אנשי המערות

זה עניין כזה, שרוב האנשים אוהבים לשתף את זולתם בצערם ובכאבם, לספר ולהתייעץ, לדווח ולהחליף חוויות. למה? כי כזה הטבע האנושי – לספר על הקשיים, לשמוע מילות עידוד וחיזוק. כן, הם מבקשים גם חמלה ואמפטיה.

אה, וגם הרבה תשומת לב.

וכאן נכנסת הנטייה הטבעית שלנו לחפש אוזן שומעת – מישהו שיקשיב, יכיל ויעזור לשאת את הכאב.

אבל יש גם אנשים אחרים… אנשי המערות.

הם מסוג האנשים שלעולם לא ישליכו את משאם על מישהו אחר. להיפך, בשמחה יסייעו לך לשאת את המשא שלך. ולא, הם לא יצפו לתמורה.

הם גם לעולם לא יצפו ולא ירצו לקבל יותר מדי. ההיפך, תמיד יהיו מוכנים לתת ולהעניק מכוחם שלהם, תמיד יהיו שם בשבילכם. הם לא מחפשים מישהו להעמיס עליו את כאבם, הם ישאו אותו לבד ובשקט.

מאמרים נוספים בנושא:

להקשיב, זאת אומנות!

דרושים אנשים שיודעים להקשיב

את מה שבלב

רק רציתי לתת

החסד יעיד על בעליו

מילה טובה או תרופה?

יוסף ויהודה

לא רק אני, יש עוד צד

להקשיב, זה כל הסיפור!

אבל, כאשר קשה להם יותר מדי, הם מסתגרים. מתנתקים ומתחפרים. טורקים את דלתות ליבם ונועלים את החלונות. נשארים עם עצמם בד' אמותיהם ושוקעים בבדיקה עצמית. מנסים להבין. מנסים לבנות, לאט לאט. למד מדי. לאט מדי.

מה היה לי? ולמה?

את סרט חייהם הם מעבירים לפניהם, בוחנים אותו שוב ושוב ומנסים להבין, אבל מתקשים.

כי החיים קשים להבנה.

כי יש בחיים מצבים מוזרים ולא הגיוניים.

כי לפעמים, באמת קשה מאוד! וקשה עוד יותר להיות במצב כזה לבד.

אבל ככה הם, אנשי המערות, הם לא יכולים אחרת. את הכוח שלהם הם מוצאים בתוך ליבם פנימה, בתוך החיים שלהם בין החוויות והתבונות.

"אלה ימי המערה" אמר פעם מישהו על הימים בהם הוא נכנס למערה שלו וחושב וחושב ומטעין את עצמו לא לאט. לפעמים לאט מדי. לפעמים אפילו בקושי.

כי זה קשה, קשה לבד.

בן אדם צריך חבר, כזה שיפתח לו את דלתות ליבו ונשמתו ודרכן ייכנס האור, כך יואר העולם עבורו. אבל אנשי המערות לא מעוניינים, הם צריכים לפעמים את החושך, שם הם צוללים בעניינם וחושבים וחולמים. הם לא יכולים להעיק. הם לא מוכנים להעיק. את המשא שלהם הם נושאים לבד. וגם אם זה קשה מאוד, הם ישאירו אותו על גבם ולא ישליכו על אף אחד. הם מספיק חזקים, הם חושבים. הם מאמינים. ליבם הרחב מכיל את עצמם לבד.

ואם קשה להם היום ודלתם נסגרה על פניך, אל תיעלב. אל תכעס ואל תתנתק. אפשר וכדאי להישאר בסביבה. לשבת קרוב, להיות זמינים. להשאיר את האור דולק, ולהמתין.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.