בינת השיר

התבוננות בשירה עברית

גילוי וכיסוי / איתמר יעוז קסט

בְּרֹאשׁ גָּלוּי – וְחָשׁ כְּחוֹטֵא.
בְּרֹאשׁ מְכוּסֶה – וְחָשׁ כִּמְתַעְתּעַ,
חוֹלֵף הָיִיתִי בָּרְחוֹבוֹת
בְּעוֹד מַשַּׁב-רוּחוֹת פּוֹרֵע שְׂעָרִי,
בְּלִי שֶׁאָבִין
כֵּיצַד זֶה מִתוֹכִי בָּנִיתִי אֱמוּנָתְךָ,
לְעֵת כִּי נִקְבָּצוֹת מִנֶּגֶד
כָּל הֵמִצְוֹות כּוּלָּן
כְּאִלוּ לְלַמֵד קַו-זְכוּת
עַל אִישׁ הָרוֹעֵד בְּכָל מְאֹדוֹ
אֵלֶיךָ,
אַף-כִּי מֵסֵב פָּנָיו מִתּוֹך הִסוּס וְצַעַר
וְעֵל רֹאשׁוֹ
רַק
כִּפַּת-שָׁמַיִם מַשְׁחִירָה.

כפייה שמימית

נושא השיר הוא המתח שבין אמונה פנימית כלפי השם, לבין גילויי האמונה המתבטאים במעשה המצוות. זהו שיר אופייני לחזרה בתשובה בשלביה הראשונים.

בְּרֹאשׁ גָּלוּי – וְחָשׁ כְּחוֹטֵא. / בְּרֹאשׁ מְכוּסֶה – וְחָשׁ כִּמְתַעְתּעַ,

המצווה הראשונה שבה "נבחן" המתקרב לאמונת ישראל, או החוזר בתשובה, היא הנחת הכיפה על ראשו. על פי הקבלה הספירה העליונה, המייצגת את העל-מודע בנפש, היא ספירת הכתר. כיסוי הראש מייצג את מה שמעבר לתפיסת האדם ומקיף את דעתו ובמילים פשוטות יותר – הכיפה מייצגת קבלת עול שמים באמונה פשוטה.

יש ליהודי שני בגדים רוחניים שאין להם תפקיד גשמי: הטלית המצויצת שעל גופו והכיפה שעל ראשו. המשורר מתאר את הקונפליקט העז שיש לו לגבי הנחת הכיפה. כאשר הוא "בראש מכוסה" ומקיים את מצוות קונו, הוא חש, בהיותו איש אמת, כי הוא עדיין "מתעתע" בעצמו או בבריות. כאשר הוא ללא כיפה הוא חש כרשע ועם כיפה – כצדיק מזויף.

תחושות אלו מקבילות למאמר חז"ל – "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" ("ברכות"). מי שרוצה לעבוד את השם נתון במלחמה מתמדת בין החלק המגושם שבו לבין החלק הנשמתי-אלוקי. כאשר הוא נוטה לחלק אחד, החלק השני מייסרו.

חוֹלֵף הָיִיתִי בָּרְחוֹבוֹת / בְּעוֹד מַשַּׁב-רוּחוֹת פּוֹרֵע שְׂעָרִי,

השורות הללו מבטאות את המצב הקיומי החולף עלי אדמות. המשורר מספר על היותו נתון בעולם החיצוני אשר מנשבות בו רוחות והשפעות שונות מכל עבר.

בעוד שה"חולף" מייצג קיום זמני, ה"רחובות" מייצגים חיצוניות המנוגדת לפנימיות ולאמונה הנסתרת מכל. ה"משב-רוחות" מעצים את תחושת החלופיות ומייצג השפעות זרות הנושבות מכל עבר.

פריעת השיער מופיעה בתורה כמצב של טומאה קיצונית. אצל המצורע כתוב "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" ("ויקרא"). גם את שערה של האישה הסוטה יש לפרוע כדי לבזותה. השיער הוא מותרות המוחין, ועל פי הקבלה יש בו אחיזה לכוחות הטומאה החיצוניים. שיער ארוך אינו רצוי על פי המסורת וכל שכן פרוע.

בְּלִי שֶׁאָבִין / כֵּיצַד זֶה מִתוֹכִי בָּנִיתִי אֱמוּנָתְךָ,

לנוכח התגברות החיצוניות והטומאה, מתפלא המשורר כיצד בכל זאת נבנתה בקרבו אמונה פנימית. אי-ההבנה מנוגד לבניין האמונה למרות שלשניהם שורש משותף.

בניית האמונה הפנימית היא הניגוד למשבי הרוח החיצוניים. האמונה מופיעה פעמים רבות בתנ"ך בהקשר לבית ולבניין קבע – "בכל ביתי נאמן הוא" ("במדבר"), או "ובניתי לך בית נאמן" (מלכים א’) ועוד.

לְעֵת כִּי נִקְבָּצוֹת מִנֶּגֶד / כָּל הֵמִצְוֹות כּוּלָּן / כְּאִלוּ לְלַמֵד קַו-זְכוּת

יש סיפורי אמונה רבים על העולם הבא – "עולם קיבול השכר", אשר מספרים כי כל מצוותיו של האדם מתקבצות כנגד כל עבירותיו כדי להכריע את דינו לכף זכות. האמונה היא שורש כל המצוות, כפי שכתוב ב"תהילים" – "כל מצוותיך אמונה".

כנגד העדרה של מצוות חבישת הכיפה, מתקבצות כל יתר מצוות המשורר (הספורות לעת עתה מן הסתם) כדי להגן עליו מחטא יחיד זה, חטא הראש הגלוי שאינו נובע מחוסר אמונה פנימית, אלא מתוך רצון להתקשר להשם, ללא שמץ של זיוף וחציצה.

יתר המצוות בדרך כלל מוצנעות יותר וקלות יותר לביצוע, והן מנסות להגן על אי קיום מצוות החבישה שהיא גלויה ולכן עלולה להיות קשה במיוחד.

עַל אִישׁ הָרוֹעֵד בְּכָל מְאֹדוֹ / אֵלֶיךָ,

כעת אנו נוכחים, כי פנימיותו של המשורר נענית בעצם לאותן הרוחות המנשבות בחוץ. האמונה שנבנתה בניגוד לרוחות הזרות מתגלה כעת כדומה להן. בניין האמונה אצל המשורר הוא בניין של תוהו – אמיתי וטבעי ביותר, אך עדיין בלתי מתוקן.

הביטוי "בכל מאודו" לקוח מקריאת-שמע, שהיא הביטוי העיקרי של האמונה היהודית. רעד הנפש כלפי השם, כמו שלהבת הנר הרועדת, הוא הסימן לאמת הפנימית ולגילוי נשמתו – "נר ה’ נשמת אדם" ("משלי"). הרעד מבטא אהבה מהולה ביראה.

אַף-כִּי מֵסֵב פָּנָיו מִתּוֹך הִסוּס וְצַעַר

כאן מובא הקונפליקט שבו נתון המשורר במלוא עוצמתו: אמונתו אמיתית ופנימית, אלא שאינה מסוגלת להיות מוחצנת כלפי העולם. אין כאן ספק באמונה, אלא קושי עצום לחבר בין עולם הנפש הפנימי לבין העולם החיצוני. תפקידו של היהודי, בסופו של דבר, הוא לעשות להשם דירה בעולמות התחתונים. האמונה בלב בלבד אינה מספיקה לכך.

אמונה שאינה מסוגלת להתבטא במצוות חיצוניות חסרה את יעודה העיקרי. רק למצוות בפועל יש יכולת ללמד זכות על האדם. כאשר אין ביטוי חיצוני לאמונה, גם הפנימיות עצמה נפגעת – "מסב פניו", ומבחינה רגשית זהו מצב של "היסוס וצער".

וְעֵל רֹאשׁוֹ / רַק / כִּפַּת-שָׁמַיִם מַשְׁחִירָה.

הסיום הנפלא של השיר חוזר לפתיחת ה"ראש גלוי". "כיפת השמים המשחירה" מחליפה לעת עתה את כיפת האריג. המשורר חפץ באיזשהו מקום רק בקשר בלתי אמצעי עם האלוקות החשופה המתגלמת בטבע. דבר זה אינו אפשרי על פי היהדות. המילה "מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור. היהודי חייב את המצוות כאמצעי שמחברו עם האלוקות.

יש נקודה שבה החוזר בתשובה חייב לכפות את עצמו מתוך הכרה עמוקה ולקבל עליו עול מלכות שמים. הכיפה, כפי ששמה מעיד, היא ראשית הכפייה העצמית ההכרחית. הסיבה שכה קשה למי שנמצא מחוץ לקודש להיכנס לקיום תורה ומצוות, היא החשש מפני אותה כפייה. אך בסופו של דבר דווקא הכפייה העצמית הנובעת מבחירה חופשית מגלה את האהבה המתוקנת כלפי שמים.