אל תפספס את ימי הנעורים

כמה חבל לכלות את אותן שנים יפות והחשובות של האדם, בזמן שהוא צעיר ורענן וכוחותיו במתניו, מוחו זך ונקי והוא מלא ברצון וחשק להצליח בחיים...

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

כמה חבל לכלות את אותן שנים יפות
והחשובות של האדם, בזמן שהוא צעיר
ורענן וכוחותיו במתניו, מוחו זך ונקי והוא
מלא ברצון וחשק להצליח בחיים.
 
 
במאמר זה אנו ממשיכים בתיאור דרכיו הרעות של ה"חכם". להזכירכם, החכם "יישב עצמו" בחכמתו ובפילוסופיה שלו, שטוב לעבוד בתחום ההלבשה מכיוון שהוא דבר נאה וכו’. זו כבר בדיחה – וכי זה מראה על חכמה? להיתפס לחיצוניות, לאופנתיות? אולם על כל פנים, עתה שהחל להשתלם במקצוע שמצא חן בעיניו, ראוי היה שלפחות יתמיד ויתאמץ כדי להשיג אותו, אבל שוב החכם מתגלה במידותיו הרעות:
 
וְהָלַךְ וְעָמַד עַצְמוֹ אֵצֶל בַּעַל-הַבַּיִת אֶחָד וְדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים, שֶׁבִּתְחִלָּה צְרִיכִים לְהִשָּׂכֵר בְּפָחוֹת וְלַעֲשׂוֹת עֲבוֹדוֹת כְּבֵדוֹת, וְאַחַר-כָּךְ בָּאִים לְמַעֲלוֹת הַמְשָׁרְתִים הַגְּדוֹלִים וְהָיָה הַבַּעַל-הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִמּוֹ מְלָאכוֹת כְּבֵדוֹת, וְהָיָה שׁוֹלְחוֹ לַאֲדוֹנִים לָשֵׂאת סְחוֹרָה כְּדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים, שֶׁצְּרִיכִים לָכף יְדֵיהֶם תַּחַת אַצִּילֵיהֶם לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד עַל בְּלִיטַת הַיָּד בְּרחַב הַכָּתֵף, וְהָיָה כָּבֵד עָלָיו מְאד עֲבוֹדָה כָּזוֹ לִפְעָמִים הָיָה צָרִיךְ לַעֲלוֹת עִם הַמַּשּׂאוֹי הַנַּ"ל עַל עֲלִיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת, וְהָיָה קָשֶׁה עָלָיו הָעֲבוֹדָה וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, כִּי הָיָה פִילוֹסוֹף בַּר- הֲבָנָה: מַה לִּי לַעֲבוֹדָה זוֹ?…
 
כאן רואים אנו עוד אחת מהמידות הרעות של החכמים בעיניהם – העצלות. הלא אתה  חכם! ולכאורה יישבת דעתך היטב בחכמה רבה ובפילוסופיה עמוקה, והחלטת שזו עבודה טובה ונאה, אז איך זה שברגע שנתקלת בקושי כלשהו מיד אתה משנה את כל השיטה? הלא היית צריך לצפות שלפני שתגיע למעלה שאתה רוצה, תצטרך לעמול ולעלות אט-אט מדרגה לדרגה…
 
דבר זה מראה שהדבר שמוליך את החכם זה לא השכל הטהור והאמת, אלא התגלות ליבו כפי תאוותיו. לכן ברגע שמרגיש איזו אי נוחות או קושי, הוא מיד משנה את דעתו והשקפת עולמו, כי אדם נורמלי שמגיע להחלטה אמיתית ומיושבת שדבר מסוים הוא האמת, בודאי יהיה מוכן להתאמץ ולסבול כל קושי כדי לקיים את החלטתו.
 
כך כל אדם שרוצה להגיע לתכלית מסוימת, למעלה ומדרגה בעבודתו, עליו להיות מוכן לעבודה הקשה שבדרך וצריך שיהיה חזק בדעתו: הגעתי למסקנה שזו האמת ובדרך זו צריכים ללכת! אעשה הכל כדי להשיג את זה! ושום קושי או מניעה יגמרו לי לסגת אחורנית! כי בודאי אם זו האמת צריכים להיות מוכנים להילחם למענה.
 
על אותם אנשים שרוצים להשיג דרגות שונות בעבודתו ואינם מוכנים להתאמץ, ניתן לומר עליהם את מה שאמר אביי (ילקוט שמעוני תהלים תרטו): "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם".
 
פשט הדברים, שאביי הגיב על מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי שבזמן שיהודי עושה רצונו של מקום, הוא לא צריך לעסוק בשום מלאכה לפרנסתו, אלא כל פרנסתו ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ורשב"י בודאי קיים את דבריו וחי כך – בלי שום השתדלות מלבד עסק התורה, ואביי אמר שרבים ניסו לחיות כך ולא עלתה בידם, והקשיים הכריחו אותם לעזוב את ספסל הלימודים ולעשות השתדלות לפרנסתם.
 
אולם על דרך הדרש ניתן לפרש את דברי אביי כך: מה פירוש "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"? שהרבה אנשים היו רוצים להגיע למדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, לדעת רזי תורה, לבטל גזרות, לקבל כבוד ופרסום וכו’, אבל לשבת במערה שלוש עשרה שנה שקוע עד הצוואר בחול ולאכול רק חרובים, את זה אין הם רוצים… רוצים רק לקבל את התואר: "רבי שמעון בר יוחאי", בלי העמל והיגיעה.
 
הכלל הוא, שאנו רואים כאן במעשה לאן מוליכה חכמתו של החכם, ש"מיישב דעתו" בפילוסופיה שלו… ולאיזו מסקנה הוא מגיע ברוב "חכמתו ועמקותו"? שזה קשה…
 
תגיד שאתה עצלן! מה אתה מסתתר מאחרי סברות וחכמות? האם אדם צריך להשתמש בפילוסופיה כדי ליישב את דעתו? זו סתם עצלות. גם אדם טיפש יודע שזו עבודה קשה. אבל זוהי תוצאה של מידת הגאווה, שהאדם חכם בעיני עצמו וסומך על שכלו וחושב שהוא יכול לעצב לעצמו את החיים, כאילו אין עליו השגחה חס ושלום, והוא בעל הבית ומחליט מה  לעשות  ובודאי ששום דבר לא מצליח בידו.
 
לעומתו, כמו שראינו בתחילת המעשה, התם בכלל לא חשב פעמיים, תיכף ומיד מצא איזו מלאכה, בלי שום חכמה ופילוסופיה, אמנם הוא נתקל בהרבה קשיים, ולא רק קשיים המלווים את האדם בתחילת דרכו בבחינת "כל ההתחלות קשות", אלא גם אחרי שעסק במלאכתו שנים רבות, תמיד היו לו קשיים מכיוון שלא ידע היטב את המלאכה.
 
אבל הוא לא הסתכל כלל על הקשיים שיש לו, ולא ברח מהקושי למרות שראה שאינו יכול לבצע  את המלאכה בשלמות, אך הוא יגע וטרח ימים שלמים למרות שהגיע לתוצאות נמוכות מהרגיל, ונמצא שהוא בדיוק ההיפך הגמור מהחכם, שנתקל במעט קשיים של ההתחלה ומיד מתייאש, ואילו התם מתמיד לאורך כל הדרך על אף שהקושי מתמשך ומתמשך.
 
ועתה החכם מיישב את דעתו על ה"תכלית":
 
הֲלא הָעִקָּר הוּא רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית-לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהִתְפַּרְנֵס, עֲדַיִן אֵינִי צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, עַל זֶה יִהְיֶה פְּנַאי לְהַבָּא, בַּשָּׁנִים הַבָּאוֹת…
 
החכם אינו מקושר לאמונה ולהשגחה כלל. קודם כל, התכלית שלו היא העולם הזה, ואפילו בתכלית הזו הוא לא מקושר לאמת ועושה תוכניות כאילו חייו מסורים בידיו, ויש לו לפניו שנים לחיות כרצונו. מי הבטיח לו שיחיה אפילו עוד שניה אחת? בני אדם עושים כל מיני תוכניות, חושבים שהם צעירים ויש להם עוד פנאי עד שיתחייבו לחיי נישואין, ומי אמר להם בכלל שיחיו?
 
ועוד, מי התיר להם לדחות זאת? מתי יתחתנו?! כשילכו עם מקל מרוב זיקנה?! הזמן הטוב ביותר להתחתן הוא כשצעירים ויש כוחות ורעננות לבנות את החיים המשותפים, לסבול את כל התעלולים של הילדים ולגדלם עם סבלנות והבנה, שהרי מי שמתחתן צעיר הוא בעצמו היה לא מזמן ילד, והוא יכול להבין את ילדיו ולתקשר אתם, וגם קל לו יותר להתרגל לחיים של שותפות ונתינה, מה שאין כן כשמתבגרים ושוכחים את כל הילדות, ומתעייפים מהחיים ומורגלים בכל מיני הרגלים של אנוכיות וכו’, אז קשה ביותר להקים בית ולחנך ילדים.
 
ועכשיו החכם מגיע למסקנה חדשה:
 
כָּעֵת טוֹב לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט בָּאָרֶץ, לִהְיוֹת בַּמְּדִינוֹת, לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי בָּעוֹלָם…
 
החכם טועה טעות אחר טעות:
 
בתחילה הלך לשוטט בשוק על מנת להחליט על חייו, כאילו האמת נמצאת בשוק, וידוע שהשוק הוא מקום החיצונים. אחר כך עזב את מעבידיו ודיבר עליהם לשון הרע ונתפס לחיצוניות ולגינונים של משרתי חנויות ההלבשה, וגם אז לא היה מוכן להתאמץ ולעבור את הקושי של ההתחלה והתייאש, ואז החליט שהתכלית היא לשאת אישה ולהתפרנס, ואף על הטעות הזו חשב שיש לו עוד זמן לזה.
 
ועתה הוא טועה טעות נוראה נוספת: הוא רוצה להשביע עיניו בעולם הזה!!! אין טעות גדולה מזאת! הלא כמה צריך האדם לקדש את עיניו ולא להסתכל על הבלי העולם הזה, וה"חכם" הזה – שמתגלה רק בכסילותו ובטיפשותו – הוא הולך שבי אחר הבלי העולם הזה! דבר המראה שאין כסיל ממנו, כי אדם שיש לו רק מעט שכל בקדקדו יודע היטב שאין זו תכלית להשקיע שנים רבות בשוטטות בעולם, ומה זה ייתן לו ומה זה יוסיף לו לתכליתו?
 
אדרבה, אמרו חז"ל: מרבה ישיבה – מרבה חכמה. ולא – מרבה שוטטות מרבה חכמה…חכמים רבים בעולם – גדולים ועצומים – ידעו היטב את כל רזי העולם מבלי שיצאו מפתח ביתם.
 
למשל, כדי ללמוד גאוגרפיה היטב, מוכרחים לשבת וללמוד הרבה מאוד, ולשנן את החומר ולהכיר את כל הפרטים שליקטו וצברו חכמים רבים, ואם ירצה ללמוד את כל זה על ידי שיטייל ויסתובב, זה יקח לו זמן רב מאוד מאוד להגיע לכל הידע והמסקנות שהגיעו אליהם על ידי חקירות ומדידות וכו’.
 
מילא, אם אחרי שנה של לימוד רצוף ומאסיבי הוא יוצא לטיול קצר להתרשם במו עיניו מהדברים שלמד, זה מצוין, ואדרבה, מאחר והשקיע הרבה בלימודיו הוא יכול להפיק בזמן קצר הרבה מאוד. אבל אדם ש’שורף’ את זמנו היקר על טיולים בטענה שכך ילמד רק מרמה את עצמו.
 
כמו שנראה בהמשך המעשה, שאחרי כל מסעותיו של החכם, כשהחליט לעשות משהו עם חייו, והגיע למסקנה שצריך ללמוד מקצוע ולהתחתן – אם כן, יכול היה לחסוך את זמנו היקר ולעשות את כל זה מההתחלה, מה הועילו לו אותן שנים שבזבז בשוטטות?
 
עיקר המסר בשבילנו – כמה חבל לכלות את אותן שנים יפות והחשובות של האדם, בזמן שהוא צעיר ורענן וכוחותיו במתניו, מוחו זך ונקי והוא מלא ברצון וחשק להצליח בחיים, ולבזבז אותם בטיולים ובסיבובים חסרי תוחלת המביאים את האדם לשעמום ועצלות, כידוע הדבר היטב למי שנתנסה בזה. וכמו שנראה במעשה הזה שהחכם הגיע בסוף למצב שכל העולם נמאס בעיניו.
 
כמה טוב להשקיע את הכוחות כשהם עדיין במילואם, בדברים בונים ומעשירים באמת – ללמוד מקצוע ולהצליח בו, להתקדם בחיים, לבנות בית יפה ומוצלח, להתבסס וכו’ שימי הנעורים הם הזמן לכך, כמו שנאמר: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", וכמו שרואים היטב שכל מי שלוקח את עצמו בידיים מוקדם זוכה להצליח.
 
ה’ יתברך יזכנו להיות שמחים בחלקנו ולנצל את ימינו היפים, ולהשיג בהם את התכלית אמן, סלה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה