איזו מזוודה?
"יש לך עוד מזוודה?" היא שאלה, והוא בפשטות ענה "לא", ובראש שלי נשמעה פתאום חריקה מזעזעת... רחלי רקלס על הימים הראשונים של הזוגיות והמסקנה המתבקשת.
אה… כן, הזיכרונות ההם כשדויד בעלי ואני עוד היינו בשלב הפגישות (דייטים, בלשון ההמון). באותו יום עלה ממרתף הזיכרונות שלי סיפור רומנטי מדהים עם מסר עצום. אז בבקשה, אל תלכו. תקראו.
באותם ימים נהנינו מהתקופה המיוחדת הזו, התקופה הרומנטית אני מכנה אותה. אולי תרצו גם לכנות אותה "תקופת מאוהבים" או "המתנהגים בצורה מצחיקה" (כי זה מה שקורה לאנשים במצב כזה…). ריחפנו באוויר עם כוכבים בעיניים. קבלו תיקון – דויד ריחף באוויר עם כוכבים בעיניים, לי הציקו המחשבות שיום אחד אנקה לו את הבית, אבשל לו ואכבס את הכביסה שלו…
ותנחשו מה? זה מה קרה.
סיפור האהבה של הזוג הנשוי לא נעצר רק ביום חופתם, אלא המשיך אל תוך חופשה מהנה בניו יורק. החלטנו, מכיוון שאנחנו ממיאמי, לחגוג את ראש השנה בתפוח הגדול. הקדמנו קצת כי רצינו לטייל בעיר ולאכול במסעדה סינית כשרה מסוימת שהמליצו לנו עליה בחום.
בכל מקרה, אני זוכרת שבהתחלה, כשהחברים הציעו לשדך בינינו, לא כל כך רציתי אבל משום מה הסכמתי (מניחה שהלחצים החברתיים עשו את שלהם…). בפגישה השנייה, כבר הרגשתי את הניצוץ בלב. לעניות דעתי, זאת עבודה של היצר הרע, מן קסם שכזה שהוא עשה אחרת אי אפשר להסביר, כי אני טיפוס נאיבי שקשה לו לראות מבעד למסך העשן (איזו דרמטיות). בכל מקרה, ההחלטה גמלה בליבי – הבחור הזה, שאני בקושי מכירה, יהיה בעלי.
נשמע קצת שטחי, נכון?
מאמרים נוספים בנושא:
בואו נתקדם. אז זה היה היום הראשון של החופשה וארזנו את המזוודות. הייתה לי מזוודה אחת פתוחה בחדר, והייתי באמצע בחירת בגדים, מלא בגדים כי אני ממש גרועה בלארוז מזוודה. תמיד המזוודה שלי שוקלת הרבה מעל למה שמותר. לא זוכרת מה קרה, אבל בטח עשיתי כמה דברים בבת אחת, כמו תמיד, ועוד לפני שהספקתי להבין איך ומה – כבר היינו בדרך לשדה התעופה. וכמובן, לא אני זו שאמורה לסחוב את המזוודה, זה התפקיד של דויד – הג'נטלמן הרומנטי…
כשהגענו לשדה התעופה, יצאתי מהרכב כשלעיניי משקפי שמש כהות ודמיינתי לי את עצמי כשחקנית מפורסמת שיצאה מהבנטלי אל החנייה הגדולה והמרווחת (אפשר בהחלט גם שטיח אדום) כשפירנס צ'ארמינג פונה אל תא המטען ומוציא את המזוודות כשאני עדיין עומדת שם עם המראה המלכותי, ומחכה.
בדלפק הצ'ק אין הנציגה ביקשה מהפרינס שיניח את המזוודה שלו על המסוע, וזה מה שהוא עשה. "יש לך עוד מזוודה?" היא שאלה, והוא בפשטות כזו אמר לה "לא", ובראש שלי נשמעה פתאום חריקה מזעזעת.
מה???? אין עוד מזוודה???
הפניתי את המבט שלי אליו. "איפה המזוודה שלי?" דרשתי לדעת עם העיניים העירקיות שלי.
"מאיפה אני אמור לדעת?" הוא ענה כשהוא מנסה לפענח את מה שהעיניים שלי אומרות לו ברגע הזה. טוב, אז אתה משחק ראש קטן. אין בעיה.
"היא הייתה בחדר! למה לא הבאת אותה???" התחלתי לצרוח עליו, והאישה מאחורי הדלפק הפסיקה לנשום.
אני עדיין נשואה לו, אבל זה רק בגלל שפעם חשבתי שהוא עשיר. אוי איך שהוא הוליך אותי שולל… תודה לא-ל, שפע של פרנסה לא חסרה לנו. אגב, אם שאלתם, אותה חופשה סימנה את הסוף וההתחלה של כל החופשות הרומנטיות שלנו. ואתם יודעים מה החלק הכי גרוע בסיפור? שבלי מזוודה זה אומר לקנות הכל, וזה ממש צבט לו שם בלב.
חמש עשרה שנים עברו מאז, אנחנו עדיין צוחקים/רבים על התקרית הזו. אני מתעקשת שהאחריות כולה שלו ועליו, ומסיבות מוזרות למדי הוא חושב שהאחריות היא שלי.
האמת היא, ששנינו היינו צריכים לגלות אחריות. אבל זה לימד אותי משהו. לפעמים, הרבה פעמים, דברים קורים בחיינו, כאלה שלא ממש רצינו שיקרו. ותנחשו מה? לפעמים, הרבה פעמים, אלה המעשים שלנו שגרמו לתוצאות הלא רצויות הללו!
הבעיה היא, שאנחנו לא רוצים להודות בזה. אנחנו חושבים שעל ידי שנוליך את עצמנו שולל ונעמיד פני קורבן התמיד, איכשהו זה יפתור את הבעיה. אבל אנשים יקרים, זה לא עובד! להודות באמת, לעצמנו ואולי גם בפני אחרים, שמה שעשינו, גם זה אם לא היה בכוונה, זה החלק הארי בתיקון הבעיה.
מבזק מהיר: בורא עולם לא מעניש! הוא רק נותן לנו את התוצאות של המעשים שלנו. וזה תמיד מלא ברחמים מצידו. איך אני יודעת שזה נכון? כי אם אנחנו, בני האדם, היינו צריכים להיות השופטים והאחראים על אנשים אחרים, כולם כבר היו מתים. עובדה ברורה שאין עליה עוררין.
צריך אומץ, בגרות נפשית והמון ענווה להודות בטעות שלנו, במיוחד כשזה מגיע לדבר הנפלא הזה שנקרא זוגיות.
תודה לא-ל, אני לא סובלת מאף אחד מהדברים האלה, לכן אני יכולה להמשיך להיות הקורבן ולהאשים את דויד בהכל. זה הרבה יותר משעשע, מבטיחה לכם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור