אל תהיו גדולים!

זה בא טוב עם כוס הקפה, המודעות האלה שתופסות אותנו פתאום באמצע היום או בתחילתו (איך שתרצו). בכל אופן, את ההבטחה הגדולה שהן מבטיחות לנו אנחנו לא מוכנים לפספס ויהי מה.

"אצלנו החיים שלכם ישתנו מקצה לקצה, כאן ועכשיו. תהיו המרצים/אנשי המכירות/המנהלים (כל מה שעולה לכם בראש) ה-כ-י ט-ו-ב-י-ם-!-!-!"

"בסדנה שלנו (ותכינו את אלות הבייסבול כי) אתם עומדים להכות את המומחים!!!"

המודעות האלה, תפקידן העיקרי הוא למלא את החלל שנפער לנו שם בפנים, זה שמתמלא באחת בכל מיני חלומות צבעוניים וממכרים. כי המודעות האלה, וזה טבעם של המפרסמים אותם, לגרום לנו לחשוב שנרגיש טובים באמת (באמת?!) אם רק נכבוש את היעדים שחלמנו להשיג כל החיים שלנו (אתם רציניים?!) ושמהסדנה הזו נצא…. (עזבו…) ובסוף, אנחנו נשארים חלולים כבראשונה.

מאמרים נוספים בנושא:

סדנת להתמקד בעצמי

סדנת השמחה – יצאת שמח? הצלחת!

סדנת התאוששות מדהימה!

ברור שאין הכוונה שנשאר קטנים, שנסתפק בבינוניות ונשאף להישאר נמוך. וברור שאם יש לנו חלומות חיוביים שאפשר בהחלט להגשים נשאיר אותם בגדר חלום. לא זו הכוונה. הרי רבי נחמן מברסלב בעצמו אומר שאנחנו צריכים לשאוף גבוה, ויחד עם זאת להרגיש קטנים. משוואה מדהימה שנבין אותה בהמשך.

בכל אופן, אני חושבת שכאשר אדם יודע שהוא קטן, כלומר כשהוא יודע את מקומו, הוא מסוגל לשאוף למקום גבוה אמיתי. לעומת זאת, כשהוא חושב שהוא גדול, אז זה גורם לבעיות לא קטנות. הוא מרגיש שהוא הגיע לפסגה ולא צריך יותר מזה. אין לאן לשאוף עוד ואין לאן להתקדם.

בדור שלנו הרוחות הנושבות גורמות לנו לחלות במחלה קשה מאוד – מחלת הרדיפה העצמית. תראו לי אדם אחד שלא רודף את עצמו. כל הזמן רודפים ורצים, מלקים את עצמנו, מתעייפים (איך לא) ובסוף, מניחים את הנשמה שלנו בתוך כותש שום ולוחצים עוד ועוד, עד שהמעיכה מרגישה איום ונורא.

ואם אתם שואלים אותי, זה כואב. אוהו כמה שזה כואב.

בחג השבועות בעלי נסע לאומן ואני החלטתי לקפוץ להורים, להניח את הראש מכל הדאגות ופשוט לנוח. כשישבתי בסלון, אימי ואחותי שהיו במטבח ודיברו בקול, גרמו לי לשמוע את השיחה המוזרה הזו:

"אוף! כל מה שאני עושה לא מצליח, נמאס לי!" – אחותי.

"זה רק בגללי, כל פעם שאני נכנסת למטבח הכל נהרס לנו" – אמא.

"לא, את מושלמת, אצלך הכל מצליח. אני הבעייתית" – אחותי.

"לא, הנה תראי את העוגה הזו, היא יצאה ממש לא יפה. ואני עשיתי אותה" – אמא.

"את עשית אותה? אני עשיתי אותה! בגלל זה היא לא יפה" – אחותי.

נכנסתי למטבח וחייכתי, "אתן עושות תחרות מי מכן הכי גרועה?" שאלתי. אחותי העלתה חיוך על פניה (למרות הקושי שהיה כרוך בפעולה הזו בשבילה) ואז הבנתי משהו חשוב.

הרוח שהזכרתי באחת הפסקאות שם למעלה, היא רוח של שיגעון גדול, לא משהו שבא ממקום טוב, ממקום קדוש. היא גורמת לנו לרצות כל הזמן להיות "מוצלחים/ חזקים/ עשירים…" (וכל אחד יכול להוסיף כאוות נפשו, כי את מי היא לא טלטלה הרוח הזו?). היא הבטיחה לנו שהכל יהיה הכי טוב והכי מוצלח, ובינתיים, רמסנו את עצמנו במו ידינו ולא אפשרנו לעצמנו לנשום.

זאת בדיוק הנקודה בה אנו מאפשרים לחכם מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב (מתוך "מעשה מחכם ותם") לצאת מתוכנו וללחוץ לנו על כל הנקודות הרגישות, על הלב ועל כל מה שיכול לגרום לנו לצעוק מרוב שזה… כן, כואב. ואז יוצאת המרה השחורה, העצבות, וכאב (כן שוב) גדול מאוד בגלל מי שאני לא.

"והחכם היה מלא ייסורים תמיד, כי הניח שם שהוא חכם מופלג ואומן ודאקטיר גדול מאוד, וכן היה צריך למלבוש. וקרא החייט ויגע עימו עד שלמדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיוון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין לעפיל) שגה בו ולא כיוונו יפה. והיה מצטער מאוד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בשפאניא (בספרד) עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו יתיר (אדם שעושים ממנו ליצנות). וכן היה מלא ייסורים תמיד".

אולי גם זה יעניין אתכם:

מה עושה לכם את זה – הספל או הקפה?

יש חיים אחרי הפרה

אל תחלום, תגשים אותו!

מועד ב', החוק הבלתי כתוב של החיים

"מה יגידו עלי אחרים? מה יחשבו? האם אהיה ללעג וקלס בעיניהם?" השאלות מקשות עלינו מבפנים, זוללות לנו את האנרגיות ומשאירות אותנו חלולים וריקים.

התם מאותו סיפור מעשייה היה שמח מכל מעשה שזכה לעשות, הוא התענג על מציאות הבורא משום שלא רדף את עצמו בגלל שהיה "רק" סנדלר לא מוצלח בעליל.

המתבונן מהצד מיד יאמר לו, "מה זאת אומרת? לך לסדנת העצמה אישית. תפרח! תגדל! תלמיד להיות משהו גדול!" אבל התם היה שמח מכל דבר ומכל מה שעשה, והוא עשה הרבה מאוד נעליים משולשות (ראיתם דבר כזה? נעלתם נעל כזו?) והוא, כן הוא, זכה בסופו של דבר להיות השר הממונה על כל השרים, בעוד חברו החכם (כשהם היו קטנים הם גרו באותה שכונה) המוצלח ממנו בהרבה מוצא עצמו זרוק אי שם, עלוב וכואב, ממורמר ומדוכא.

"זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו" – המעשה שלי, לא של השכנים, החברים, או כל מי שהעין שלנו פוזלת לחלק שלו. אין שום דבר חוץ מהחלק השייך לי! כל פזילה לצדדים נוגסת בנו עוד ביס ועוד ביס, פוגעת בלב הרגיש שלנו, בנשמה "שנפחת בי – טהורה היא"!

השמחה מהדברים הקטנים בחיים היא הדרך הנכונה לצעוד בה, היא הדרך לענווה אמיתית, לדעת להעריך את עצמנו, לאהוב את עצמנו ולהיות אהובים בשמים. לא להתפתות לכל מיני מודעות שמבטיחות לנו כל מיני הבטחות לא לנו. אין קסמים ושום סדנה לא תהפוך אותנו למה שאנחנו לא! וכדי להיות מי שאנחנו ומה שאנחנו באמת צריכים להיות, לפי התיקון והכלים שלנו, אנחנו צריכים אמונה גדולה, ולא רק בבורא עולם אלא גם בעצמנו.

"כשאמר לי עניין על פסוק (שמות ו ט): "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעובדות קשות וכו', עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותיי היו תמהים בעניין זה. כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך!" (שיחות הר"ן).

* * *

אודל תהלים, סופרת ומאמנת אישית על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב. אתן מוזמנות ליצור קשר במייל nofarn91@gmail.com