איזהו מכובד? – פרשת השבוע בשלח
פרשת השבוע בשלח: איזהו מכובד? כשלא נזהרים בעת ההצלחה ובזמן העליה זה גורם לגאווה, ואז מקלים בכבודם של אחרים. הרב ברוידא על פרשת השבוע. שבת שירה.
המכובד הוא זה שמכבד!
רבי שמעון בן זומא אומר (אבות ד, א), "איזהו מכובד, המכבד את הבריות, שנאמר, (שמואל א ב), כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ".
לכאורה קשה, אם אדם מבזה את הזולת, מדוע הקב"ה קורא לו וּבֹזַי? והתירוץ פשוט: מי שמבזה יהודי, שהוא נברא בצלם א'להים ונקרא בנו של הקב"ה, אזי הקב"ה בעצמו נעלב, ושולח למבזה בזיון בחזרה.
מורי ורבי הגה"צ ממעליץ שליט"א הבהיר לי את עקרון המידה כנגד מידה בין אדם לחברו, וכך הסביר: אדם שמקלל או מבזה את חברו, לא מובטח שהקללה או הביזיון יפעל לרעה. אדרבה, "וְהָאֱ-להִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו), ולכן, "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-להֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה'" (דברים כג, ו). אבל, תמיד, מוקדם או מאוחר, חוזרת הקללה או הביזיון על ראש המקלל כל עוד שלא חוזר מסורו ומפייס את הזולת. קורה לו מעין דבר שזמם לעשות לזולת. סיכם מורי ורבי שליט"א, "לכן, עדיף תמיד להיות מקולל ולא מקלל, מבוזה ולא מבזה".
נמצא שהמכובד – הוא זה שמכבד, והאינו מכובד – הוא זה שאינו מכבד. אם בא לאדם בזיון, יכול להיות משום מידה כנגד מידה, כלומר שביזה מישהו אחר. והנה, בזיון תמורת בזיון הוא עונש קל. מאין? אומר אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו רבה פרק טו): "המכים רעיהן בסתר ומחללי השם בגלוי והמזלזלין את חבריהן בדברים והמטילין מחלוקת, עתידין הן להיות כמו קרח ועדתו ועליהן הוא אומר ותכס עליהם הארץ ויאבדו". בעצם, המבזה את חברו ראוי להיאבד מן העולם, אזי אם קיבל בזיון חזרה בלבד, שישמח מאוד.
כל כך חמור כבוד הזולת עד שהגאונים תיקנו ש"המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי" (שו"ע ח"מ סי' א, סע' ה). נידוי הינו בזיון חמור, ש"אין יושבין בד' אמותיו, אין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה" (שו"ע יו"ד סי' שלד, סע' ב). היום, שאין נוהגים לנדות בבית דין, אזי הקב"ה שולח בזיון על ראשו של המבזה, ובמקרים רבים, בצורה מיידית.
יוצא לנו מכל זה כלל מבהיל – למרות שאדם מוחל על כבודו, בזיונו איננו נמחל, והמבזה נענש מידה כנגד מידה.
"מעשה שבא רבי שמעון בן אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר ואמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו. אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני כמה מכוער כלי זה שעשית! כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית!" (תענית כ, ע"א ).
רבי שמעון בן אלעזר, תנא קדוש שכוחו להחיות מתים, נענש מיד משום שבייש איש פשוט. למרות שהיה גאון אדיר ותלמידו המובהק של רבי מאיר, נדרש ממנו עלבון המבוזה מיד. כיצד? "ונשתטח לפניו": רבי שמעון בן אלעזר נאלץ לבזות את עצמו כדי לפייס את עם-הארץ. "היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל!" (המשך הגמרא, שם). רבי שמעון בן אלעזר זחל אחרי אותו עם-הארץ עד שהגיעו לעיר, ובסופו של דבר התבזה לנגד כל בני העיר.
לפעמים, כשלא נזהרים בעת הצלחה ובזמן עליה, דעתו של אדם עלולה לזוח עליו, ואז הוא מקל בכבוד אחרים. ואז, הקב"ה מגלגל שצאצאיו של המבוזה יחזרו לבזות את זה שביזה את אביהם.
כך קובע רבי נחמן מברסלב זי"ע: "כשאחד מבזה אותך או שוחק ממך, בידוע שאתה ביישת את אבותיו" (ספר המידות, בושה ח"א, כ). עקרון זה נלמד מן הפסוק (איוב ל, א): "שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם". מסביר המלבי"ם זצ"ל שם, כי "הכבוד שהיה לו [לאיוב] שעתה נהפך לקלון, שתחת שתחילה ישישים קמו עמדו, עתה שחקו עלי צעירים ממני – הם שוחקים עלי על הימים אשר מאסתי את אבותם – אף לשיהיו שומרי צאני עם הכלבים". כלומר, איוב היה מקל בכבודם של רועי הצאן השכירים שלו, ובמרוצת הזמן חזרו בניהם לבזות את איוב.
עוד אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ז, טז)" "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל", דהיינו, מי שכורה בור לזולת, סופו שהוא עצמו נופל בו.
רבי נחמן מברסלב זי"ע כותב (ספר המידות – ערך בושה, טו), "מי שכורה בור, סוף שבא לידי איזה בזיון, ולפעמים הדבר גורם שנעשה שיחה בפי בני אדם". זוהי הנהגת מידה כנגד מידה בתכלית, שמי שרצה להכשיל ולבזות את הזולת, הוא עצמו נכשל ומתבזה.
נמצא תמיד שהמכובד הוא זה שתמיד מכבד, והמבוזה הוא זה שביזה, שבדרך הנהגת השם יתברך, האדם קוצר בדיוק את מה שהוא זורע.
הקב"ה יסייע לנו לקיים את מה שרבינו נחמן זי"ע ביקש מאתנו: שנהיה ביחד באהבה ובאחדות! אמן כן יהי רצון.
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור