בגן המתלוננים

בימים של מחשבות נוקבות, הארות תובנות ובלה בלה בלה… אני נסערת ומתרגשת להודיע קבל עם ועדה על התוספת לסדרת ספרי הגנים שלי – בגן המתלוננים. הראשון בסדרה היה בגן כפויי הטובה – רב מכר מפוצץ לכשצעמו, אז חשבתי לעצמי, 'רחלי, אם זה הצליח לך, למה לא לעלות על הגל ולהמשיך?'… כי אתם יודעים, לא רוצה לאכזב את המעריצים…

וכמו לכל ספר, גם לספר שלי יש רקע שהוביל לכתיבתו.

ובכן, זה היה בקיץ האחרון שהיה מלא אתגרים כרימון. ככל שהילדים גדלים יותר, הם נעשים תובעניים ומלאי דרישות בכל מיני דרכים וצורות. הם צריכים יותר ריגושים, יותר אוכל, ויותר כסף. וכשאני חושבת על זה, אז גם אני. בימים אלה, להציע להם משחק מחנות "הכל בשני שקלים" זה לא משהו שבא בחשבון בכלל. כי איך לכל הרוחות אני מעזה להעליב את האינטליגנציה שלהם, הא?

כל הצרכים שלהם שעדיין לא מומשו והושגו, פלוס העובדה שלא יכולתי לקחת אותם לבריכה או לים – כי הם בנים והם צריכים לעשות את זה עם אבא, גרמו לקיץ הזה לעבור לאטטטטטט לאטטטטטט. והדובדבן שבקצפת? שעבדתי מהבוקר עד הלילה, תוך ניסיון נואש וכושל לשרוד את זה. כן, ניחשתם נכון, את ערימות הכביסה ודרישות האוכל התמידיות שלהם. דבר שהוביל לעובדה שהתחלתי להתלונן. והרבה. הרבה מאוד. אפילו יותר ממה שאני רגילה. מה שהופך את זה להרבה ובענק.

מנקודת השבירה שלי שהייתה במרחק של נגיעה, בכל פעם שראיתי בלגאן או אפילו משהו קטן על הרצפה, הייתי רוטנת ומתלוננת. כי "כמה פעמים אפשר לנקות?!?"

בעלי הציע לאפשר להם להרוס את הבית ובערב לסדר ולנקות אותו. אז קודם כל, הודעתי לו חגיגית שיתעסק במה שהוא יודע. דבר שני, אמרתי לו שאשמח להסתובב בבית מבלי לדרוך על חלקי לגו מכאיבים או פירות מעוכים. פלוס, שאגיע הרוגה לחלק האחרון של היום ולא יהיה לי כוח לסדר בלגאן גדול בשעה 11 בלילה. לא יעלה על הדעת.

מאמרים נוספים בנושא:

לפני שמתלוננים

הפיאסקו של המתלוננים

מאחורי הקלעים של "כיף להתלונן"

בוקר לא רע, אחרי הכל

מרירות מדבקת

רק מילה אחת

תסמונת "אם רק הייתי…"

תשמעו, זה לא הסוס שרציתי

תספרו את הברכות

יום מלא צבעים

למה אנחנו מתלוננים

מחברת התודה הקטנה שלי

קסם של מילה

לקראת סיום חופשת הקיץ הבלתי נסבלת הזו, אפשר לומר שכבר איבדתי את הקוליות שלי. התלוננתי על כל דבר קטן. כל ריב בין הילדים גרם לי לצעוק עד לב השמים. כל דרישה הוציאה ממני אנחות וטונות של רחמים עצמיים. כן, דיברתי עם השם על זה, כל היום. זה היה משהו כמו, "השם! תראה את הבלגאן הזה! כמה עוד אפשר לסבול? אני רק בן אדם אחד שצריך לדאוג לעוד שישה אנשים, פלוס לעצמי, ואני נחשבת לחצי בן אדם. אני עומדת להשתגע מרוב לחץ. הילדים לא מפסיקים לריב, הם לא מקשיבים לי, והם משועממים, ואני לא יכולה לסבול את זה יותרררררררר!"

תפילה מלאה בעוצמה, הא?

ומה אתם חושבים שהקב"ה עשה?

הגביר את ווליום הרעש פי מאה. "אה, אני מבין. את כועסת. הילדים הבריאים שנתתי לך גורמים לך צרות. הבגדים היפים מאמריקה שנתתי לך הם יותר מדי כביסה לכבס. והאוכל שיש לך במקרר הוא יותר מדי להכין. מצטער על כל הצרות שיש לך, ילדה יקרה שלי. בואי נראה אם זה יעזור".

ומה אתם חושבים שקרה? הוא גרם לילדים להתנהג פי מאה גרוע יותר מאיך שהם התנהגו לפני כן. כל כביסה הייתה נראית כמו משימה בלתי אפשרית ומאיימת. הכלים נערמו בכיור ועוד רגע היה נראה כאילו הם עומדים לקפוץ מתוכו ולא יודעת לאן לברוח. זה הרגיש נורא…

ידעתי שהתגובה שלי לכל הקיץ הזה יצאה מכלל שליטה, ואני נואשתי מלעבוד על מידת הסבלנות שלי. וכשניסיתי, זה לא עבד. ואז, אחרי ששוחחתי עם הרב אליעזר רפאל ברוידא על זה, הוא אמר שהסבלנות שלי, שרק השם יודע איפה היא, היא לא הנושא. "ההתנהגות של הילדים היא דרכו של השם לומר לך שאת צריכה לתקן משהו" אמר לי. ואני כאילו, 'לתקן משהו? אני מושלמת, מה אתה לא יודע?…' "תבקשי מהשם שיראה לך את שורש הבעיה" הוא המשיך מבלי להתייחס למחשבה שלי, "ומשם תצאי לדרך".

וזה מה שעשיתי. זה אומנם לקח לי יומיים, אבל בסוף קיבלתי את התשובה. וכשהבנתי, אתם בטח רואים מה עשיתי באותו רגע של גילוי – הכיתי על המצח שלי עם היד בגלל שהייתי כל כך אטומה, כן אפילו יותר מהקיר…

והנה הסוד: בגלל שהתלוננתי בלי שום סיבה, הקב"ה נתן לי סיבה להתלונן! ברור שהוא לא רצה שאשקר, אז הוא וידא שהתלונות שלי יהיו מוצדקות.

בקיצור, אני הייתי הבעיה של הבעיות שלי. מזעזע, נכון? למדתי שיעור ענק ומאלף על תלונות. הנה זה: תלונות גורמות למצב להיות בלתי נסבל.

בואו נחזור על זה שוב: תלונות גורמות למצב להיות בלתי נסבל.

עוד פעם ובקול: תלונות גורמות למצב להיות בלתי נסבל.

מבטיחה לכם, שזאת האמת! ברגע שהפסקתי להתלונן על כל דבר קטן, באופן אוטומטי כל דבר הפך לנסבל. הילדים לא הפכו למלאכים, אבל פתאום פיתחתי סבלנות גדולה יותר לצעקות והריבים שלהם.

אז עכשיו, כשאני רואה משהו על הרצפה, במקום אנחות, אופים ושמופים שעפים בחלל האוויר ומאיימים לפוצץ את הבית, אני פשוט שותקת. לא אומרת אפילו מילה אחת. אפילו לא 'אוי' קטן. שום כלום. כי כך, אני לא מתעצבנת או כועסת משום דבר.

חייבת לומר לכם, כולנו – בלי יוצא מן הכלל – מסבכים את ההתמודדויות והאתגרים בחיינו כשאנחנו מתלוננים. כן, אפילו בשקט בתוך הראש שלנו. במחשבות. אם נעשה כל שביכולתנו, לפחות, לא לחשוב מחשבות שליליות או לומר מילים שליליות בודדות, נהיה מופתעים לגלות איך נרגיש טוב יותר, גם אם המצב לא השתפר או השתנה בכלל.

אז הנה הוא. רב המכר האחרון שלי. אשמח לתת חתימות וירטואליות לכל מי שירצה עותק. אבל משום מה יש לי הרגשה שכל המעריצים שלי גרים בפלנט איקס… יכול להיות?