אתחול, שוב.
מראש חודש אלול עד יום הכיפורים כולנו נעשים טובים וסלחניים עד דמעות. אבל מה קורה יום אחרי? זה בדיוק הזמן לעשות אתחול (כן, שוב).
בערב יום הכיפורים הרשתות החברתיות היו מלאות במילים נפלאות של סליחה ואהבה. זה הציף, מילא וריגש. מה לעשות, יום כזה יש רק פעם בשנה.
אבל מה קורה ביום שאחרי?
ירידת מתח ועצבות.
וזה בדיוק הזמן לעשות אתחול (כן, שוב).
מראש חודש אלול עד יום הכיפורים כולנו נעשים טובים וסלחניים עד דמעות. ביום הכיפורים נשמתנו מגיעה לגבהים נפלאים כאלה, עד שחסרון האוכל ליום אחד ממש לא מפריע לנו, אדרבה, רק מחזק את ליבנו שמתחבר עם תחושותינו הרוחניות הגבוהות בצורה מדהימה.
ההתעלות הזו נמשכת כמעט עד סוכות.
וסוכות, זה כבר סתיו ממש. עננים קלים, קצת טיפות גשם. לפעמים יותר מטיפות. הלב מתכסה גם כן בעננות גבוהה ונמוכה, במחשבות ובבדיקות הסובב אותנו.
מאמרים נוספים בנושא:
ולקראת סוכות, אחרי שעשינו חשבון נפש עמוק ומקיף לעצמנו בראש השנה וביום הכיפורים, לאחר שהתנקינו והתכוננו לאתחול עצמי מבורך, אנחנו עוברים לסביבה. בין הידוק הבדים לסוכה לבין הכנת הקישוט החדש, עושים חשבון נפש לחברים ומכרים, ופתאום תוהים: "רגע, על מה ולמה סלחתי בכלל?"
לא, אנחנו בכלל לא רוצים לסלוח!
אנחנו לא צריכים לסלוח!
ובין לבין, תוך שאנו יושבים עם עצמנו, אנו מונים את הסיבות בשלהן לא נסלח לעולם:
זה היה לשון הרע
זה היה מעליב עד כדי שפיכות דמים ממש
רגע, היא אפילו לא ביקשה סליחה…
הוא שונא אותי.
הם ידעו על הסבל שחוויתי וזה לא הטריד אותם בכלל…
כך יושבים ומונים כפנינים הצדקות לאי-מחילה. נשענים לאחור צודקים ועצובים ומתוסכלים עד כלות.
הסיכה דוקרת את האצבע, ובצדק – זה כואב כל כך!
מביטים בעמודי הסוכה ובבדים הממתינים. מביטים בערימות הקישוטים.
מביטים בעצמנו.
עננים מכסים את הלב, עננים מכסים את השמים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
וטוב שיש סוכה. סוכה לסוכך עלינו. להסתיר אותנו. את קטנותנו. לחמוק מן הארציות היומיומית המוכרת שלנו, ולהתכנס בבית הארעי הזה. בית של סדינים וקישוטי נייר.
זמני, שביר ולא נטוע חזק מידי בקרקע. כמו חיינו.
וכמו בכל תהליך שמאבד את דרכו, חשוב להיזכר בעוצמות של יום הכיפורים, ביום שהוא קודש קודשים. ביום של האהבה הגדולה הכוללת, הסליחה הענקית, האחדות והחיבור לכלל ישראל. ביום בו התנקינו מבפנים והתכוננו להתחיל מחדש.
בכפתור ה"אתחול" שלנו.
בין קירות הבד וקישוטי הנייר, בין ארעיות חיינו בעולם, הכל טפל וקטן. על קיר הסוכה בה נשב בטרם נחזור לשגרת חיינו המוכרת, תלויה תמונה ובה פסוק מעוטר יפה האומרת-מצווה "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
לוחצים על ריסטרט, עושים אתחול. נושמים עמוק, והשמים שבלב מתבהרים והשמחה ממלאה את הלב.
זה היה רגע של עננות סמיכה, והנה, כבר עברה לה.
חג שמח!
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור