אני נגד עצמי

אל תתפתו להיכנס לזירה הזו, זה משחק מכור והסוף הכואב ידוע מראש. דוד פרלו על הזירה הכי כואבת 'אני נגד עצמי', והדרך לצאת ממנה המנצחים הגדולים.

4 דק' קריאה

דוד פרלו

פורסם בתאריך 17.03.21

בסביבות שנות העשרים של חיי גיליתי את עצמי. כלומר, את הרוחניות שלי. את היהדות, את התורה והמצוות. גדלתי בבית 'חילוני למהדרין' אי שם בארצות הברית, אבל היום אני מחובר לזהות היהודית שלי במלוא מובן המילה.

 

יום אחד, בכותל המערבי, הרגשתי מפוחד מאוד. "איזו טעות עשיתי, איך יכולתי לפספס את זה?…"

 

איש אחד, די נחמד, שעמד שם לידי הבחין שמשהו מטריד אותי.

 

"תגיד, בחורצ'יק, הכל בסדר?" הוא שאל.

 

"כן, אבל דילגתי פה על איזה חלק מהתפילה…" הוא הסתכל עלי עם מבט מלא רחמים ואמר, "בן אדם, אתה צריך ללמוד רבי נחמן" ונתן לי צ'פחה על הגב לפני שהמשיך את עיסוקיו.

 

בשביל החוזרים החדשים, כל העסק הזה של חזרה בתשובה ורוחניות נראה לא פחות ממשהו מושלם, התנהגות מושלמת. אנחנו מנסים הכי חזק לעשות כמה שיותר דברים – להתפלל, לתת צדקה, לעשות חסדים ומה לא, מתאמצים ומנסים רק כדי להרגיש יותר מחוברים ויותר מקורבים לריבונו של עולם. אז מי יכול בכלל להאשים אותנו?

 

רק מה, זה משהו שצריך תמיד לזכור: רוחניות היא משהו מתמשך, ולאורך כל החיים. אף אחד לא מצליח להפוך לאברהם אבינו או שרה אימנו בן לילה. מההתחלה אנחנו צריכים בסיסי טוב של אמונה ושמחה. לפעמים, בטעות כמובן, אנחנו מאפשרים לרצון שלנו להתעלם מהסיפוק הפנימי, אפילו ממעשה קטן שהוא בעצם גדול מאוד, רק בגלל שאנחנו 'לא עושים את רצון השם', תופעה מזעזעת בפני עצמה. מה שמכסה את היופי של המעשים הקטנים הללו בענני ה'אני רוצה להיות טוב יותר, ואם אפשר אז גם יותר מכולם', ולפעמים זה גם כדי לקבל תשומת לב. כך, בקלות נופלים למלכודת של תחרות והשוואות מיותרות עם כל מי שרק אפשר, אבל כמו ששמעתי פעם מהרב אליעזר רפאל ברוידא: "יהדות היא לא תחרות ספורט, זה כל אחד מאיתנו מול היצר הרע שלו".

 

אחד הדברים שאשתי ואני אוהבים לצחוק עליו הוא, על המזל שהיה לי באיך שהצלחתי להעמיק יותר את הקשר הרוחני שלי עם עצמי בשנים האחרונות. למרות שזה לא היה תהליך קל בכלל, ואני עדיין לא קרוב לשום דבר מבחינה אידיאלית עבורי (הנה זה שוב קורה…) היה שם תהליך ארוך ומעניין שאנחנו קוראים לו "לחיות את האמונה" (או את התורה).

 

מאמרים נוספים בנושא:

תפנימו, זה היצר הרע!

זה התפקיד שלו

עוד יום שגרתי?
ברוכים הבאים לזירה הלוהטת
ידיד לא רצוי
שני קולות

תבוא מחר

בשיטת הסלמי

תודה ביום משוגע

ראש ולב

 

כל כך הרבה דברים הטרידו אותי על בסיס יומי – בין אם בחיים הפרטיים שלי, בעבודה, בתפילה האישית או אפילו באמירת התיקון הכללי.

 

כל הבעיות באו מתוכי, מהבפנים שלי, מהמחשבה שאני צריך שדברים יהיו כמו שאני רוצה. חשבתי, בטעות כמובן, שאם אני עושה אחד שתיים שלוש, אז הקב"ה צריך לעשות שבע שמונה תשע.

 

וזה לא עבד!

 

הפנים הזה היה כמו לקחת עיגול ולהכניס אותו לתוך משולש. וזה פשוט לא עובד! נקודה. שמתי את הכתר על ראשו של העבד מקום על זה של המלך. הצמיחה הרוחנית שלי לא הייתה מובלת על ידי הרצון לצמוח ולגדול באמונה. זה משהו שגרם לי לחץ בלתי נסבל כי לא ידעתי למה אני עושה את מה שאני עושה.

 

למזלי, הבנתי שאני מפספס את הנקודה. ידעתי, תיאורטית, את כל הפרטים המעניינים, פיסות המידע, שהייתי צריך, בעיקר מתוך ספרו של הרב שלום ארוש – בגן האמונה, וממה שהרב ברוידא אמר לא פעם בשיעורים שלו. לא הייתה שום בעיה לדבר על אמונה סביב שולחן השבת, או לתת לאנשים עצות מפה עד לשם, אבל אני עצמי – לא חייתי את זה.

 

עיקרונות האמונה – "הכל מהשם" ו"הכל לטובה" ו"לכל דבר יש סיבה" – נשארו איפשהו שם במוח, מעולם לא עשו את דרכם ללב שלי – "וידעת היום והשבות אל לבבך"… אבל עדיין הרגשתי ששביל האמונה הוא האמת ושבו ורק בו רציתי. פשוט, הייתי צריך להבין מה בדיוק הבעיה.

 

הודות לבורא עולם, זכיתי שהוא עזר לי להבין דרך האתגרים וההתמודדויות שחוויתי, כדי לעורר אותי לעובדה שמשהו לא בסדר בדרך בה אני מוביל את הרוחניות שלי. שאני צריך לשאול שאלה או שתיים. כל פעם ששמעתי שמישהו אומר, "לחיות עם אמונה זה בדיוק כמו לחיות את העולם הבא בעולם הזה" – רציתי לדעת מתי ארגיש ככה, מתי אזכה לזה? ולמה החיים שלי כל כך מסובכים? למה אני לא אדם שמח? כל השאלות המבלבלות והמביכות הללו רצו לי בראש, עד שיום אחד למדתי ספר נוסף של הרב שלום ארוש – בגן החכמה.

 

הספר הזה העלה אותי למקום ממנו אוכל לראות היכן אני טועה. לא העצמתי את הרוחניות שלי, קרי את הקרבה שלי לבורא עולם, אלא אך ורק את המוח הקטן והמוגבל שלי. הספר הזה לימד אותי להסתכל על מצביים אישיים דרך עיניו המקסימות של התם – הסנדלר הפשוט של רבי נחמן מברסלב, הדמות החייכנית והשמחה בחלקה, כי הוא יודע שהכל מאת השם – אפילו הטעויות והנעליים המשולשות שלו.

 

כשהתחלתי לדבר עם בורא עולם על היום שלי, פתאום מצאתי את עצמי מסוגל לקבל את הבעיות שלי עם חיוך. הפסקתי להיות נוקשה עם עצמי. ויותר מכל, להבין שאני לא מושלם. זה הוביל אותי לזכייה הגדולה – השלווה והרוגע המיוחלים בחיים. הדגש היה על המעשים שזכיתי לעשות, על המצוות, הצדקות וכל הדברים הטובים שהקב"ה זיכה אותי, ולשמוח. כן, בדיוק כמו התם.

 

לא, זה לא אומר שכל הבעיות שלי פתאום נעלמו. מה כן? שבמקום להתעצבן ולכעוס ולאבד את שיווי המשקל כשדברים לא מצליחים, בעיקר כמו שאני רוצה, אני יכול לנשום ולראות את המסר שהקב"ה רוצה שאלמד מכל כישלון, שהוא בעצם ההצלחה הגדולה.

 

זה מה שאנחנו צריכים לזכור – שהקב"ה רוצה שנהיה שמחים גם אם אנחנו לא מושלמים (כי מי כן חוץ ממנו?), אפילו אם אנחנו מפספסים או לא מצליחים לעשות משהו שחשבנו שאנחנו כן יכולים. הבורא נותן לנו את המגבלות שלנו מסיבה מספיק טובה. והמסר? לדעת לקבל את זה בשמחה ולהיות להיות ממורמרים.

 

כי חיים עם אמונה, הם להניח את הכתר על הראש הנכון, עם חיוך. זה לא אומר שלא נשאף ליותר, או נרצה יותר, או שלא נרצה להצליח. ממש לא. אלא, בזמן שאנו עובדים על הרוחניות שלנו נדע לתת את הקרדיט לבורא עולם על כל מה שהוא מזכה אותנו, על כל ההצלחות והתובנות מתוך הקשיים והאתגרים והעצמת האמונה. אנחנו משתדלים להתקדם ולהתעלות, אבל כשדברים לא מסתדרים – אסור להתמרמר ולכעוס. אלא, ניקח את היום וכל מה שעבר עלינו לתפילה האישית, ושם נטפל בבעיה. נעלה את הכל למקור, למקומו – לבורא עולם, ונשמח שיש לנו כתובת ודרך לפתור את הבעיות.

 

זכרו: התפקיד שלנו הוא להתעלות ברוחניות מתוך התסריט שבורא עולם מכתיב לנו, לכל אחד מאיתנו, לא מהתסריט שאנחנו רוצים לכתוב. כי כשנעשה את זה, נמצא את הכיוון הנכון, שקט ושלווה פנימיים אדירים, העצמת קשרים ואהבה גדולה למי שאנחנו. וכמובן, לאלוקים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה