בגן המבוכה – פרשת השבוע חקת
פרשת השבוע חקת - כיצד ננצח במלחמת היצר? - מאז ימי קדם ישנם בני אדם הנהנים להשתעשע בשוטטות ב"גן המבוכה", גן המשתרע על שטח גדול שבמרכזו ניצב מגדל...
כיצד ננצח במלחמת היצר?
מאז ימי קדם ישנם בני אדם הנהנים להשתעשע בשוטטות ב"גן המבוכה", גן המשתרע על שטח גדול שבמרכזו ניצב מגדל. הבאים בשערי הגן מהלכים בשביליו הרבים, במטרה להגיע אל המגדל. השגת מטרה זו אינה קלה כלל, כי השבילים נעשו מלכתחילה באופן המטעה את ההולכים בו. לעיתים נדמה לאדם המהלך בשבילי הגן שהנה הוא קרוב למטרה, ומיד אחרי כן הוא מגיע למבוי סתום. מכאן גם השם "גן המבוכה", כי ההולכים בו יוצאים ובאים נבוכים בשביליו, עד שלבסוף הם מוצאים את הדרך היחידה המובילה אל המגדל. מי שכבר הגיע אל המגדל רואה לפניו את כל השבילים, על כן בכוחו להנחות את ההולכים בהם כיצד להגיע אל המטרה. הרוצה לצאת מן המבוכה, ישכיל לעשות אם ישמע בקול המנחה העומד במרומי המגדל. אולם אם לא יאמין בו ולא יקבל את עצותיו יאלץ להמשיך בנדודיו ובמבוכתו.
הרמח"ל מביא ציור זה בספרו 'מסילת ישרים', כמשל הבא לבאר את דברי חז"ל על הפסוק בפרשת חקת: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (במדבר כא). אמרו על זה בגמרא: "על כן יאמרו המושלים ביצרם: בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (בבא בתרא עח:). המושלים ביצרם הם אלה שניהלו מלחמות רבות עם יצרם, עד שהגיעו למצב שהם מושלים בו ושולטים עליו. עליהם נאמר: "אין חכם כבעל הנסיון", ומנסיונם העשיר כדאי לנו ללמוד. כי הם הם העומדים על ה'מגדל' ומצודת החיים פרוסה לעיניהם, וחובתנו לנצל את ידיעותיהם וללכת לאור הדרכתם. הם אלה שאומרים לנו: "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה".
לכאורה יש לתמוה: וכי יש הפסד למצווה? בודאי שלא! אין זו אלא הטעיית היצר המנסה למנוע מאיתנו קיום מצוות, על ידי מחשבה מוטעית כאילו האדם מפסיד על ידי קיום המצווה. אכן, לעיתים נדמה לנו שקיום מצווה דורש מאיתנו 'הקרבה' של זמן, כח, כסף או כל הנאה אחרת. עלינו לדעת שזוהי עצת היצר! לעיתים קרובות הנחה זו מופרכת מצד המציאות, העצלות וחוסר הרצון להתמסר לקיום המצווה, מביאים אותנו לחשוב שמדובר כאן בהפסד! כדי להיווכח עד כמה יכול האדם לשגות ולטעות בקביעה שהמצווה גורמת לו הפסד, נביא את הסיפור ששמע הגר"ש שבדרון מפי בעל המעשה, שניגש אליו לספר לו את הדברים, לאחר שהגר"ש סיים את שיעורו בנושא 'הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה'.
היה זה ברוסיה הסובייטית. מדי בוקר היה האיש מתייצב לעבודותו בבורסת היהלומים בשעה שמונה בבוקר. יום אחד השכים האיש קום, מתוך מגמה להגיע מוקדם יותר למשרדו בבורסה. בדרכו שמע מישהו קורא לעברו: א צענטער! א צענטער! (=עשירי למניין!). כשסובב ראשו ראה יהודי עומד בפתחו של בית כנסת זעיר, ומבקשו להשלים מניין. כיון שהיה לו זמן, נעתר לבקשת האיש ונכנס לבית הכנסת כדי להיות העשירי למניין. אך כשנכנס נוכח לדעת שבבית הכנסת ישבו באותה שעה שלושה אנשים, והאיש שהזמינו יצא לחפש יהודים נוספים.
"מדוע הטעית אותי?" קרא לעבר האיש שהזמינו, "הרי אני לא עשירי אלא חמישי, ויעבור עוד זמן רב עד שיתקבצו כאן עשרה". "אל תדאג" ענה לו האיש, "יהודים רבים עוברים כאן בשעה זו בכל בוקר". מתוסכל וכועס התיישב האיש לומר פרקי תהלים, ומשחלפו עשר דקות ולקבוצה נוסף רק אדם אחד הוא התכונן לצאת מן המקום. אך האיש התחנן: "זהו היאהרצייט של אבי, עלי לומר קדיש, אנא השאר". "איני יכול להשאר", השיב לו מיודענו, "אני חייב להיות במשרדי בשעה שמונה, והנה עכשיו כבר רבע לשמונה". אז אמר לו האיש בתקיפות: "הקשב, איני נותן לך לצאת, יש לי יאהרצייט ועלי לומר קדיש, ברגע שיהיו לו עשרה אנשים נגמור ותוכל ללכת". באי רצון הוא חזר לומר תהלים. חלפו עשר דקות נוספות ובקושי הצליח האיש להביא שני בני אדם נוספים. כאשר פנה איש הבורסה פעם נוספת לעבר פתח הדלת על מנת ללכת לעבודתו, אמר לו האיש: "אילו היה לך יאהרצייט של אביך, היית בודאי רוצה שאני אשאר, והייתי נשאר. עתה רצוני שתעשה אותו דבר עבורי".
הדברים כבשו את ליבו ואף על פי שתוכניות העבודה שלו השתבשו, הסכים להשאר. בסביבות השעה שמונה ושלושים הושלם סוף סוף המניין, והאיש נשם לרווחה. הנה יאמר בעל היאהרצייט קדיש, וכבר יוכל לצאת לדרכו. אולם להפתעתו החל להתפלל תפילת שחרית כסידרה, והלה הביט בחוסר סבלנות בשעונו ובפתח בית הכנסת בתקווה שיגיע מתפלל נוסף שיחליפנו. אולם 'ישועה' כזו לא הגיעה, ובלית ברירה נשאר האיש עד סוף התפילה. כשנסתיימה התפילה הודה בעל היאהרצייט לנוכחים מעומק ליבו על נכונות להשלים לו מניין, הגיש להם עוגה ויין-שיכר ואז איפשר לאיש לצאת לדרכו.
האיש החיש את צעדיו כשבליבו מתרוצצות מחשבות על אודות המצווה שקיים מחד גיסא, ועל ההפסד שנגרם לו, מאידך. עוד הוא הולך ומהרהר, מצא את עצמו במרחק של שני בניינים מבית הבורסה, והנה רץ לקראתו אחד מעובדי משרדו, כשהוא מנופף ידיו בבהלה וצווח לעברו: "מהר הסתלק מכאן! הבולשביקים השתלטו היום על הממשל, וכמה מהם פלשו לבורסת היהלומים והרגו שם כמה יהודים. עכשיו הם עסוקים באיסוף השלל, הימלט על נפשך!"… חיש מהר נמלט מן המקום, וישב במקום מסתור במשך ימים אחדים עד יעבור זעם. זמן רב היה לו כדי להתבונן ולהפיק לקח אודות החיים שניתנו לו במתנה, בזכות ההמתנה בבית-הכנסת שנראתה לו כהפסד.
ברור ומובן מאליו שזהו סיפור מופלא ויוצא דופן, אך לקחו חשוב מאוד. כאן יכולים אנו להיווכח עד כמה עלולים אנו לשגות במחשבה שהמצווה גורמת לנו הפסד. לכן עוד בטרם נבוא לביאור דברי חז"ל בעניין דבר "הפסד מצווה כנגד שכרה", עלינו לשנן לעצמנו כלל זה: גם כאשר לפי קוצר ראות עיני האדם נראה שיש הפסד מסויים, לעולם אין לדעת אם אין זה הפסד לצורך רווח הנסתר מעינינו לפי שעה. בדיוק כשם שגיבור סיפורנו היה משוכנע שהפסיד שעות עבודה, ובאמת, שהייתו בבית הכנסת הצילה את חייו.
כך יש להתייחס לכל עיכוב ולכל טירדה, הנגרמים לנו בגין קיום מצווה. לכן ידע שכל מי שהיה בדעתו ללכת למקום מסויים והדבר נמנע ממנו בגלל קיום מצווה כל שהיא, שאין להצטער על כך, כי מי עודע אם לא מן השמים עיכבוהו כדי להצילו. כמו כן מי שהועיד סכום כסף כדי לקנות לעצמו דברים מסויימים ולסוף הוציא את הכסף לצרכי מצווה, אל יקונן שתוכניותיו לא יצאו אל הפועל. יתכן מאוד שמשמים הוליכוהו לדבר מצווה, ובמקום זה יסייעוהו להשיג את מבוקשו בדרכים זולות וטובות יותר. אולם בזה עדיין לא הגענו לדברי המושלים ביצרם, העומדים ברום פסגת מעלתם ומדריכים אותנו בשבילי החיים. הם אומרים לנו שגם אם באמת נגרם הפסד על ידי המצווה, כאשר הקדשנו זמן, כח או כסף לדבר מצווה על חשבון דברים אחרים שחשקנו בהם, עלינו לערוך חשבון. החשבון הוא הפסד מצווה כנגד שכרה, כלומר, ששכר מצווה הינו אושר גדול ועצום, שאי אפשר כלל לשערו כל זמן היותנו כאן בעולם הזה.
על כן אומרים המושלים לכל אחד מאיתנו: אל תהיה טיפש! אל תלך שולל אחרי דברי ההבל של היצר הרע! עשה חשבונו של עולם, כדרכו של סוחר חכם וממולח ואמור ליצרך: נכון, יש כאן צד של הפסד אפשרי. אבל מה אני מפסיד? מעט נוחות, מעט כוח, או זמן או כסף. אך מה ערך 'הפסדים זעירים' אלה לעומת הרווח העצום המצפה לי – שכר מצווה!!, זהו אם כן 'מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה'.
באופן דומה יובן גם המשך דברי הדרכתם של המושלים אשר עברו את נתיבות המבוכה בחיים ושולטים ביצרם – 'ושכר עבירה כנגד הפסדה'. גם כאן עלינו לשאול מאימתי נותים שכר על עבירה? אלא, גם כאן מכוונים הדברים כנגד מסע התעמולה הדמיוני והשקרי, של היצר ומשרתיו. היצר מפתה את האדם על ידי פיזור הבטחות על תענוגות והנאות, סיפוק ונעימות, הבאים כתוצאה מעשיית עבירה. האמת היא שלכל מעשה עבירה אנו מתפתים, בגלל רצון הגוף להנות ממנו או מתוצאותיו. אף כאן עלינו לערוך שיקול 'מסחרי', ולראות על פי חשבונו של עולם אם 'עסק' זה משתלם או לא. לצורך זה יש לשקול היטב מה גדול יותר, ההנאה הרגעית מהעבירה, או ההפסד הנצחי הכולל ירידה רוחנית ועונשים חמורים.
עבודת – 'חשבונו של עולם'
כדי להצליח בעבודה החשובה של "בואו ונחשוב חשבונו של עולם", עלינו להתבונן היטב בעניין. ידוע הוא שליצר הטוב וליצר הרע ניתנו מן הסתם כוחות שווים, אם כן מדוע אנו עדים לכך שהיצר הרע מצליח ללכוד ברשתו יותר בני אדם מאשר היצר הטוב? התשובה על פי המשל הבא:
משל לבני אדם העומדים בחנות שעה קלה לפני זמן סגירתה. התור ארוך, ובלב כל המחכים בתור מקננת השאיפה שתורם יגיע בטרם תיסגר החנות. והנה מגיע תורו של אדם אחד. במקום לפנות אליו, פונה המוכר אל האדם העומד אחריו בתור. מובן שהאדם הראשון מתקומם ומבקש להתייחס אליו תחילה, שכן הוא היה קודם לכן בתור. פונה אליו המוכר ושואלו: "האם הנך משלם לי במזומן או בהמחאה דחוייה?", משיב האיש "בהמחאה דחוייה". "ובכן, הבא אחריך משלם לי במזומן, ומכיון שהשעה דחוקה אני מעדיף להתעסק תחילה עם קונה הנותן לי כסף מזומן, מאשר עם קונה שההנאה מכספו תגיע לי בזמן מאוחר יותר, אם ישאר זמן אשרת גם אותך, אך עליך להבין שלתשלום במזומנים ישנה עדיפות על פני תשלום מאוחר".
הוא הדין בענייננו. היצר הטוב מבטיח לאדם תשלום נפלא ועצום בעולם הבא, הוא אומר לאדם שכדאי לו לשמוע בקול הקב"ה ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא. בא היצר הרע ואומר לאדם: למה לך להמתין כל כך הרבה זמן? עשה עבירות ותקבל הנאה מיידית – תשלום במזומנים!". לפיכך מתפתים רבים ונלכדים ברשתו, כי הם מעדיפים תשלום במזומנים. אבל הם טועים טעות כפולה: א. גם אם עיקר שכר המצוות ניתן רק בעולם הבא, יש ויש גם תשלום גדול של שכר בעולם הזה. כי אין ערוך לסיפוק ולאושר, שהם מנת חלקו של כל מי שעומד בנסיון והולך בדרך התורה. ב. מי שמתבונן ב'שטרות הכסף המזומן' שמעניק היצר הרע, מבחין שאלה הם שטרות מזוייפים. ההנאה שהוא מעניק הינה ריגעית בלבד, ובחלוף הזמן הקצר הזה תופסת הריקנות והאכזבה את מקום ההנאה. כל מי שיש בו קורטוב של יראת שמים, מתמלא גם חרטה וצער על שלא שלט בעצמו ונכשל.
זהו "חשבונו של עולם" – שיקול דעת המביא בחשבון את העולם הזה מול העולם הבא. לאור חשבון זה כדאי להתאמץ בעולם הזה בקיום מצוות אף על פי שלכאורה יש בכך הפסד, כי ההפסד הוא אפסי ולעיתים מדומה, לעומת האושר הגדול הצפון לעושים מצוות בעולם הבא. וכן להיפך לגבי עבירה – ההנאה שיש בעולם הזה מהעבירה, אינה משתלמת כלל וכלל על רקע ההפסדים שהיא מביאה על האדם בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.
רמאות היצר הרע ודימיונות השווא שהוא מפתח באדם, וכן האמת והיושר שדרכו של היצר הטוב, מוצאים ביטוי בדברי שלמה המלך: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם, ומילט הוא את העיר בחוכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט).
חז"ל רואים בפסוק הנ"ל משל למלחמת היצר: ונאמר (נדרים לב:) – מאי דכתיב 'עיר קטנה' וגו'?.
'עיר קטנה' – זה הגוף.
'ואנשים בה מעט' – אלו אבריו.
'ובא אליה מלך גדול' – זה היצר הרע (שהוא גדול מביצר הטוב י"ג שנה).
'ומצא בה איש מסכן חכם' – זה יצר טוב (ונקרא מסכן לפי שאינו מצוי בכל הבריות, ואין רובן של הבריות נשמעות לו).
'ומילט הוא את העיר בחוכמתו' – זו תשובה ומעשים טובים.
'ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא' – בשעת היצר הרע, לית דמדכר ליה ליצר הטוב' (לא זוכרים את היצר הטוב).
דברי חז"ל הנ"ל מעוררים כמה שאלות. מדוע נקרא היצר הרע 'מלך גדול'? מדוע היצר הרע מכונה 'איש מסכן'? מהי החוכמה שבה מילט היצר הטוב את ה'עיר'? היצר הרע מתנהג כמלך בפזרו הבטחות לכל עבר. הוא מבטיח הנאות מגוונות לכל מי שילך בדרכו. כמו כן הוא מתחזה כבעל יכולת לשלם במזומנים, בה בשעה שהיצר הטוב הוא מסכן ועני ואין תשלומיו ניתנים מיד. מנגד מתייצב היצר הטוב ומציל את האדם מפיתויי היצר, כאשר הוא מאיר את עיניו בחוכמתו. תשובה ומעשים טובים מעוררים את האדם להתבוננות, ועל ידה הוא מגלה חיש מהר שכל דברי היצר הרע אינם אלא שווא ותעתועים.
הגרי"ל חסמן זצ"ל המשיל את הדבר לאדם שישב בחדר חשוך, וצפה בתמונות המקורנות על הקיר. התמונות נראו לו תחילה כמציאות אמיתית, אך כאשר ביקש לראותם היטב, האיר עליהם בפנס ואז הם נעלמו כהרף עין. או אז הבין, שלא היתה זו מציאות אלא תמונות בלבד. כך גם בענייננו. כל זמן שאדם שרוי 'בחשיכה', נראים לו מצודי היצר כמבצרים גדולים והוא נבהל מהם ומתפתה להאמין לאיומיו ולהבטחותיו. אולם כאשר מאיר היצר הטוב את אור התורה והתשובה, מתברר שהכל שקר ודמיון, ולכל דברי היצר הרע אין אחיזה כלל. מי שמקיים מצוות אינו מפסיד, ומי שעובר עבירות אינו מרוויח.
זוהי העצה שנותנים לנו המושלים ביצרם. הם מאירים לנו את נתיבות האמת, ומוליכים אותנו אל האושר האמיתי בעולם הזה ובעולם הבא. הדרך היחידה לצאת בשלום מהעולם הזה הדומה לגן המבוכה, היא לחיות חיים עם חשבון ולחשוב חשבונו של עולם. כאשר נלך בדרך זו, יקויים בנו המשך דברי חז"ל על הפסוק מפרשתנו (חקת) "בואו חשבון" – "תיבנה ותיכון" – אם אתה עושה כן, תיבנה בעולם הזה ותיכונן לעולם הבא. כך נבנה את חיי האושר בעולם הזה ובעולם הבא.
"ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין" (ליקו"מ ח"א, כ)
יש נשמה בעולם, שעל ידה מתגלים באורים ופירושים של התורה, והיא סובלת ייסורים – פת במלח תאכל ומים במשרה תשתה, כי כך דרכה של תורה. וכל מפרשי התורה הם מקבלים מזאת הנשמה, וזאת הנשמה, כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, כמו שנאמר (ירמיה כג): "הלוא כה דברי כאש". וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינה זו, ואין דבריה כגחלי אש ודבריה נצטננים, אזי היא מסתלקת. וכשהיא מסתלקת, אזי מסתלקים גם פירושי וביאורי התורה הנמשכים על ידי אותה הנשמה, ואין מפרשי התורה יכולים להשיג שום ביאור לתורה, ואז מתעוררת מריבה על הצדיקים. כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות, וזה בחינת מה שנאמר בפרשתנו (במדבר כ): "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין", שהוא בחינת דיבור מצונן, ששם נפטרה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד של התורה, ואז נסתלקה הבאר, כלומר באורי התורה, לכן נאמר: וירב העם עם משה – אלה המריבות שמתעוררים בגלל שאותה נשמה מסתלקת מן העולם.
"קח את המטה והקהל את העדה" (ליקו"מ ח"א, כ)
ישנו חילוק בין הלומד מתוך ספר ובין השומע מפי החכם עצמו, כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשרת נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפילתו, ויש לזה האדם חלק בביאור הזה, כי על ידי התפילה נתוסף קדושה למעלה, וכל תפילה היוצאת מהרבה נשמות, היא מוסיפה קדושה למעלה ומעוררת ביותר, והכל לפי רוב האנשים, כך תהיה יותר קדושה, כמו שנאמר (תהלים כב): "ואתה יושב תהילות ישראל" – על ידי תהילות ישראל נתוסף קדושתו. גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנעת רשעותם על ידי הטוב שבחכם הדורש. ולפי ההכנעה, כן נכנעים האוייבים, היינו הקליפות השוכנים סביב הלב העליון. וזה בחינת מטה, שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ): "קח את המטה והקהל את העדה" – מטה זה בחינת ממשלה וכוח הצדיק, שנעשה על ידי עבודתו, שעל ידו נכנעים כל האוייבים, הן למטה והן למעלה. כלומר, המצוות והמעשים הטובים, שהם ציונים לדברים עליונים ומהם נעשה מטה עוז להכניע את האוייבים, וזה: "רדה בקרב אוייביך" – האדם החכם בשעה שהוא מבאר את התורה, הוא מכניע את הרע שלו.
וצריך הוא לשפוך שיחו לפני הקב"ה, כלומר להתפלל, לפני שהוא עוסק בביאורי התורה. וכשמתפלל קודם הדרוש וקודם ביאורי התורה, צריך להתפלל בתחנונים ולבקש מהקב"ה רק מתנת-חינם, ולא יתלה זאת בזכות עצמו, למרות שנתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע את הרע שבעדה. כי בקהל רב יש גם טובים וגם רעים, על כן צריך להכניע את הרע שברעים. אבל לפני הקב"ה יעמוד כדל וכרש, וידבר תחנונים ולא יתלה שום דבר בזכותו.
וזאת הטעות שטעה משה, שהקב"ה אמר למשה: 'קח את המטה והקהל את העדה ודברת אל הסלע לעיניהם' – שיקח ממשלת עוזו, שיש לו מהמצוות ומן המעשים הטובים שלו. והקהל את העדה – כי בשעת הקהל, שיש בהם גם רעים, צריך מטה עוז כדי להכניע את רשעותם, ואחר-כך נאמר: ודברת אל הסלע לעיניהם – אין דיבור, אלא נחת, שישפוך שיחו ותפילתו בתחנונים כדל וכרש. אל הסלע – אל הלב העליון. לעיניהם – דווקא, שיהיה הקהל בשעת המעשה, כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם, והוא לא עשה כן, שזכר טובו וצדקתו בשעת תפילתו, ולא השתמש עם מטה העוז בשביל הקהל, אלא השתמש עם המטה בשעת תפילתו ולא קישר את עצמו עם הקהל.
ויך את הסלע במטהו פעמיים – כביכול, היכה צור ויזובו מים, שהיכה את הלב העליון ולקח הדברים בכוח ולא במתנת חינם – זו הכאה ראשונה. וההכאה השניה – מי שדוחק את השעה, השעה דוחקתו ונסתלק קודם זמנו, לכן נאמר פעמיים – שמתו משה ואהרן על ידי ההכאה. על כן אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא לבקש בתחנונים, ואם יתן לו הקב"ה – יתן, ואם לא – אז לא. מכיון שלא קידשו הם את שם הבורא לעיני כל העדה, כי תפילת הרבים מקדשת שם שמים יותר, לכן אמר להם הקב"ה: "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" – וזהו רמז על הסתלקותם מן העולם, כי הקדושה נתוספת למעלה גם בשעת פטירת הצדיק.
"אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" (ליקו"מ ח"א, נה)
לא כל אדם יכול לתקן את הקולות שבתפילתו, דהיינו, להעלות את הנופלים באמונות כזביות בתפילתו לאמונה אמיתית, שהיא התפילה, ולקבוע בליבם אמונה שלימה ולטהר אותם מהחוכמות החיצוניות, כדי שיוכל ליבם להכיל את שיכלם שלא יחטיא אותם ולהפוך את כל הבזיונות והחרפות לכבוד. לכן, לפעמים הקולות האלו באים מרשעים גדולים כל כך, עד שכל מי שעומד כנגדם הוא מסכן את נפשו ממש, ולזה צריך תפילה גדולה מאוד, כמו תפילת משה רבנו. ואפילו משה רבנו היה ירא מעוג מלך הבשן, כי אחיזת עוג היתה סמוך לימין, שהיא ארץ ישראל, עד שאמר לו הקב"ה (במדבר כא): "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" – כי עוג היה מבני ביתו שלא אברהם, והוא אחז בימין שזה בחינת ארץ ישראל, לכן היה משה רבנו ירא להתגרות בו, כל שכן שאר בני האדם.
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (ליקו"מ ח"א, קא)
אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו עצמיותו, וזה בחינת המידות הרעות והתאוות הרעות, שמהם כל הפגמים החקוקים על עצמותיו. כי צריך להתייגע בתורה, עד שיזכה להבין אותה, כלומר שיצא מבחינת 'אנפין חשוכין' שהם בחינת חשכות והסתרת הידיעה, לבחינת 'אנפין נהירין' שהם בחינת ידיעת והשגת התורה, ואז נקרא – אדם, כי עיקר הזכות להיקרא אדם היא על ידי התורה, שהיא ההיפך מכל המידות הרעות והתאוות. לכן נאמר (במדבר יט): "זאת התורה אדם", ועיקר בחינת אדם זוכים להשיג על ידי השכל האמיתי שזוכים להשיג, כלומר החוכמות של התורה הקדושה.
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (ליקו"מ ח"א, רמה)
דע שיש חדרי תורה. ומי שזוכה להם, כמשתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס באלו החדרים, ונכנס מחדר לחדר. ובכל חדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותם חדרים לחדרים נוספים וכן הלאה. והוא נכנס ומטייל בכולם ומלקט משם אוצרות וסגולות יקרות מאוד, אשרי חלקו. אבל דע דבר נוסף, שצריך מאוד להיזהר מאוד לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכים לזה, כי יש כמה וכמה חידושים שאינם באים משם, אלא רק מהיכלי התמורות, כי 'את זה לעומת זה עשה אלוקים'. ואף שנדמה לאדם שהשיג השגה גדולה, אף על פי כן גם שם יש חידושים נאים שדומים הם להשגות. ולדבר זה יש כמה בחינות, למשל: כשכותבים את המילה 'אדם', יודעים שזה מרמז על דמות האדם, אבל הרמז הוא רק בעלמא, כי לא נראה שם ציור האדם. ויש כאלה שמציירים את דמות אדם על נייר, ובזה נגלה יותר על דמותו של האדם, וכן הלאה, ולמרות זאת זה לא האדם, אלא רק כשרואים את האדם באמת. כמו כן יש כמה חידושים של התורה, שהם רק כמו פנקס, וכמו שכותבים את המילה 'אדם' לבד, כי התורה היא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט): "זאת התורה אדם" – כי יש מי שנכנס לפנים מזה, אבל למרות זאת לא זוכה לכך. רק שזוכים להגיע אל התורה עצמה, זה בחינת אדם באמת – זאת התורה אדם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור