אל תעצרו אותן

דמעות ניתנו כדי לבכות, לא לבלוע את הכאב. זה משפט ידוע ואני מניחה שלא חידשתי כלום. אז למה אנחנו מנסים להישאר מאופקים, עוצרים את הדמעות?

3 דק' קריאה

טליה לוי

פורסם בתאריך 17.03.21

דמעות ניתנו כדי לבכות, לא
לבלוע את הכאב. זה משפט ידוע
ואני מניחה שלא חידשתי כלום.
אז למה אנחנו מנסים להישאר
מאופקים, עוצרים את הדמעות?
 
 
ראיתי אותם באמצע הרחוב. זה היה בעוד יום שגרתי, שעת אחר הצהריים, הם צעדו זה לצד זו, אמא ובן. ילד בן 6 שצועד לצד אימו בוכה. האמת, אי אפשר היה לפספס את הבכי שלו. הקול עלה וירד. הוא עצם עיניים ובכה. לא היה אכפת לו מכלום. נראה שאמא שלו לא הרגישה כל כך בנוח עם הבכי הצעקני של בנה באמצע הרחוב.
 
"למה אתה בוכה? אתה ילד גדול…" ניסתה את מזלה. אבל הוא בשלו. בוכה בדבקות והיא יותר נבוכה ומבולבלת.
 
ריחמתי עליהם. הסיטואציה הזאת לא כל כך נעימה. זה לא מרגיש נעים, במילים עדינות, להתמודד עם ילד בוכה באמצע הרחוב לעיני העוברים והשבים. לפעמים, בתור הורים, זה גם קצת מערער את הביטחון העצמי שלנו. כי מה יחשבו עלינו? מי מסתכל עלינו? תיכף גם יתחילו העצות והעזרה מסביב. מי צריך את זה בכלל?…
 
מאמרים נוספים בנושא:
דמעות  יקרות
לצמוח מתוך הכאב
מותר  לבכות
דמעות  מתוקות
 
חלפתי לידם מבלי להתערב (מן סוג של התגברות מבחינתי, כי באמת רציתי לעזור אבל חששתי שאולי העזרה לא תתקבל בברכה…) אלא שאז חשבתי לעצמי, שהרבה אנשים מאוד חסומים מבחינה רגשית ובתגובות שלהם. הלוואי שהיינו כמו הילד הזה, שכואב לו או רוצה משהו אז הוא בוכה. משחרר את הרגשת המועקה הפנימית שלו, מפנה מקום למשהו אחר, שבעזרת השם יהיה טוב.
 
דמעות ניתנו כדי לבכות, לא לבלוע את הכאב. זה משפט ידוע, אני מניחה שלא חידשתי כלום. אז למה אנחנו מנסים להישאר מאופקים? למה אנחנו לא מאפשרים לעצמנו פשוט לבכות?
 
כשכואב לנו, כשמתגעגע לנו, כשחסר לנו משהו, כשמאכזב בחיים, כשקשה בדרך, שכשריק ולבד לי בלב, פתאום אני מרגישה אותן, את הדמעות. הן חמות ומלטפות, מרטיבות ובעיקר – משחררות!
 
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה תמיד שמעתי את ההצהרות של הגדולים (מורים או הורים) – 'ילדים גדולים לא בוכים!'… נכון, אפשר לדבר ולהסביר במקום רק לבכות כשאנחנו רוצים משהו. אבל מה זה אומר ש'גדולים לא בוכים?'
 
זו לא בושה לבכות. זה גם לא מוגבל לגיל. זה נורמאלי וטבעי מאוד. דמעה בוקעת ושוטפת את מה שמיותר. מנקה את הלב ומפשירה את הכאב.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
האומץ  לבכות
הברכה שאחרי  הכאב
מה התכלית של זה הכאב?
 
ואני אומרת את זה מניסיון. כן, אני אפילו אגלה לכם סוד – הדמעות הן חלק בלתי נפרד ממני וממה שאני. אם במשך שנים חייתי עם הידיעה שאני גדולה ולא בוכה, אז היום אני מרגישה שאני בוכה כדי לגדול. כשאני בוכה, אני קשובה למקום הכואב והפגוע שלי. והדמעות החמות הללו, הפנימית שמתגלגלות על חיי, הן אלה שממיסות את הכאב והמשקל שרובץ לי בלב. רק כשאני מסיימת לפרוק את המטען ולאוורר את הלב שלי, רק אז יש מקום למשהו חדש להיכנס. למשהו רענן לצמוח ולנבוט בתוכי.
 
החיים של כולנו הם כמו הים. יש בהם גלים – קטנים וגדולים. יש גם תקופות סוערות, ויש גם רגועות, שקטות ושלוות. פעם כשהייתה סערה היא הייתה סוחפת אותי ואני הייתי מתנפצת איתה על הסלעים. לפעמים גם נזרקת כמו הצדפים אל החוף. אבל מאז שאפשרתי לעצמי לבכות, מאז שהדמעות הן אורחות קבועות על פניי, אני כבר לא נסחפת עם הגלים האלה. אדרבה, גם בתוך הים הגדול אני מרגישה יציבות.
 
אני יודעת שכרגע קשה ועצוב לי, ואפיל היום היה ניסיון בשבילי. וכן, מותר לי לבכות ולבקש. ואחרי שהדמעות ישטפו את הפנים אירגע מעט, והיום הזה ייגמר. אבל אני לא. אני עכשיו עוצרת את השגרה ומקשיבה ללב שלי שרוצה לפרוק ולשחרר את מה שמעיק עליו, את הכאב, גם אם זה בידיעה ברורה שזה יעזור עד לגל הבא. אבל מה כן, אתחבר שוב לעצמי.
 
למה? כי זה הכוח שלי.
 
דמעות, יש להן כוח לרפא לנו את הלב והנשמה, לעשות לנו טוב, אל תעצרו אותן.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה