בגן החכמה עמודים 345-346

מֵעַל הַטֶּבַע

וְיוֹתֵר מִזֶּה, מַסְפִּיק שֶׁיִּרְאֶה הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶק רוּחָנִי; רוּחַ שֶׁמְּזִיזָה אוֹתוֹ וּמַפְעִילָה אוֹתוֹ; נֶפֶשׁ עֲמֻקָּה; דִּמְיוֹן; מַחֲשָׁבָה; הַמְצָאָה וכד’ – זֶה כְּבָר סוֹתֵר אֶת כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁהֲרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כֻּלּוֹ רַק גַּשְׁמִיּוּת, וּמִנַּיִן יָבוֹאוּ אוֹתָם חֲלָקִים רוּחָנִיִּים, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת רוּחָנִית שֶׁהִיא מֵעַל הַטֶּבַע? וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּסֵפֶר אִיּוֹב: וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. אָדָם שֶׁמִּתְבּוֹנֵן עַל גּוּפוֹ, יַחֲשֹׁב: אֵיךְ הָאֶצְבַּע שֶׁלִּי זָזָה? אוֹ יַחֲשֹׁב: מַה זֶּה הַשֵּׂכֶל? אֵיךְ פּוֹעֵל הַשֵּׂכֶל? הַאִם זֶה דָּבָר גַּשְׁמִי? וּמֵאַחַר וְכָל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא גַּשְׁמִיּוּת, וְכָל אֶחָד רוֹאֶה שֶׁיֶּשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהֵם לֹא בִּכְלַל הַגַּשְׁמִיּוּת הַזֹּאת, מִמֵּילָא מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּכָל זֶה חַיָּב לְהַגִּיעַ לְמַסְקָנָה בְּרוּרָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְיֵשׁ מֶלֶךְ לָעוֹלָם.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, בִּשְׁבִיל לִכְפֹּר צָרִיךְ מַמָּשׁ לִרְצוֹת בְּכָל הַכֹּחַ שֶׁלֹּא לִרְאוֹת כְּלוּם. כִּי מִי שֶׁרַק רוֹצֶה, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּקַלּוּת אֶת הָאֱמוּנָה…  

חֶזְיוֹנוֹת  

וְכָל זֶה נִכְלָל בַּשְּׁאֵלָה שֶׁל הֶחָכָם: וְכִי אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ שֵׁד? וּלְמַעֲשֶׂה הוּא שָׁאַל: אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים עַל טִבְעִיִּים? בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ. יֶשְׁנָם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סִפּוּרִים וְעֵדֻיּוֹת, מַמָּשׁ בְּלִי סוֹף, שֶׁל מְסָרִים וְגִלּוּיִים מֵהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, אִם עַל יְדֵי רוּחוֹת, אוֹ לְהַבְדִּיל – עַל יְדֵי נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת. יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מִתְגַּלֶּה אֲלֵיהֶם. צַדִּיקִים רַבִּים מִתְגַּלִּים לְתַלְמִידֵיהֶם, לִבְנֵי בֵּיתָם. אֲנָשִׁים חוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת, שֶׁבָּהֶם בָּאִים אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ לִקְרוֹבֵיהֶם עִם מְסָרִים בְּרוּרִים, עִם אַזְהָרוֹת, עִם בַּקָּשׁוֹת וכו’, מְגַלִּים עֲתִידוֹת, מְגַלִּים דְּבָרִים שֶׁרַק הַמֵּת יָכוֹל הָיָה לָדַעַת.

וּבְדִידִי הֲוָה עֻבְדָּא, שֶׁאָבִי זַ”ל סִפֵּר לִי, שֶׁבָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם מַכָּר שֶׁמֵּת מִכְּבָר, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּגִּיד לְבָנָיו שֶׁלֹּא יְחַלְּלוּ שַׁבָּת, כִּי זֶה שׂוֹרֵף אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם. וְעוֹד אָמַר לוֹ, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁיַּאֲמִינוּ לוֹ, יֹאמַר לָהֶם שֶׁהוּא הִסְתִּיר כֶּסֶף בְּמָקוֹם שֶׁרַק הֵם יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ. וְכָךְ הָיָה, וְאָכֵן מָצְאוּ אֶת הַכֶּסֶף טָמוּן בַּמָּקוֹם שֶׁאָמַר לָהֶם, וְקִבְּלוּ אֶת בַּקָּשַׁת אֲבִיהֶם. וּבָרֶגַע שֶׁהִפְסִיקוּ לְחַלֵּל שַׁבָּת, מִיָּד בָּא הַמֵּת לְאָבִי וְהוֹדָה לוֹ, וְסִפֵּר לוֹ שֶׁעַתָּה יֵשׁ לוֹ מְנוּחָה בְּעוֹלָמוֹ.

הָרַב יִצְחָק זִילְבֶּר זַ”ל כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ “לְהִשָּׁאֵר יְהוּדִי”, עַל מַעֲשֶׂה שֶׁאֵּרַע בִּזְמַן הַשִּׁלְטוֹן הַקּוֹמוֹנִיסְטִי. יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ אֵצֶל הַקַּבְרָן הַיְּהוּדִי בְּטַשְׁקֵנְט, אִישׁ צָבָא, אָלוּף מִשְׁנֶה בַּצָּבָא הָרוּסִי, וּבַקָּשָׁה מוּזָרָה בְּפִיו: אָבִיו נִפְטָר בִּזְמַן מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא, בְּנוֹ, יָדַע כִּי הוּא קָבוּר בְּטַשְׁקֵנְט וְגַם יָדַע הֵיכָן בְּדִיּוּק מְקוֹם הַקֶּבֶר. וְהִנֵּה, בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, הִתְגַּלָּה אֵלָיו אָבִיו בַּחֲלוֹם וְהֶרְאָה לוֹ כִּי עַל קִבְרוֹ, הַמְמֻקָּם בְּמוֹרַד הָהָר, זוֹרְמִים מֵי גְּשָׁמִים מִשְׁנֵי קְבָרִים אֲחֵרִים הַנִּמְצָאִים מֵעָלָיו. כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ, כָּךְ אָמַר לוֹ, נִסְדְּקָה הַמַּצֵּבָה, וְהַקֶּבֶר הוּצַף בְּמַיִם וְיֵשׁ לְתַקְּנוֹ. גַּם כַּאֲשֶׁר חָזַר הַחֲלוֹם עַל עַצְמוֹ פַּעַם נוֹסֶפֶת, הִתְיַחֵס אֵלָיו הַבֵּן בְּסַפְקָנוּת רַבָּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר חָזַר הַדָּבָר בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, הֶחְלִיט כִּי יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, וְאַף אִם יִלְעֲגוּ לוֹ, הוּא יִסַּע לְטַשְׁקֵנְט וְיִבְדֹּק אֶת הַדְּבָרִים מִקָּרוֹב.

הוּא הָלַךְ יַחַד עִם הַקַּבְרָן אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן, זֶה שֶׁהָיָה פָּעִיל בִּימֵי הַמִּלְחָמָה וּמֵאָז שָׁנִים נִסְגַּר וְנִנְטַשׁ. קָשֶׁה הָיָה לְאַתֵּר אֶת הַמָּקוֹם הַמְדֻיָּק שֶׁל הַקֶּבֶר, אַךְ כַּאֲשֶׁר מְצָאוּהוֹ הִתְבָּרֵר כִּי הַמַּצָּב זֵהֶה לְמָה שֶׁנִּרְאֶה בַּחֲלוֹם! קֶבֶר אָבִיו – לְמַטָּה, מֵעָלָיו הָיוּ שְׁנֵי קְבָרִים אֲחֵרִים, וּמַיִם זָרְמוּ כָּל הָעֵת וְהֵצִיפוּ אֶת הָאֲדָמָה.

אִישׁ הַצָּבָא, אָלוּף הַמִּשְׁנֶה, הָיָה נִרְגָּשׁ, וְקָרָא: “בְּכָל זֹאת יֵשׁ חַיִּים לְאַחַר הַמָּוֶת!” (להשאר יהודי פרק שלישי עמ’ 282)