בחיים יש גם טעויות

כאשר אדם יודע לומר טעיתי! הוא
מראה על בגרות ונפש בריאה. אבל
יש אנשים שלא מסוגלים לומר "טעיתי",
גם כשהאמת טופחת להם בפנים…

בגן החכמה – פרק 69

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

למדנו, שכל תיקון העולם ושלמות המידות: אמונה, אהבה, יראה, ענווה וכו’ – הכל תלוי בקרבת הצדיקים. לכן, מובן גם, שעל עניין זה מתגבר היצר הרע יותר מכל דבר אחר ומכניס באדם התנגדות גדולה ולא מניח לו להתבטל לצדיק בשלמות. זה עיקר מלחמתו – להילחם בכל בכל מי שרוצה להתקרב לצדיק, הרבה יותר ממלחמתו באדם שמאמין בבורא ומקיים את מצוותיו בלי אמונה בצדיק. כי מה אכפת לו שיאמינו בבורא, הרי בלי הצדיק האמונה לא תהיה שלמה ואמיתית, או כזו שתביא אותו לתכלית הבריאה. לכן, רוב התגברותו של היצר על האדם היא בנקודה זו של אמונה בצדיק. אבל בנקודה זו צריך להתחזק מאוד – ביתר שאת ויתר עוז, ולא ליפול ברשת היצר הרע, לא להתרשל בהתקרבותו לצדיקים ולשמוע בקולם, וכל שכן שלא יחלוק עליהם, כי אז יאבד את עולמו חלילה.

בתוך כך היו רעבים, ומצאו עדיין אצלם שלושה ארבעה גדולים (סוג של מטבע) והלכו אל בית התבשיל (בית תמחוי לעניים) ושם מוצאים לאכול אפילו בעד שלושה או ארבעה גדולים, וציוו ליתן להם מאכל, ונתנו להם. בתוך שהיו אוכלים היו מספרים ומתלוצצים מהשקר וטעות של דבר הבעל-שם, והבעל בית התמחוי שמע דבריהם, וחרה לו מאוד, כי הבעל-שם היה חשוב שם מאוד, ויאמר להם: אכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן. אחר כך בא לשם בן הבעל-שם, והם עדיין היו מתלוצצים מן הבעל-שם בפני בנו, עד שהכה אותם הכה ופצוע ודחפם מביתו וחרה להם מאוד…

שני החכמים הולכים מדחי אל דחי. תחילה, הם מאבדים את כל רכושם ונעשים אביונים הולכי רגלי וכו’, ועכשיו הם גם מקבלים מכות כפשוטו. והכל – מתוך רחמנותו של הבורא שמצר את דרכם ושולח להם צער וייסורים בכל מיני דרכים כדי שיתעוררו ויתבוננו בדרך הלא טובה בה הם הולכים, וישובו ממנה אל האמת.

אך אם באמת הייתה להם נקודת אמת, ולו הקטנה ביותר, הם היו מזמן מתעוררים ומבינים שהם טועים, לכן גם לא היו צריכים להגיע למצב בו יקבלו מכות של ממש מבני אדם, שהכו אותם על דעותיהם הרעות. על ידי מעט התבוננות יכול כל אדם לדעת אם הוא הולך בדרך הנכונה או לא. כשרואה שאינו מגיע בדרך בה בחר ללכת לחיים טובים יותר ואינו מתפתח לשום כיוון, אלא אדרבה, רק נחלש יותר – הוא חייב להבין שהוא זה שטועה, ולא אחרים שמתנגדים לו. כי אם כולם בטעות חוץ ממנו, אז מדוע הוא זה שסובל וחייו גרועים ואומללים יותר מכולם? בהכרח שדרכו מתנגשת עם המציאות.

בסיפור המעשה, אנו רואים בבירור שכולם נגדם, ממש כל הבריאה כולה מתנגדת לדרכם. אפילו בני אדם שלא מכירים אותם מכים אותם. זה סימן שהם לא זורמים עם שכל הבריאה, וכל הבריאה כולה לא מתאימה ולא מסכימה לשכל שלהם, וממילא כל המציאות נוקמת בהם.

וזו תכליתו של אדם: לעשות חשבון נפש ולבדוק אם הוא צודק, כי אם כן אז עלי להצליח ולחיות חיים טובים, בהרמוניה ובשלום עם המציאות. ואם לא, אז זה מוביל אותי להתנגשות, וזה סימן שהבריאה לא מתאימה לשכל שלי. אך ברור שאם הבריאה לא מסתדרת עם השכל שלי זה רק בגלל שהשכל שלי ‘עקום’, ולא משום שבבריאה יש חסרון…

כללו של דבר: כאשר אדם יודע לומר טעיתי! הוא מראה על בגרות ונפש בריאה. שני החכמים – כבר מזמן היו צריכים להודות שטעו אבל הם לא מסוגלים לומר "טעיתי", גם כשהאמת טופחת להם בפנים. ולא רק, אלא ברוב עקשנותם ואטימותם לאמת הם מתבצרים בשקר שלהם עוד יותר (כפי שנראה בהמשך) כי הם, לטענתם ודרך חשיבתם, צודקים. הם המסכנים. הם אלה שכולם מתעללים בהם ממש בחינם.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)