ביי ביי אלוקים, נפגש בפסח

לפני יום כיפור קראתי משהו שהרבנית ימימה מזרחי כתבה על תפילת הנעילה, אותה תפילה שנועלת את היום הקדוש. הרבנית ימימה הסבירה שזה החלק הכי קדוש ומרגש של השנה, והיא ציינה שבורא עולם נמצא ממש שם, מחכה שנבקש ממנו הכל. ואז, היא כתבה על תקיעת השופר ו'ביי ביי אלוקים, נפגש בפסח (או באלול הבא…)'
 
אמממ….
 
טוב, בשבילי זה לא היה כזה 'ביי ביי'. לי כבר נקבעה פגישה עם אלוקים כבר למחרת בבוקר, אותה פגישה בה אשליך את כל החרדות והפחדים שלי עליו, ואת כל מה שקשור לדרך בה אחנך את הילדות שלי – כראוי, בשמחה, וכמובן – איך להיות אישה טובה.
 
ואז זה הכה בי: הקשר שיש לאדם עם אלוקים כשהוא מדבר איתו כל יום, הוא ממש לא כמו אותן פעמיים-שלוש שהוא נפגש עם בורא עולם בתקופת החגים.
 
ובהמשך, התובנות החלו להציף עוד כמה נקודות מעניינות.
 
למשל,
 
הרבה אנשים בעולם מגלים שקשה להם להיות זמן ממושך עם ההורים שלהם. הם אולי יסתדרו עם זה שבוע, מקסימום עשרה ימים, אבל זהו, אחרי זה הם כבר יחכו שזה ייגמר, שההורים ילכו, שהם יחזרו לביתם, וכולם יחזרו ל'שגרה הנורמאלית'.
 
לפני שההורים מגיעים, פעילות קדחתנית תופסת את בני הבית. מנקים, קונים בגדים חדשים, ילדים (ובני הזוג…) מקבלים אזהרות חוזרות ונשנות להתנהג הכי טוב ויפה שהם יודעים, שומרים על מראה טוב, ארוחות טובות ובריאות מוגשות לשולחן, מוודאים שכולם יהיו עסוקים ולא מוטרדים.
 
טוב, אם אתם כאלה ברי מזל, הם יביאו איתם מלתחת בגדים חדשה לכל אחד פלוס 1,000 דולר, ככה לעזור לכם עם ההוצאות של החגים… אבל השאלה היא אם הרגשתם כיף איתם? האם נהניתם? הייתם עצובים שבסוף זה נגמר והם הלכו?
 
קשר כזו הוא מראה ברורה לקשר לא בריא עם בורא עולם.
 
הכל עניין של מחויבות. של תפקיד. מעט מאוד אהבה תמצאו שם, געגועים או הנאה. זו מעין הקלה שאלוקים 'הולך' לאן שהוא הולך, כי פתאום אפשר לנשום לרווחה עד לפסח או אלול הבא.
 
וכמובן, זאת לא הדרך של ברסלב.
 
בברסלב מדובר בקשר הרבה יותר בריא עם בורא עולם, קשר שאתם מביעים את עצמכם, מדברים איתו. בוטחים בו. מספרים לו את כל מה שעובר עליכם בחיים – טוב או רע, לא מסתירים ממנו כלום. אם הילדים לא מתנהגים יפה, אתם מבקשים ממנו שיעזור לכם, שייתן לכם את העצה הנכונה מה לעשות (לשחד אותם!). אם אתם מרגישים ב'דאון', לבד, תבקשו ממנו חיבוק (והוא ייתן לכם אחד כזה…). אם אתם תקועים, מרגישים מסובכים ומבולבלים – רק בקשו ממנו שיראה לכם מה לעשות בהמשך, והוא יגיד לכם (לא לדבר עם אנשים שגורמים לכם להרגיש רע עם עצמכם. נקודה).
 
זה נפלא. זה כזה תענוג. אנשים שיש להם קשר בריא עם אלוקים יודעים שהשם מלא סבלנות, מלא רחמים ואהבה, שהוא מבין הכל. שהוא לא שרירותי, או חלילה אכזרי וכעסן. כן, לפעמים יש אכזבות. לפעמים מרגישים את הנחישות שלו, אבל זה רק כדי ללמוד מסר עצום ממנו. לפעמים מרגישים אותו מרחוק, אבל רק כדי לאפשר לנו להתקרב אליו, לצמוח ברוחניות שלנו. והוא תמיד, אבל תמיד, אוהב!
 
ואז, צפה עוד תובנה על קשר בריא: כמו שאתם מתייחסים לילדים שלכם, זו בעצם הדרך בה אתם מתייחסים לעצמכם, לעצמכם האמיתי, לעצמכם הפנימי, לנשמה. אם אנשים נוקשים וכעסנים, חסרי סבלנות לילדים שלהם – כך הם מתנהגים לעצמם. אם הם לא יכולים לסבול טעויות או חוסר שלמות בילדים שלהם, הם לא יכולים לסבול את זה בעצמם.
 
אם הם לא מדברים אף פעם עם הילדים שלהם, או חשוב מזה, לא נותנים לילדים את הזמן והמרווח וההזדמנות באמת לדבר איתם, ומעבירים את כל חייהם בניסיון להסתיר את חוסר התקשורת הזה מאחורי מה שהם מכנים 'כיף' ו'בידור' ו'פעילות' – אז הם באמת לא מדברים עם עצמם. אין להם שום מושג מי הם באמת, בפנים, והם גם לא יודעים כמה מדהימים הם יכולים להיות. אין להם שמץ של כיוון שהם 'האמיתי' שונא להיות, למשל, רואה חשבון, או שונא את הביקורים אצל דודה שמחה – זה רק בגלל שלא הייתה להם שיחה אמיתית עם עצמם בה היו מוכנים לשמוע את מה שהנשמה שלהם רוצה לומר להם, בלי שום מגננות, כעס או תירוצים.
 
כאן בברסלב ישראל, ובעוד אתר שאני מאוד אוהבת (בשפה האנגלית) מדברים הרבה על קשרים בריאים ושאינם בריאים. אחד הדברים שנתקלתי בהם לאחרונה עזר לי מאוד. זה היה משהו שמעודד שנותן המון חומר למחשבה – מעין מבחן קצר בנושא 'קשרים בריאים'. היו בו 18 שאלות. כל שאלה שהגעתי אליה גרמה לי לעצור ולחשוב על כל ההשערות וההנחות שלי לגבי מה שנחשב קשר 'בריא', בעיקר בכל מה שקשור לקשר עם הבנות שלי או עם חברות.
 
אם מישהו עונה לרעיונות והתובנות שלי בשתיקה, או משנה את הנושא, או 'תוקף' – מבחינתי זה לא קשר בריא. אם אני לא מרגישה אהבה וחיבה מאותו אדם איתו אני מדברת – אלא אדרבה, מרגישה בדיוק את ההיפך – זה ממש לא קשר בריא. אם אני כל הזמן במגננה, עטופה בקליפת הביצה, ואני לא ממש יכולה לומר את מה שאני מרגישה לגבי נקודות שעולות בשיחה, וגם לא העומדים מולי – זה בהחלט לא קשר בריא.
 
אם לא מאפשרים לי, לפעמים, לטעות, להבין שיש לי חסרונות, זה לא קשר בריא (ואגב, זו אחת הטעויות הנפוצות והקלאסיות בחינוך ילדים עליה מדבר הרב שלום ארוש רבות בספרו חינוך באהבה).
 
כשקראתי בפעם הראשונה את השאלות, הבנתי שיש לי הרבה מאוד עבודה עם עצמי ועם הילדות שלי. אני לא הכי טובה בלתת להם את המרווח שהן צריכות לטעות, להרגיש שהן צריכות עזרה, בלי לקחת את זה באופן אישי.
 
אבל זה משתפר.
 
ככל שאני מרבה בשיחות עם אלוקים, כך אני מקשיבה לעצמי יותר, לנשמה שלי, וכך גם כל הקשרים שלי הופכים לבריאים יותר – עם בעלי, הילדות, החברות. זו מראה אחת גדולה שממנה אתה רואה את הכל.
 
אם יש בעיה בתחום מסוים, מן הסתם, יש בעיה גם בתחומים אחרים. אנשים שטוענים שהשיחה עם בורא עולם קשה להם, או 'כבדה עליהם', מגלים שקשה וכבד להם להיות עם ההורים שלהם. הורים שמדברים עם הילדים שלהם בנוקשות, או לא מדברים בכלל, מגלים שפתיחות או לדבר על מה שהם מרגישים ועל מה שקורה להם בחיים זו הפרעה איומה.
 
כן. כי הכל קשור.
 
אבל יש רק פתרון אחד לחצות את הגשר הזה, לכל הקשרים הלא בריאים האלה: לדבר עם אלוקים. לעשות התחלה קטנה. אפילו של חמש דקות כל יום, והוא ימשיך משם.