בעקבות המסע אל כנפי הגעגועים

טכנולוגיית המחר פורסת לרגלינו שטיח אדום. הדיילים האוקראינים לא ממש מסבירי פנים, אבל בהחלט נסבלים. אבל אז, אתה מגיע לשם, צועד בנהר של אינסוף נקודות טובות שהגיע בעקבות קריאה מקורית למדי: "הראש השנה שלי עולה על הכל"…

מפנקסו של הרב יעקב ב. פרידמן

1. עיר הגעגועים

מאז ומעולם הצטיירה אומן עבורי כעיר של געגועים, כיסופים וערגה. לא, אינני בן הדור הקודם, זה של תקופת המסך והברזל. מעולם לא דמעה עיני לזכר חצר נעלמה, גם טעמו של געגוע צרוב באש של כאב לא ידעתי. מאז היותי לאיש היו שערי הציון פתוחים ודרכיו נגישות לכל דורש.

כן, שמעתי עליהם, על זקנים שהיו עימנו, על ישישים שהספיגו את תנומתם בדמעת אומן. על עובדי השם מופלגים שיללת אהבת שיברה דממה של לילה קפוא – בהר ציון, בכותל המערבי ובציון הרשב"י במירון. הכרתי את הגעגועים הללו, בצילם גדל דורי. אך אני נותרתי האיש של היום, מחוץ לכל זה. יש לי חיים משלי. גם לי סוג של זעקות הבוקעות מלב, אך בשעות ובפינות שלי.

אל ציון הקודש אומנה אעופה עם בני גילי על כנפי מטוסים. טכנולוגיית המחר פורסת לרגלינו שטיח אדום. הדיילים האוקראינים לא ממש מסבירי פנים, אבל בהחלט נסבלים. נוסע אני בתוך נהר שוצף של אנשים מכל המינים והסוגים. כמה מהם יודעים על אלו שסללו הנה את הדרך בדם ודמעות?

2. יש להם געגועים?

עודני מהרהר ביני לבין עצמי במעשה זקנים, עולה דמותם של בני דורי ומצטיירת בעיניי. מה מושך אותם לשם, אל המקום שקראו לו ‘עיר הגעגועים’? על מה זה עושים ההמונים את דרכם פעם ועוד פעם אל אותם ד’ אמות צפופות בדרך כלל? מה מצאו שם כל אותן רבבות מינים של בני אדם המוכנים להוזיל מכיסם המחורר סכומים משמעותיים כדי להבטיח שם את מקומם גם השנה? הדבר תמוה.

אומן הנגישה, שוב איננה מושא געגועים מעבר לחומה. הציון המפואר כבר לא רוחש סוד כאותה חצר אפילה. כבר התפזרו הערפילים מעל דרכי ציון אפופות האימה, והשקט של מורא מקדש מקום לאנדרלמוסיה חגיגית. בכל זאת, הם נמצאים שם שוב ושוב. האנשים ששום מכנה משותף לא התיימר לאגור אותם תחת כותרת כלשהי, אבל נימי לבבות רוטטים בתוכם – ב’אומן’. תחת עיניים נבוכות של תש"ע, יש גם דמעות שלא ממהרות להפשיר על סיפה של רחבת הציון ההומה – כן, זו שהחליפה את הדלת החורקת של החצר. ובכל זאת הם שם השנה, כמו בפעם שעברה. יש להם געגועים?

3. זיכרונות מרחוב "פה שכינה"

אני מקשיב לזיכרונותיו של אח אמי, הרה"ח ר’ יצחק גולדברג לאוי"ט, שנסע לאומן במסירות נפש לפני למעלה מארבעים שנה. יותר משבועיים ארכה להם הדרך בה הילכו באורחות פתלתלות עדי הגיעם אל רחוב ‘פה שכינה’. בחשאי שכרו להם דירה בה ערכו את תפילות החג. תריסר אנשים היו שם. בערב ראש השנה עלו אל ה’ציון’ – שלא היה כי אם אדמה שטוחה בחצר הגוי. והכל תחת עיניהם הפקוחות של אנשי הנ.קוו.ד. הפקוחות על כל צעד ושעל.

"הרבי אמר: "ה’פייערל’ (האש) שלי תבער עד ביאת המשיח", ממשיך דודי בלהט, "היה לנו חלק בהבערת הפייערל", הוא לואט באוזניי ברגש רב. "ברוך השם שאנחנו רואים כזאת להבה גדולה כיום".

4. תמונות בשחור לבן

פעמים על משכבי בלילות עולות תמונות בשחור ולבן. ימים שעברו, דמויות של הוד ויללת תנים בליל חורף. רואה אני אותם, את עובדי השם שהסירו חבלי שינה מעיניהם, השילו שמיכה מגופם הקפוא ורצו אל היער לשאוג אל השם יתברך, על היכלו ועל נווהו. רואה אני אותם מבריחים גבול בחשאי, תחת זהות שאולה. עושים דרכם על עגלה חשופה לילה שלם, בחורף הקפוא, ורק רוחם הלוהטת מחממת את עצמותיהם.

אבל אני יודע: גם היום לא פסו חסידים מן הארץ. לא הצליח גלגל הזמן לעמעם את השלהבת הברסלבאית – כשם שלא עלתה בידם של הרודפים, החולקים והסובייטים. הלהבה הקטנה שהתעממה והתלבתה חליפות במשך מאתיים שנים, לא דעכה. האש הזו רק החליפה גוונים. אבל עמוד האש הזה שיהלך לפני החסידים המופלאים של דורות קודמים, בעלי ההשגה והרגש, לא מש מפני דור שנות הקידמה. הנה, ניצוץ אחד מתוך הלהבה הקדושה הזאת, נשלח עד אליי, מרצד בתוך הלב הקטן. מטהר את הנפש הנכספת לתחושת כיסופים, אך מוכנה להסתפק גם בלעדיהם, בדיוק כפי שלימד הצדיק הטמון באומן.

אם מתוך הרכב והמשרד, המחשב והסלולר, יוצא לפעמים איש פשוט לדבר להשם יתברך ולגעת בנצח – בלי קשר למחלוקות והבלים – הרי לנו ההבטחה הגדולה "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".

5. האש שלי תוקד עד ביאת המשיח

עולמנו פושט ולובש צורה חדשה כל תקופה. כך דרכו של עולם, וכך דרכן של בריות. עם זאת נותרה האמת כפי שהייתה. בורא עולם הינו אותו יחיד קדמון. עם ישראל של היום הוא זה של פעם. לא השתנתה אלא החיצוניות, ובתוכה הכל עודנו חי וקיים. "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח", אמר רבי נחמן מברסלב, והוא יודע בדיוק את התקופה הנוכחית, את לבבותיה, ובהם ממשיך להגחיל את האש שלו.

אומן הייתה ועודנה עיר הגעגועים. גם היום – עוד מושכת בעבותות את הנפשות, אף כי השתנתה צורת החבלים והגעגועים. הכוח האלוקי הספון באומן מוליד את הכמיהה והערגה ושותל אותם בלב הפוקדים את שעריה. הרוח הברסלבאית החזקה, שבעבר שיברה את מניעות החומר, מכתתת היום מחיצות שברוח. כשביקשו זקני החסידים אנשי המעלה לפקוד את מקום הקודש, חומה של ברזל חצצה בפניהם.

היום, הררי קושיות מפרידים בין המוח ובין הלב. חסידים של דור קודם ושניים, שכבה של קרה עמדה בינם לבין טבילת מקווה. בני דורנו נדרשים בכל בוקר לפנות מן הלב גוש של כפור, של ייאוש, ולו רק כדי להתרומם לקריאת שמע בעונתה.

החצר הקטנה שהייתה פעם ד’ אמות של רצפה צהובה דהוייה, מניין חסידים צנופים במעילי חורף, ושאגות ארי מהוסות בחשש. אלו פנים של אומן בשחור-לבן. כיום, פנים חדשות לה לאומן, אך הלב טהור, ישן. כמו יין טוב שהולך ומשתבח, גם טעמה של ברסלב הולך ומחריף, מתחדד וחודר גם עד קליפות דקות וניסיונות מתעתעים ביותר, כמותם לא ידע הדור שלפני שישים ושבעים שנה. גם אל תוך נפשות – הנחשבות אולי ‘מוזרות’ לעיניים שמרניות קפדניות – מצליחה אומן להבקיע דרך ולשתול בהן ניצני געגועים.

6. כנגד כל התחזיות

"האש שלי" מחממת היום שטחי ניכור, שאינם דווקא שדות הכפור שבאוקראינה, כי אם בתוך הלב. לא מרתפי כלא מקדמים את פני הבאים אל אומן, כי אם צינוקי ייאוש, תעתועי מסכים וקווים, ערפילים ותהיות. ומשם, מתוך אמונה יוקדת בכוחה של "העתקה אחת להשם" – חוצבות נפשות את עצמן אל הקב"ה, ביניקת כוח מאומן.

ברסלב, מעצם הווייתה, ביטלה תמיד כל סרך עודף של ‘יש’. כשבא יהודי אל רבו, ממוססות ד’ האמות שב’חצר’ את שרידי ישותו. גם ה’ישות’ שבהתמוגגות על אותם כיסופי עבר, מתבטלת ומתמוססת באומן ‘של היום’.

איזה תענוג מייאש זה, שמיכת עצבות מרפדת ומכבידה: להביט אחורה אל העבר, אל מי ומה שהיה – ולעולם כבר לא יהיה. להצניח ראש אל הרדידות שבהווה, הקיימת גם בלי עמל. לדבר על מה שאין, לכאוב על חלל קיים, במקום להתחבר אל האור הניצב גם הוא לדורשיו ומבקשיו. להפטיר אנחה, במקום לקום ולהיות. לערוג לימי כיסופים קודרים ומוארים, במקום להאיר את המעט שלך בתוך קדרותך של היום. להתבונן אל תמונה שהייתה במקום ליצור אותה, בכלי הכאן והעכשווי. במקום לבַכות את ה’התמסדות’ והחסרונות הבלתי נמנעים שבעקבותיה, עדיף שתראה כיצד באומן מתייצב ההווה למרכז ההויה, ואתה במרכזו. קוראים לי. מתכוונים אלי. רוצים אותי. מייחלים לעבודתי הדלה, היקרה.

אמרו חז"ל: "מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". ארבעים סאה שבמקווה יש בהם כדי לטהר, בין אם קפואים היו כמו לפי שנות דור, בין אם נעימים לשכשוך. בין אם הטובל ראוי לטהרה זו בין אם לאו. כי כוחם הוא המעלה לטהרה ולא זכות הטובל. כי לכך, מאי שנא אומן דתרפ"ו ותשי"ח לאומן תש"ע ותשע"א. יש כאן את ניצחיות הכוח הגדול והקדוש, אשר הבטיח תקווה ועזרה לכל נשמת ישראל באשר היא.

נכון, בעבר נטהרו זקנינו בסילודין בתוך מקווה של דמעות. היום זו מקווה של נפשות. ארבעים סאה, תתק"ס לוג של אנשים, שבהם גם ‘בריה’ בטלה. אין לעבד השם ‘ביטול היש’ גדול יותר, שעה שהוא קם ומתנער מעל אותם רגשי הבנה והזדהות עם העבר המפואר שהיה ‘ואיננו’, אותם רגשות כל כך נחשבות בעיני אחרים, ובוחר להצטנף בגבורה אל הפינה שהוא ובוראו יודעים שהיא הנחשבת אמת כלפי הנשמה שלי.

שעה שיוצא להטלטל בין רבבות ישראל, נזרק עימם מהתם להכא, ולא מוצא קצה אחיזה, בדל הבנה ושארית השגה. אמונה תמימה שבליבו, אשר כמה מתמסר לייסדה בליבו – כנגד כל תחזיות ריאליות בני 2010, הלוחשות בו ללא הרף ‘עזוב, זה לא אתה’ – היא אבר כיונה, עליה עף לשכון בציון הקודש אומנה. גם הוא, סופו שנפשו מתערבת בתוך עיסה ענקית של עם ישראל ועולה כליל על מזבח הנשמות.

7. שם נפתחים שערי האהבה

אומן של היום, ה’לא מקורית’, צבעונית למדי. הבליל הזה, כולל גם דמויות של שכחי אלוקים, אחינו בשרינו, נשמות נידחות אשר השם יתברך חושב עליהם מחשבות לבלתי ידחו – וזרועו של הצדיק משתלשלת עד תהום השאול ללקט אותנו עימם כאחד.

יש עיניים חיצוניות, המביטות עליהם כ’תמהונים’, כ’לא שייכים לעניין’ – אבל שם נפתחים להם שערי אהבה. זה הוא המקום היחיד בעולם המאיר להם קרבת אלוקים. המהטר בהם את כל הכתמים. ומי שלא ראה אותם מתייפחים בבכי נורא, או מתנערים בריקודים שלא מעלמא הדין (מהעולם הזה) – לא יודע "ישראל אף על פי שחטא – ישראל" מה הוא. ומי ראה, מי יודע, את התהליך העולה שעושים הם לאחר מכן במהלך חייהם, ממצולות היוון ועד פסגת תיקון נפשם לאלוקים.

נשמות אלה – שכל קהילה שמחה שלא לראותם, מטעמי "פעמים שאתה מתעלם" – לא מוסיפים כבוד וחן, הם אינם ה’מקוריים’. אבל משיח צדקנו לא ישכח מהם, לעטרם בתאפרת יקר של "ישראל אשר בך אתפאר". רק הוא יאיר לכולם, לראות שמדובר כאן בבנים של מלך. ויש צדיק, אורו של משיח, העוסק בכך כבר שנים. רבבות אלפי נשמות חבין לו את שרידתן והצלתן שלהן ושל דורותיהן. אנדרלומסיית "אומן ראש השנה" היא הפתח לכך, ואשרי הזוכה להיות מצוי שם בשעות הגדולות הללו.

אמר מי שאמר: בדרך הלוך, עדיין בושתי להיות במחיצתם. עוד הייתה דבוקה בי ישות. בדרך חזור, זכיתי להתנקות מעט והבנתי כי בושה להם שאני במחיצתם…

מה עשיתי אני למען יהדותי ומה הם? מי משנינו קרוב יותר למושג ‘מסירות נפש’ עבור האידשקייט שלו. ספק רב אם הייתי מוכן לוותר על קשרי משפחה וחברה, עבור שבת קודש ויהדות. כיוון שזכיתי באחים כאלה, שכבר בתחילת דרכם מוכנים לשלם את המטבע למען השם – אביט לעברם בהכנעה. הנה הם שהשם יתברך קורא עליהם "אל תראוני שאני שחרחורת… שחורה אני ונאווה".

8. "הראש השנה שלי" – זה המקור!

מאז ומעולם הייתה אומן מעל ומעבר. הגישה אליה הייתה מעבר לגבולות החומר. כדי לבוא בשעריה נזקקו חסידי העבר לפשוט מגופם את אחרון קצות הגשם. אומן של היום מצויה לא רק מעבר לרוח, לעתים גם מעבר לשכל. לפעמים גם יד הרגש איננה מסוגלת לגעת בה. באופק האמונה שמעל ומעבר, שם זורחת אומן, ומשם שולחת קרני אורה.

זהו עם ישראל הטבעי, השורשי, הבהיר, ללא שום ‘קוועטש’ נוסף על עצם היות נשמת ישראל זכה ונקייה כבדולח. אותו נהר אדם שוצף, מהול בכוח האדיר הבוקע מהמקום הקדוש והעילאי הזה. נהר של אינסוף נקודות טובות, אינסוף פסיעות טפח של התקרבות, אינסוף הארות יקרות המתפשטות על פני כל השנה שאחרי ‘הראש השנה שלי’. זה המקור!

יש געגועים המובילים אל אומן, ויש געגועים הנולדים באומן.

(באדיבות מגזין "בקהילה")