אני לא מרי פופינס!

אני עוברת עם הסמרטוט בכל פינה,
ועליצות פתאומית ממלאת אותי. אבל
ברגע שאני פוקחת עיניים האמת המרה
מתגלה לי: אני לא מרי פופינס!
 
 
במשך כל השנה, כשמזכירים את חג הפסח נלווית לצליל של מילה זו קונוטציה לעבודה קשה. וכשמגיע זמן האמת, וככל שערב פסח מתקרב כך מתגברת איתו תחושת הלחץ, והרצון להגיע לכל פינה בבית משתלט עלי בלי שליטה. השנה הייתי נחושה לשבור את מעגל הקסמים הזה אחת ולתמיד ולנסות לעבור את התקופה הזו בשמחה וברוגע.
 
לשם כך הייתה נחוצה עבודת הכנה מעמיקה, אז ניגשתי להתמודד עם האתגר.
 
השלב הראשון במערך הלחימה כלל שיחה ועידוד. ישבתי עם עצמי והעליתי את כל הטענות ההגיוניות מדוע אני לא צריכה להילחץ. "זו לא תחרות" שיקרתי לעצמי במצח נחושה, "אל תקשיבי ואל תשתתפי בשיחות של 'מה הספקתי היום' עם החברות שלך. תתעלמי ותרכזי בעצמך".
 
טוב, כמובן שבסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה ספירות מלאי עם החברות בטלפון בכל הזדמנות. "סיימתי כבר את הארון בחדר חוץ משתי מגירות" אני מתגאה כמו רץ למרחקים ארוכים, שמסתכל לאחור לראות כמה קילומטרים כבר גמא והוא עדיין לא מרגיש עייף.
 
"אני כבר סיימתי את הסלון והתחלתי את המטבח", היא עונה לעומתי ובבת אחת מוציאה לי את כל האוויר מהמפרשים, כשאני מבינה שאני הולכת לסיים אחרונה בתחרות הזאת.
 
כששיטת 'אני לא מתחרה' לא הצליחה עברתי לשיטת השכנועים עצמים בנוסח ההלכה. "הלכלוך על החלונות והפנלים הוא לא חמץ" אני משתדלת לצמצם את מרחבי העבודה ואת העבודה הקשה. "ובכל מקרה, אל תשכחי שלפי ההלכה אפשר רק לטאטא את הבית ולהחביא את החמץ הגלוי. וגם אם נשאר איזה פירור תקוע אז באמירת 'כל חמירא' אנחנו מבטלים את כל החמץ שנשאר אצלנו".
 
טוב, את זה כבר ניסיתי גם שנה שעברה וזה לא עבד, אז למה שהשנה זה פתאום יתפוס? הרי אני יודעת שרק אם אהיה עם חצי רגל בקבר, חס ושלום, רק אז אולי אשקול לטאטא את הבית לקראת פסח וזהו.
 
"אז תעשי כפי יכולתך והזמן שיעמוד לרשותך. תעבדי בנחת ותנסי ליהנות גם בדרך", אני מנסה עוד שיטה לריכוך השליטה והפרפקציוניזם שמבעבעים מתוכי ולא נותנים לי מנוח. זה כאילו שיש לי שני כובעים: אחד שאנטי באנטי והשני דיקטאטור אכזרי, ושניהם מנסים לגנוב את המקום על ראשי. הם מתחלפים ביניהם לעיתים תכופות ושולטים עלי, לא אני עליהם.
 
אני מבינה שאני זקוקה לעזרה אחרת ומתיישבת לעשות מדיטציה, לנשום כדי להרגיע את הרוחות. בתוך השקט הפתאומי אני מצליחה לנקות בדמיוני את כל הבית בצ'יק צ'ק. אני עוברת עם הסמרטוט בכל פינה ועליצות פתאומית ממלאת אותי. כשאני פוקחת את עיניי המציאות טופחת על פניי ומגלה לי לצערי שאני לא מרי פופינס…
 
טוב, כנראה לא אוכל לעשות את זה לבד. הגיע הזמן להפעיל ארטילריה כבדה יותר. התקשרתי לקבוע תור אצל המטפלת שלי בשיטת גרינברג. והמדובר בשיטה שעוזרת להתמודד עם רגשות דרך עבודה עם הגוף ולמידת דפוסי ההתנהגות שלו במצבי מתח, לחץ, עצבות ועוד.
 
אחרי כמה לחיצות וחיטוטים במקומות כואבים ורגישים בגופי, אני יוצאת מהטיפול רגועה ובטוחה, מוכנה להתמודד עם כל ההתניות שקורות בגופי במצבי לחץ. אלא שבמפגש הראשון עם הילדים הכל מתפוצץ ואני שוכחת לשחרר את הלסת ולנשום לחזה. האכזבה לא מאחרת להגיע וכבר אין לי מצב רוח להתעסק עם להדביק את ספרי הילדים שנקרעו, או למיין את הטושים שלא עובדים.
 
טוב, נשארה לי רק אופציה אחת אחרונה. אם כבר בזבזתי כל כך הרבה זמן ניקיון, אז מה זה משנה עוד שעה?… התיישבתי לשמוע שיעור תורה. הרבנית דיברה על כמה חביבה הטרחה של בנות ישראל על הקדוש-ברוך-הוא, וכמה רצוי לכוון כל מלאכה שאנו עושות לניקיון הרוחני. כשאת ממיינת, תבקשי מהשם שימיין מתוכך את הטפל וישאיר רק את העיקר והנחוץ. כשאת מנקה אבק, תתכווני לנקות את האבק מהלב וכן הלאה.
 
ככל שהעמקתי בשיעור המעניין, הבנתי שמשם לא תבוא הישועה שחיפשתי. אומנם נזכרתי בעובדה המרכזית: שכל הניקיון הזה הוא גם רוחני ושעלי להתכוון לנקות את החמץ מתוכי, אלא שהלחץ נשף בעורפי ומיאן להרפות.
 
בלית ברירה החלטתי להרים ידיים ולסגור את הבאסטה. "אני את ניקיונות הפסח לא רוצה לעשות השנה בלחץ" מלמלתי בלחש, "תעזור לי לשחרר, תעזור לי להרפות, תעזור לפרוש מהתחרות הסמויה", קולי התגבר בהדרגה. "תעזור לי להבדיל בין עיקר לתפל ולדבוק במה שנחוץ. תעזור לי להוריד את הכובעים האלו מהראש ולחבוש במקומם כתר מלכותך". עכשיו כבר התחיל לי הגוש הזה בגרון, "תעשה לי נס ושהכל ייעשה כמו במטה של קסם. כי האמת היא שאני מפחדת מעבודה קשה, אז בבקשה תעשה אותי כזאת מרי פופינס עליזה" התחננתי עם דמעות בעיניים. לאט ובלי לשים לב התחלתי לנשום לחזה ולשחרר את הלסת בדיוק כמו שלמדתי בשיטת גרינברג. "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". התפללתי בכוונה כמו שלימדה הרבנית ולקחתי את הסמרטוט ביד אחת ואת 'הרסס נגב' בשנייה. הדמעות התגלגלו מעיניי ואני המשכתי לבקש רחמים וישועות.
 
כשהרמתי את עיניי, מחוגי השעון הראו שהגיעה השעה לצאת ולאסוף את הילדים מהגן. בלי לשים לב, הצלחתי לסדר ולנקות יותר ממה שהייתי מספיקה בשבוע שלם. הזמן עבר במהרה וההספק היה רב. והכי חשוב, הייתה לי שלוות נפש גדולה.
 
שנזכה לבער את החמץ מתוכנו ולדבוק בעיקר ולהיות בשלווה ובשמחה גם כשאנו לבושות בטרנינג ומבושמות בריח האקונומיקה.