אני כל יכול, תאמין!

התחלנו את השבוע השני של ימי בין המצרים, ימים בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. ומצד שני אלה ימים המסוגלים מאוד להשגת קרבת אלוקים, כמו שהמליצו גדולי הצדיקים על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א). ועיקר קרבה זו,היא על ידי התפילה, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פ"ד): "דע, שעיקר התחברות ודביקות לה' יתברך הוא על ידי התפילה. כי התפילה הוא שער שדרך שם נכנסין להשם יתברך, ומשם אשתמודעין ליה (מכירים אותו)". עיקר האבלות בימים אלה הוא על התפילה. שהרי בית המקדש הוא בית התפילה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", והבכייה היא על המוחין של התפילה שנשרפו ונמצאים בשיא ההסתרה.

בתקופה האחרונה שוחחתי לא מעט על עניין חשוב זה – התפילה, ואף כתבתי מספר מאמרים העוסקים בדברי הגמרא – 'שניים שעלו למיטה… שנים שעלו לגרדום… זה התפלל תפילה שלמה נענה, וזה לא התפלל תפילה שלמה לא נענה' (ראש שנה יח, ע"א). כדי להבין מה ההבדל בין שתי התפלות הסברתי כמה יסודות נפלאים בעניין הגישה הנכונה לתפילה. בין שאר דבריי, ציינתי שצריך לומר לבורא עולם "אתה חייב להושיע אותי". אומנם הבהרתי שמדובר אך ורק בכל הקשור לרוחניות ולא על גשמיות וסייגתי זאת בסייגים רבים, אך למרות הכל הייתה לי הרגשה שאני טועה בדבר.

אחרי התבודדויות לא מעטות על הדבר לפני מי שהחכמה שלו, כדי שלא תצא תקלה תחת ידיי, ואחרי שיחות עם תלמידיי, ומה ששגיתי כבר – שיעמידני על האמת, אבל השבוע הזה – בזכות האבלות של עם ישראל על חורבן בית המקדש, זכיתי לראות בבניינו – בניין התפילה, ולברר את חלקי בתורה בצורה ברורה ובהירה יותר.

אתה חייב להציל אותי!

צעקה של חיים ומוות!

אז ראשית – אני חוזר בי מדבריי שאמרתי: שצריך לומר לבורא עולם "אתה חייב להושיע אותי", ולמי שיש דיסקים בהם אני אומר את זה, אנא מכם, גנזו אותם משום "אל תשכן באוהליך עוולה". אציין תחילה, שרוב הדברים שאמרתי או שכתבתי הם דברי אמת כפי שאבאר במאמר זה, אך אני חוזר בי מהדרך בה ציינתי שאפשר לפנות לבורא "אתה חייב להושיע אותי" (כנראה שלא מעט אנשים לא הבינו את הנקודה הזו).

פירוש הגמרא שצוינה לעיל, הוא בהבדל האמונה השלמה שהקב"ה רוצה להושיע כל אחד ואחד. מי שמאמין שהשם רוצה להושיע אותו – יכול לומר לו "אתה חייב להושיע אותי". אלא, כאשר התבוננתי בדברים ראיתי שאין שום עניין לומר כך גם ברוחניות, מכיוון שהקב"ה רוצה להושיע כל אחד מאיתנו ברוחניות, הוא ברא את כל הבריאה כדי שהברואים יכירו אותו ויאמינו בו ויצליחו בעבודתם הרוחנית. ורצון זה הוא הרבה יותר מחיוב. שהרי, אם אבא רוצה לקנות לבנו המתוק כל טוב שבעולם, מדוע הבן צריך לומר לאביו "אבא, אתה חייב"? הרי האב יאמר לבנו, "בני היקר, אני לא חייב. אבל אני רוצה ומשתוקק ומצפה לזה" – וזה הרבה יותר חשוב ויקר מאשר "חייב". לכן, לומר לבורא עולם "אתה חייב" – יש בזה טעם לפגם ובמידה מסוימת אפילו חוסר אמונה. כי "אתה חייב" משמעו, 'אתה לא כל כך רוצה אבל אתה חייב'. ברוחניות זה ממש לא נכון מכיוון שהקב"ה כן רוצה, לכן זהו חסרון באמונה. שהרי האמונה השלמה אומרת שהבורא רוצה להושיע את כולנו ולתת לנו חיים, אפילו בגשמיות וקל וחומר ברוחניות, לכן אין מקום לומר "אתה חייב".

אם כן, ההבדל היסודי בין התפילות נשאר כפי שהוא – האמונה שהקב"ה רוצה להציל. מה כן השתנה? רק אופן הביטוי שלנו בתפילה בפועל. לאחר שהבנתי נקודה זו, התבררה לי דרך התפילה כפי שמעולם לא חוויתי, דבר שהפך עבורי לעונג עילאי.

מאמרים נוספים בנושא:

עכשיו, זה רק רצון!

יש לך אותה
אל תפסיקו לרצות
אף פעם אל תגיד אף פעם
והעיקר לא לפחד כלל!

אם תרצה, תרים גם משקולות!

תמסור את עצמך

כשאני רוצה – שמים וארץ מתהפכים!

מהי תפילה שלמה? שלמות התפילה קיימת בשתי נקודות: הראשונה – להרגיש סכנה רוחנית אם לא נקבל את הדבר עליו אנו מתפללים, והשנייה – אמונה שלמה שהקב"ה רוצה להושיע אותי. לכן, כאשר אדם מתפלל הוא צריך: דבר ראשון – להרגיש שהוא חייב לקבל את הדבר עליו הוא מתפלל, שבלי זה חייו אינם חיים – 'אני חייב את הדבר הזה!' ודבר שני – להאמין באמונה שלמה שהקב"ה רוצה לתת לי יותר ממה שאני רוצה לקבל, כי "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק" (פסחים קי"ב, ע"א).

עכשיו נשאלת השאלה – אם הקב"ה מאוד רוצה לתת לי ואני חייב לקבל, אז מה מעכב?

העובדה שאין לי את הכלים לקבל. הכלי לקבל מהבורא הוא רצון חזק וחד משמעי, שהרי "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י, ע"ב). אדם צריך רצון חזק וחד משמעי – ואז יוליכו אותו. אם כן, כל עבודת התפילה היא בניית הרצון שהוא הכלי לקבל את מה שהשם רוצה לתת לנו. למעשה, אומרים לבורא "אני חייב את הדבר הזה, וגם אתה מאוד רוצה ומשתוקק לתת לי אותו – אבל לי חסר רצון". ואיך בונים רצון? גם בניית הרצון היא בידי הבורא, וכאן צריך מאוד להתחזק בנקודה נוספת – הנקודה השלישית: האמונה שהקב"ה הוא כל יכול ברוחניות, וגם בניית הרצון והכלים היא בידו. לכן אומרים לו: "אני חייב ואתה רוצה, אלא שלי חסר רצון, חסרים לי הכלים לקבל. ריבונו של עולם, אתה כל יכול, אתה יכול לבנות לי את הכלים כדי שאכיל את האור שלך, את הדבר שאני מתפלל עליו ברגע זה. אנא ממך, בנה לי את הכלים ותן לי כל מה שדרוש כדי לקבל אותו. תן לי חכמה, בינה ודעת. תן לי שכל. תן לי אמונה שלמה. תן לי את כל התנאים וכל מה שדרוש כדי לקבל. והעיקר – את הרצון שחסר לי. וגם זה רק בידך. אם לא תיתן לי רצון מהיכן אקח אותו? וכי יש לי כתובת אחרת חוץ ממך? הרי אתה הוא בעל הרצון ורק אתה יכול לתת לי אותו. תן לי בבקשה את הרצון הדרוש לי כדי שיוליכו אותי משמים כבר ברגע הזה. תן לי רצון נקי ומבורר וחזק, חד משמעי, תקיף ומושלם. עזור לי לרצות בדיוק את מה שאתה רוצה!"

זוהי התפילה השלמה שיוצאת מתוך אמונה שלמה. אולם, יש בזה עומק נוסף ונפלא: בדרך זו, נמצא שהתפילה היא כולה על הבורא – "ותתפלל חנה על ה'" (שמואל א, ב). לא באים לשכנע את הבורא שייתן, אלא מגיעים לתפילה עם אמונה שלמה שהוא רוצה לתת ולעזור ולהושיע ברוחניות. מתפללים שרצון הבורא יתממש ויתקיים, שהרצון האדיר שלו – שהוא כל כך רוצה ומצפה ומחכה שתתגלה מלכותו ואמונתו ויתגדל ויתקדש שמו, ושישפיע דעת והרהורי תשובה ורב טוב לבית ישראל – שהרצון הזה ייצא אל הפועל ויתגלה ויתקיים בעולם.

זו סיבה נוספת מדוע תפילה כזו פועלת ישועות ולכן נקראת תפילה שלמה. זו תפילה בלי שום נגיעה אישית והיא מאה אחוז על קיום רצון הבורא. כי לרוב, החיסרון של התפילה הוא הנגיעה והרצון האישי שלנו. אבל עם תפילה כזו לאדם לכשעצמו אין שום רצון אישי אלא כל התפילה היא שיתגלה רצון הבורא דרכו, ולא משהו אחר חלילה. לכן זוהי תפילה באמונה שלמה. כי האמונה השלמה אומרת ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד). כלומר שאין שום 'אני', לכן מתפללים אך ורק על רצון הבורא.

אם אדם חולה, זה כפי שנאמר – אין ייסורים ללא עוון, יש לו עוונות שבגללם הוא חלה. הרצון האמיתי של הקב"ה הוא שאדם זה יבריא ויזכה לחזור בתשובה, אלא שרצון זה לא מתגלה על ידי התפילה הזו. איך כן? עם תפילה על השם שירפא ויחזיר את החולה בתשובה כדי שיתקיים רצונו. קל וחומר כשמתפללים על דברים רוחניים, אז בקלות ניתן להבין שכל התפילה כולה היא על רצון הבורא, שברא את האדם כדי שיעבוד אותו ויתקרב אליו ולא כדי שיהיה בדרגת בהמה על שתי רגליים. וכל תפילה בה אנו מבקשים להתנקות מהתאוות ולהתקרב לבורא – היא תפילה על רצון וכבוד השם, שהבנים שלו ייראו כפי שהוא רוצה שהם ייראו. על דרך זו מבקשים גם להינצל מעבירות.

באופן זה, כאשר יודעים בידיעה שלמה שהקב"ה רוצה לתת ולהושיע כל אחד ברוחניות, ורק לזה הוא מצפה ומייחל ובאים ממקום עמוק של זעקת הלב שבאמת חייבים את הדבר, ומבינים שהתפילה היא כלי שדרכו הבורא מוציא את רוצו מהכוח אל הפועל – התפילה כולה היא תפילה על השם.

זה נכון גם בהתבודדות וגם בתפילת שמונה-עשרה, כאשר מתפללים לפני השם אנו צריכים כל הזמן לעצמנו" "השם חונן דעת. הקב"ה רוצה לתת לי דעת. אני מתפלל כדי שרצונו יתגלה ויתממש… שהרצון הזה ייצא לפועל ויתקיים בי ובכל בני העולם, ואני מבקש מהבורא שהוא יכול לתת לי את הרצון הנפלא והמושלם כדי שהכלים שלנו יהיו שלמים ורצון זה יתקיים…"

באופן זה התפילה היא אור חדש ממש. ועכשיו, לאחר שהדברים התבררו, האור הולך ומתגבר ונהיה בהיר ונקי יותר, כי התפילה כולה היא רק על השם ועל הרצון – שזה הדבר הגדול ביותר וזה עיקר כל עבודת האדם. זוהי תפילה נעימה ומתוקה שאין כמוה. וככל שמרגישים יותר חייבים את הדבר, כך היא תהיה חזקה יותר ומעומק הלב ובוודאי תפעל ישועות, אמן.