אתה חייב להציל אותי!

מי שנמצא בדוחק, לא מסתכל על שום דבר. מי שמרגיש שהוא בסכנת חיים, לא מעניין אותו כלום ולא אכפת לו להסתכן, העיקר להינצל מהסכנה. "מאן דאיהו בדוחקא לא אסתכל מדי" (הזהור הקדוש) או כמו שנהוג לומר, "מעשה של ייאוש" שאדם עושה ברגע שכבר "אין לו מה להפסיד".  

"ריבונו של עולם! אתה חייב להציל אותי!"

כן, לא פחות. כשאדם בסכנה פיזית הוא דורש שיעזרו לו, שיצילו אותו. כך גם הדבר כאשר אדם נמצא במצב של סכנה רוחנית – "ריבונו של עולם! אתה חייב להציל אותי!" – כי זאת התפילה החזקה ביותר שבוודאי מתקבלת ופועלת. וכידוע, התפילה מתקבלת לפי מידת האמונה. ותפילה באופן שכזה היא למעשה ביטוי של שיא האמונה. מדוע? מכיוון שהיא קודם כל מבטאת את העובדה שאדם יודע שאין מי שיכול לעזור לו חוץ מבורא עולם שהוא הכתובת היחידה. ודבר נוסף ועמוק יותר הוא – שתפילה כזו מבטאת את האמונה המוחלטת שבורא עולם אוהב אותי ורוצה לעזור לי ולהושיע אותי, יותר ממה שאני רוצה להינצל בעצמי! לכן אומרים לבורא עולם: אתה חייב להושיע אותי! זו תכלית כל הבריאה של האדם – שהקב"ה ברא אותו כדי שיתפלל אליו להיות כרצונו ולהיוושע!

כך צריך להתפלל על כל דבר ברוחניות. זאת למעשה הדרך המושלמת להביע את התפילה כשמגיעים לנקודת הצמיחה האישית והרוחנית שלנו. לא אומרים בקול חלוש ובחלמנות, בשינה ובשפה רפה, "ריבונו של עולם, בבקשה עזור לי ב…" וחושבים ש'טוב, אם השם יעזור אעשה את זה, ואם לא – אז לא נורא. מחר אתפלל שוב, מחרתיים, אפילו למשך שבועיים/שנה/עשר שנים… עד שזה יקרה'. מחשבות מהסוג הזה מבטאות קרירות – בתפילה וברוחניות. נכון שכל תפילה חשובה וכל מילה בונה כלי, אבל אלה כלים חלשים וקטנים מאוד. כשיוצאים למלחמה מול אויב גדול, כשנמצאים בסכנה גדולה, לא מצטיידים באקדח קפצונים אלא לוקחים כלים אמיתיים ומועילים. בשעת סכנה צועקים! ובכל הכוח.

וסיפר רבי נחמן מברסלב, שפעם אחת כשהיה בטבריה הייתה בעיר מגפת דֶבֶר וכולם היו אז בסכנה איומה. מה עשה מושל האזור? נעל את שערי העיר כדי שהמגפה לא תתפשט. בטבריה, באותו זמן, היו אנשים בריאים שרצו לברוח מהעיר וחיפשו כל מיני דרכים. רבי נחמן הגיע אל חומר העיר שהייתה בצד הים, כשלפתע הוא מצא את עצמו תלוי על החומה בדיו והים מתחתיו והוא הרגיש את הסכנה המידית שריחפה על ראשו. כל רגע שחלף הוא הרגיש איך הכוחות שלו אוזלים, ואז "צעק בליבו להשם יתברך כראוי" והשם ריחם עליו והציל אותו.

ומה רבי נחמן רוצה ללמד אותנו? שרק בהרגשה כל כך נוראה הצעקה להשם היא כראוי, כי צועקים לבורא לא כמו אחד שמבקש רכב חדש או דירה מרווחת, ואפילו לא כמו מי שמבקש להינצל מחולי קשה שבוודאי הוא מתפלל בכוונה אבל לא מרגיש שממש החרב החדה מונחת על צווארו, אלא צועקים לבורא עולם במסירות נפש בחוסר אונים מוחלט ועם כל הכוחות לדרוש ישועה כאן ועכשיו! כי עוד שנייה זה יהיה כבר מאוחר מידי.

מאמרים נוספים בנושא:

13 מחשבות על אמונה

עשרת הדיברות לחיים מאושרים

ידיים של אמונה

תמסור את עצמך

במקום שהשכל נגמר

פשוט, לזרוק את שכל

חייגו אמונה

האמונה של איינשטיין

שריר האמונה

ואומר רבי נתן מברסלב (שיחות הר"ן קיז): "והיה רגיל לספר זאת, ורצה להכניס בליבנו שכך צריך כל אחד ואחד לצעוק להשם יתברך ולישא ליבו אליו יתברך כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, והרוח סערה סוער עד לב השמים עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט אין פנאי אפילו לצעוק. אבל באמת בוודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לישא עיניו וליבו להשם יתברך. וכך צריכין בכל עת להתבודד ולצעוק להשם יתברך, כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם כאשר יודע כל אחד בנפשו והבן הדברים היטב!".

התורה מספרת לנו שהיה מי שפעל כך בדיוק – כלב בן יפונה, כאשר רצה להינצל מעצתם של המרגלים. מה עשה? ברח למערת המכפלה, אל האבות הקדושים, שהייתה במקום מסוכן – היכן שנמצאים הענקים, אבל שום דבר לא עניין אותו, הוא לא נתן את דעתו, אלא רץ לשם לבקש את העזרה הנחוצה לו להינצל מהעצה שהביאה אסון והוא לא רצה להיות חלק ממי שיגרום צער ובכייה לדורות לעם ישראל.

זה מה שרבי נחמן רוצה שכל אחד ואחת מאיתנו יפנימו: שתי נקודות חשובות, הראשונה – חיסרון ברוחניות, כל תאווה או מידה רעה זה מוות ממש שמנתקת את האדם ניתוק מוחלט מחי החיים, ואז הוא מתמלא ברצונות וגעגועים רעים. כלומר, הוא נחתך מכל אהבת השם והגעגועים אליו ומאבד את הלב והרצון להתפלל וללמוד. והשנייה – לדעת שאין זמן! אין לך זמן. אי אפשר לומר אני אתפלל מחר, כי אנחנו בסכנה גדולה מאוד היום, ברגע הזה ממש. רק כך פועלים ישועות. וזה פירוש הגמרא (תענית ח, ע"א): "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו". כמו כלב בן יפונה שלא הסתכל על כלום, כך אדם צריך להרגיש באמת שהוא חייב ישועה כאן ועכשיו ולא יכול לחיות בלי זה!

שאלו אותי אם זה לא נקרא עיון תפילה, שאדם מצפה שתפילתו תתקבל?

שאלה זו באמת מצריכה הבהרה: המדובר כאן הוא רק כאשר מתפלל על עניינים רוחניים. אבל על גשמיות, בוודאי אסור לומר לבורא עולם אתה חייב להציל אותי כאן ועכשיו חלילה, ויש איסור בדבר כמובא בגמרא ובפוסקים. אבל בנושאים רוחניים, אדרבא, עיון תפילה הוא טוב מכיוון שהוא אחד הדברים "שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". כלומר, כוונה שלמה בתפילה. כי כמו שציינתי לעיל, דעת נפלאה זו מתבססת על אמונה שלמה ופשוטה שבורא עולם ברא אותנו כדי שנהיה בני אדם, שנעלה את הנפש הבהמית שלנו לדרגה אדם. ומכיוון שבורא עולם אוהב אותנו אהבת אמת ועולמים, לכן הוא רק רוצה לעזור לנו ולהושיע אותנו, וכל תפילה ברוחניות בוודאי צריכה להיענות, לכן אנחנו יכולים לדרוש ולצעוק ולבקש בכל תוקף. ואדרבא, זה מה שהקב"ה רוצה ומתאווה. כמו שאומרים שבשם צדיקים "שהשם מתאווה לתפילתם של צדיקים", כלומר מתאווה לתפילתם של עם ישראל שמבקשים להיות צדיקים. כי באמת, ראוי לכל יהודי להיות צדיק קדוש וטהור, וכל אחד צריך עכשיו להיות צדיק ואין לו היתר לעשות שום עבירה. ואם הוא חי במציאות של תאוות ועבירות, הוא חייב לצעוק לבורא עולם ולהתחנן על החיים שלו בלי להסתכל על כלום.

אבל כשמתפלל על גשמיות זה מראה בדיוק את ההיפך, את חוסר האמונה של האדם שאינו מאמין שהקב"ה נתן ל את התנאים הכי טובים כדי לצמוח ברוחניות שלו ולהתקרב לבורא, כפי שציינתי בהרחבה בספרים שעריו בתודה, אמרתי תודה ונושעתי ובמרגליות. לכן זה מעורר עליו דין וזה גם דבר מסוכן מאוד, השם ישמור. אך יוצאת מן הכלל היא התפילה על סכנת חיים מידית, שאז מותר לצעוק לבורא משום ש"מאן דאיהו בדוחקא לא מסתכל מידי" – כאשר אדם מבקש מהבורא חיים כדי שיוכל לעשות תשובה ולעבוד אותו.

אולי גם זה יעניין אתכם:

חבל על הזמן

הרפו ודעו

להשחיז את הגרזן

להזיז את הגבינה

החיים בקופסה

יש חיים מחוץ לקופסה

לפי זה הבנתי גמרא שהייתה קשה לי (ר"ה יח, ע"א): "תניא היה רבי מאיר אומר: שניים שעלו למיטה וחוליין שווה וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפילה שלמה – נענה, וזה לא התפלל תפילה שלמה – לא נענה". אומר רש"י, מה זו תפילה שלמה? תפילה בכוונה שלמה. וכאן ברור שכולם הבינו את הסכנה העצומה שהיו נתונים בה ובוודאי רצו בכל ליבם להינצל, וארבעתם התפללו בכוונה! אבל כל הזמן שאלתי את עצמי – מה ההבדל? לפי מה שכתבתי במאמר זה ההסבר הוא שיש תפילה בכוונה ויש תפילה בכוונה שלמה. תפילה שפועלת ישועות היא תפילה בכוונה שלמה, כאשר אדם צועק לבורא בכל ליבו: 'השם! אתה חייב להציל אותי!' – מתוך הרגשה של סכנת מוות מידית ומתוך אמונה שהקב"ה רוצה לתת לו חיים!

זו נקודה יסודית מאוד שכל עבודת האדם על מידותיו וצמיחתו תלויה בה. לכן ראוי להתפלל על זה כל יום חצי שעה בתפילה האישית (התבודדות כפי שרבי נחמן מכנה אותה). כל חצי שעה כזו חשובה ופועלת! וכדי לפעול ישועות אמיתיות ומהירות – צריך לצעוק לבורא כמו שרבי נחמן אומר – שיחשוב כאילו הוא תלוי בין שמים וארץ.

ולסיום אציין, שבוודאי גם אחרי חצי שעה של צעקות בדיבורים חמים כגחלי אש אסור לחשוב שהבורא חייב למלא בקשתנו, שהרי לקב"ה יש חשבונות, ויש גם מכסת תפילות לכל דבר. לכן חייבים לחזור אל השמחה הפשוטה ולהודות לבורא עולם כל הזמן, גם אם עובר עלינו גם אם נראה שהדברים מתנהלים ההיפך ממה שהתפללנו. ובכל יום להתפלל חצי שעה ולחזור אל צעקת הלב כראוי מחדש. ואם נעשה כך בוודאי ראוי לנו לשמוח כל היום כולו, כמו שאומר רבי נחמן – שנהיה בלב נשבר לא יותר משעה ושאר כל היום יהיה בשמחה גדולה, ובזכות זה נזכה לשלמות האמונה, התפילה והעבודה, ונפעל ישועות אמיתיות ונינצל מכל הסכנות שיש בעולם הזה, במהרה בימינו, אמן.