בכינו מספיק, אפשר לשמוח

"ומי גוי גדול אשר אלוקים קרובים אליו…"
 
רבי חנינא ורבי הושעיה מסבירים לנו, שישראל זוהי האומה שמכירה באופיו של אלוקיה. שהרי, נוהג העולם כי בעת שיש דין לבן אדם הוא מתעטף בשחורים ולא נותן ליבו לאורכן של שערותיו וציפורניו, משום שאינו יודע מה יעלה בגורלו. דבר זה גורם לו כמובן לחרדה עמוקה. אך ישראל אינם נוהגים כך, אלא לאחר ימי הדין בטוחים בעצמם ומיד נכנסים לסוכה מתוך שמחה פנימית עצומה. יודעים שקודם, בראש השנה וביום כיפור, עושה להם הקב"ה ניסים וקורע את גזר דינם.
 
וכבר נאמר: "בד' פרקים העולם נידון – בפסח, על התבואה. בעצרת על פירות האילן. בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון… ובחג נידונין על המים". אם נשים לב, נראה שבראש השנה לא מוזכר עניין הדין, אלא המעבר בלבד לפני הקב"ה, בדיוק כמו חיילים השייכים למשמר הכבוד של המלך. ואילו עכשיו, בסוכות, המלך רוצה לא רק שנעבור תחתיו, אלא שנגור בצלו ממש! אנו צריכים להכיר בזכות הזאת ולהיות מאושרים בה. זהו ניסיון גדול מאוד, לדעת ולזכור שהקב"ה חפץ בנו תמיד ולמרות הכל!
 
אדם הראשון, חביב הקב"ה, הגיע לדרגה יותר גבוהה מזו של המלאכים. הוא זכה שהם ישרתו אותו ויגישו לו בשר ויין. מקום משכנו היה בגן עדן והייתה לו חכמה אדירה בעזרתה נתן שם לכל הבריאה, דבר המצביע על הכרת מהותו ותפקידו של כל נברא.
 
ואז, בא המלאך סמאל שקינא בו וחיפש מישהו מתאים שיחטיא את אדם הצדיק. היחיד שנמצא כשיר לפעולה זו היה הנחש. וגם הוא ידע כי לא יוכל להחטיא את אדם בעצמו. ניגש, איפה, לחוה, ופיתה אותה לגעת בעץ הדעת, ולאחר שנוכחה לראות שלא קרה לה כלום השתכנעה לאכול ממנו ואף הביאה ממנו לאדם. לאחר שאכלו מן העץ נאמר עליהם: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". ומסבירים, שאדם סבור היה כי מכיוון שחטא, שוב אינו ראוי לגדלותו שהוענקה לו מאת הקב"ה וכעת הינו מעורטל ממצוות. כלומר, עירום מהן. אבל השם יתברך חפץ שאדם יישאר קרוב אליו ולכן הוא, כביכול, מחפש אותו וקורא לו.
 
אך האדם טועה וממשיך לחשוב, כי גם לאחר שחטא ואין עליו מצוות הוא עירום ואינו יכול לבוא כך לפני הקב"ה מרוב בושה. וכך נאמר: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה'". אולם הקב"ה אינו מרפה מרצונו וממשיך להשפיע טוב וחסד, הוא חפץ בכל מחיר בהתקרבותו של האדם ושואל אותו: "איכה?" – היכן אתה? והאדם מסביר: "איני יכול לצאת ממקומי שכן אני עירום. וכיצד אעמוד לפניך?!"
 
והשם יתברך שואל: 'בני, מי סיפר לך שאתה עירום? הרי אינך כזה. גם אחרי שעברת על המצוות, הרי שחובתך נשארת בשלה, להתענג על השם ולהתקרב אליו. אמנם אתה מתבייש מעצם המחשבה שעברת עבירה, ואתה בטוח שירידתך היא תהומית ובלתי ניתנת לחזרה. אבל, אנא הבן כי לא כך הדבר. להיפך, אני רוצה שתשוב אלי'.
 
ושוב ממשיך האדם להחזיק בטעותו ומשיב: "האישה אשר נתת עמדי, היא אשר נתנה לי מן העץ ואוכל". כאן רואים, שיחד עם החרטה על העבר וחזרה אל הקב"ה, האדם מנסה לתרץ את עצמו ואת מעשהו, משום שהוא בטוח שמאז שפרק את עולו של הקב"ה שוב אינו ראוי לקרבתו. חסרה הייתה לו ההתכוננות הראויה לקראת ההתייצבות לפני הקב"ה – לדעת שהשם יתברך הוא מלך, אך באותה מידה הוא גם אב. וגם אם הבן סרח, עדיין רוצה בו האב.
 
זוהי עבודתנו בסוכות, לזכור שגם אחרי החטא הקב"ה עדיין רוצה בנו ומוכן להושיב אותנו בצל האמונה. ואם היצר הרע מסית אותנו לחשוב שאיננו ראויים עוד לקרבת הבורא, עלינו לדעת כי זוהי בעצם עצה לחטא ממושך, שהרי בצורה שכזאת רק נשקע יותר ויותר בחטא ובמחשבה ההרסנית שאין דרך חזרה. ונביא את דברי רבינו יונה המחזקים כל כך: "אדם אשר חטא ופשע ובא לחסות תחת כנפי השכינה, לשוב בתשובה שלמה – ביום ההוא ישליך ה' מעליו את כל פישעו אשר עשה, ויעשה עצמו כאילו ביום בו נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, כנאמר: "זה היום תחילת מעשיו". ודרך זו תביאהו לשוב בתשובה שלמה… ולא יבהילוהו רעיונותיו אשר לא יניחוהו לשוב… כי המסית יושב כזבוב במפתחי הלב… צופה ומביט להכשילו. אלא רק יחשוב כי זוהי מידת הבורא יתברך שידו פשוטה לקבל שבים" (יסוד התשובה).
 
המגיד מדובנא זצ"ל שאל: "כיצד אפשר ללבוש חג ולאכול סעודת חג כשהחיים תלויים מנגד, כאשר רק לפני מספר ימים עברנו את המשפט הגדול? והרי לא נרמה את עצמנו, וכל אחד יודע טוב מאוד כמה חובות נזקפים לגביו. ואם כן, איך יערב האוכל בסוכה? כיצד אפשר לעלוז ולשמוח?"… והשיב על כך במשל:
 
מעשה בשני שרים נכבדים שזכו לכבוד הגדול והנעלה ביותר: המלך הפקיד בידיהם את חותם הממלכה, חותם גדול עשוי מזהב טהור שבו היו חותמים על כל פקודות הממלכה וציווי המלך. כולם חלקו להם כבוד רב והם התגוררו עם בני משפחתם בארמון המלך. מפיתו אכלו ומיינו שתו, משרתים עשו במקומם הכל, וכל שנותר להם היה רק לחתום על החוקים והציוויים ולשמור על החותם.
 
פעם ישבו השניים והסבו למשתה יין. כך קרה שהם השתכרו ותוך כדי אכילה רצו לפצח אגוזים, ובאין מפצח אגוזים בנמצא הם לקחו את החותם היקר ופיצחו בעזרתו. כמובן שהוא נהרס ויצא מכלל שימוש, ואז המלך הופיע בטרקלין….
 
בבת אחת התפקחו השניים מיינם, המלך סקר את המקום ונוכח לראות קליפות פיצוחים, בקבוקים שבורים וריקים, וכמובן, את החותם השבור. הוא פנה אליהם ואמר: "בעוד ארבע שעות יתקיים משפטכם באולם. אתם תואשמו במעילה בתפקיד, בביזוי חותם המלך ובהשחתת רכושו. כל אחת מההאשמות אלו – דינה מוות. עתה לכו לבתיכם והיפרדו מבני ביתכם עד שיבואו לקחת אתכם".
 
בברכיים כושלות קמו השניים והלכו איש לביתו. אחד מהם כתב צוואה ונפרד מאשתו וילדיו בבכיות נוראות, ואז מסר עצמו בידי החיילים. בדרך הוא הבחין בחברו המובל אף הוא על ידי פלוגת חיילים. להפתעתו, הוא היה נראה ממש רגוע, הולך בקומה זקופה. פנה אליו ואמר: "נדמה לי שאתה לא מבין את חומרת מצבנו, אנחנו עומדים להיות מואשמים באשמות שדינן מוות. והמלך בעצמו, הוא הדיין והוא העד".
 
"נכון", השיב חברו, "אך דווקא זוהי נקודת האור במצבנו. בזמן שאתה בכית נוראות, שיגרתי את המשנה למלך שישאל אודותינו, הוא המליץ טוב בעדנו ואמר שהיין סחרר את ראשינו ועשינו את מעשינו מתוך קלות דעת. המלך ברוב חסדו אמר שאם נביע חרטה כנה ונבטיח בכל ליבנו, שלא נשגה עוד ביין ולא נזלזל שוב בפקדון שהופקד בידינו, הוא יסלח וימחל. לכן אני הולך שמח מכיוון שאני יודע שבי הכל תלוי ואם אתחרט, אצא זכאי בדין!"
 
השם יתברך רוצה בנו תמיד. כבר בכינו, כבר ביקשנו סליחה, כעת נותר לנו רק לשמוח בסוכה! חג שמח!

* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"