פרשת השבוע וישלח – במלחמה הזאת אנחנו ננצח

לא כל הימים אביביים, ולא בכל בוקר השמש זורחת ועננים אינם מעיבים. יש ימים של סער, צוננים ומעורפלים, ימי מלחמה, אפופי חוסר וודאות. ויש זמנים שלווים של שלום השקט ובטח. הזמנים הסוערים הם גלות ויש לדעת איך לחיות עימם, לצלוח אותם, ולנצח.
 
הגלות מלווה את עם ישראל מאז היותו לעם. זוהי למעשה מלחמתם העתיקה של האחים, יעקב ועשיו, והיא תימשך עד כי יבוא לציון גואל. עשיו הרשע כוחו גדול בשעתו, הוא שואב את עוצמתו ממידת הדין הסוערת ומסעירה את רוחו בשיגעונות הזמן. הוא מבקש להשתלט על רוחו הטהורה של יעקב אבינו. לבלוע אותה ולהשליט עליה את כל אזיקי העולם הזה. פחדים, דאגות, ורצונות מבולבלים.
 
הנשק השקט
 
רוחו של עשיו גדולה בשעתה ומאיימת לבלוע כל אשר נקרה בדרכה. אולם, ליהודי הקטן יש כוח עצום המסוגל להחזיק אותו ביציבות ובביטחון גם בתוככי הסער. ירשנו את הכוח הזה מיעקב אבינו. בפרשת השבוע, הולכים יעקב ועשיו זה לקראת זה. עשיו צועד בראש ארבע מאות אנשיו, מצויד בכלי נשק ותכסיסי מלחמה. ואילו יעקב מתהלך לקראתו עם משפחתו, צאנו והונו. חמוש אף הוא בנשק רב עוצמה אך מסוג שונה לגמרי. והוא מספר על כך לעשיו:
 
"עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי". הייתי עשרים שנה בבית לבן, בתוך עומק הרמאות, מוקף בכל סוגי ההפרעות והמניעות, "ביום אכלני חורב וקרח בלילה", ובכל זאת החזקתי מעמד. אני שואב את כוחי מתרי"ג מצוות המלמדות אותי איך למצוא את בורא עולם בכל מצב. אינני מתבלבל מהעבר אף לא מהעתיד "ואחר עד עתה" – אין לי אלא את הרגע הזה, עתה. ובכל רגע של חיים אני שואל את עצמי "ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך…", אין לי אלא את היום הזה והשעה הזו "היום אם בקולו תשמעו". ומשום כך, גם אינני טרוד בחיפוש התוצאות, בשאלה המיותרת האם הצלחתי, וכמה או מתי כבר אצליח. אינני מתפעל מהמוני חיילך, מהמולתך ומהומתך. התמימות נר לרגלי, הדבקות במטרה מנחה את צעדיי.
 
באופן זה מתמודד כלל ישראל במלחמת קיומו הנצחית. בכל תקופה ובכל גולה אליה נדדנו וניפוצנו, ניטעו בתים יהודיים, נבנו ישיבות, והקדושה קבעה יתד. עם ישראל קטן ומועט-הכמות וסביבו שבעים זאבים חושפי שיניים, מורעבים. ובכל זאת, הקדושה מנצחת שוב ושוב. מדוע? משום שיש לנו הלך רוח תמים ושקט. עושים ככל האפשר, מתחילים שוב ושוב, גם מבלי לראות תוצאות כאן ועכשיו. עוד מצווה, עוד קדושה, והנה מתנוסס כבר בניין רב תפארת של הוויה יהודית טהורה. וכך ממש גם בחייו האישיים של כל אחד. היצר הרע מגיח תמיד ברעש גדול, בסערה. הדרך שלנו היא ההיפך המוחלט. ללא ריבוי אור, בתמימות בפשיטות. אך גם בעקשנות. שמחים בכל נקודה טובה, שלא עשני גוי, מצוות מעשיות תורה ותפילה, זה הנשק שלנו. מעבר לכך אין לנו עסק עם שום נושא צדדי. לא העבר המעיק, אף לא תחזיות מדאיגות בנוגע לעתיד. רק הרגע הזה ורצון השם הזורח בו.
 
לשלוח מלאכים
 
עשיו, כאמור, שורשו בריבוי אור. הולך בגדולות ונפלאות ומפיל על רוחו של היהודי הקטן חלישות הדעת ואין-אונים. הוא מציג את הקדושה כדבר שלם שרק קודשים וטהורים מסוגלים לעמוד בו, ומעצים את אפסותך וקטנותך עוד יותר. אך לעומתו יש לו ליהודי את מלאכיו של יעקב. "וישלח מלאכים לפניו". יהדות ועבודת הבורא הם לכאורה פעולות קטנות ופשוטות, אך המעשים הללו כלל אינם קטנים. אלו הם מלאכים, והם הולכים ונשלחים לפניו, קדימה, אל עולמות טמירים ועליונים. יהדות איננה הרבה והמון, גדול ומרשים. אלו השגות של עשיו. יהדות אמיתית היא רצף של מלאכים טהורים הנשלחים בכל רגע מפיך ההוגה בתורה ותפילה. ממחשבותיך המשוטטות ברעיונות פשוטים של התחזקות ואמונה, ומכל מעשה פעוט שתעשה בקדושה. אתה מתחיל ככל יכולתך, והצדיקים משלימים את מלאכתך, משפרים ומעלים הכל לרצון. עם המלאכים הללו מנצח יעקב את עשיו וגדודי גיבוריו.
 
ובטרם ייצא אל הקרב, נוקט אבינו יעקב בתכסיס נוסף "ויחץ את העם לשתי מחנות". עשיו אומן בהלת הנפש. שוב ושוב הוא גורם לנו להסתפק ולהתחרט ושוב להסתפק, לעשות הכל מתוך חששות וייסורים. העצה היהודית היא 'ויחץ', וכפי שמפרש רבי נתן מברסלב: אם אינך יודע מה לעשות ואינך מוצא עצה, לכל הפחות, תתחזק להתנהג לפי חלוקת העצה. לא משנה לאיזה כיוון, העיקר שיהיה "המחנה הנותר לפליטה", אל נא תבזבז את כוחותיך וזמנך בספקות ודאגות. חטוף משהו טוב, העיקר עשה טוב. ואל תחדל מלרצות ולשאוף לטוב יותר.  
 
ומי שצועד כך בעקבות מעשה אבות, מוצא את עצמו תוהה, מדוע בעצם דאגתי וממי כל כך פחדתי. "וירא יעקב מאוד וייצר לו" – צר לי על כך שלחינם התפחדתי.