בראשית ברא אלוקים – פרשת שבוע בראשית
פרשת השבוע בראשית - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - השמעת פסוק זה בקריאת התורה ב"שבת בראשית", מעוררת בקרב קהל השומעים מידה של התרגשות...
פרשת בראשית
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"
השמעת פסוק זה בקריאת התורה ב"שבת בראשית", מעוררת בקרב קהל השומעים מידת-מה של התרגשות. תיאור מעשה הבריאה משתלב עם ההתחלה החדשה בראשיתה של שנה, והם משווים למעמד קריאת התורה בשבת זו תחושה של התחדשות והתרגשות. שוב יוצא עם ישראל לדרך של קריאה בתורה מדי שבת בשבתו, ולהאזנה לדבר ה' המנחה את כולנו לחיים של תורה, חיים המעניקים להולכים בדרכה של תורה אושר אמיתי, השמור להם בלבד. "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמד).
אושר גדול ועצום זה, מיוסד במידה רבה על רעיון רב משמעות הטמון בביאור רש"י על המילים "בראשית ברא אלוקים", וזה לשונו: "בראשית ברא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה) בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ה) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב)".
נאמר כאן שהתורה וישראל הינם המטרה למענה נברא העולם. כל המרחב האדיר של עולמנו, הכולל את השמים ואת הארץ וכל צבאם, נברא עבור התורה וישראל. ידוע שהקוטר של היקום כולו הוא מאות מליוני שנות אור (שניית אור הינה אורך של שלוש מאות אלף קילומטרים, וכשנכפילה במספר השניות שבשנה נקבל את אורכה של שנת אור!!!). הכל נברא עבור התורה וישראל, החיים על כדור הארץ שהוא נקודה זעירה ביותר בתוך תבל ומלואה.
נמצא, איפוא, שכאשר איש ישראל הוגה בתורה ומנהל את אורחות חייו על פי חוקיה ומשפטיה, הוא מגשים בכך את מטרת הבריאה. ככל שיתהדק הקשר בין התורה לבין לומדיה-מקיימיה, כן יגדל אושרם וסיפוקם של מגשימי מטרת הבריאה. טבעי הוא, איפוא, שנעסוק בפרשה זו בליבון עניין אושרנו וטוב חלקנו, כדי שנבין "מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
התורה היא התכנית של העולם
בטרם נאיר הדברים וביאור הקשר שבין המשמעות הכפולה של "בראשית" לבין הדרך אל האושר הנכסף, מן הראוי שנעיין בדברי חז"ל הידועים: "דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, איסתכל בה באורייתא וברא עלמא" (זוהר, תרומה קסא, תרגום: "כשברא הקב"ה את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם). יש להבין: וכי יש בדברי התורה הוראות כיצד בוראים עולם? יודעי דבר, בודאי מפרשים מאמר זה על דרך הסוד, אולם אין בכך כדי לשלול את בקשת הבנת הדברים על דרך הפשט.
המהר"ל כתב בביאורו למסכת אבות: "ולפי סדר התורה סידר ה' יתברך סדר העולם, עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל. ולפיכך, אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם. כי ברא ה' יתברך העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם, וזה שאמר שהיה מביט בתורה וברא העולם, כי אחר סדר התורה, נמשך סדר העולם".
נבאר דברים אלו על פי משל לאדם הפונה לאדריכל ומבקשו לתכנן עבורו בית, הוא אינו יכול להסתפק בבקשה קצרה זו. עליו להבהיר תחילה אם כוונתו לבית מגורים או לבית שעתיד לשרת מטרה אחרת. אחר כך יחקור האדריכל וידרוש אודות סוג הפעילות שתיעשה בבית זה, וכן על כמות האנשים אשר ישתמשו בו ועל אופיים ומנהגיהם. רק אחרי שילמד ויבין היטב מה טיבו של בית זה, יוכל לגשת לביצוע התכנית המבוקשת.
עתה יובן שכאשר בא הקב"ה לברוא את העולם, ביקש תחילה, כביכול, לדעת מה דרוש לשם קיום מטרת הבריאה. כי לאחר שיתבררו הפרטים הדרושים, תהיה תכנית הבריאה מוכנה. כיון שהעולם נברא בשביל ישראל ועבור התורה שתורה את דרכם בחיים, לפיכך "איסתכל באורייתא" (הסתכל בתורה). שבה כתובים החוקים והמשפטים, אפשר למצוא את ההוראות לחיי יום-יום של עם מקבלי התורה. נמצא, אם כן, שאמנם לא נתפרשה בתורה תכנית עבודה לבניית עולם, אולם היא מאפשרת לדעת מה הם הפרטים החייבים להמצא בבריאה. זאת, משום שהיא ורק היא מכתיבה את אורח החיים המלא של "ראשית תבואתה" – היינו עם ישראל, אשר למענם נברא העולם.
בדרך הבנה זו מסביר גם הג"ר ירוחם הלוי זצ"ל, בספרו "דעת תורה", ומביא סיוע מהזוהר (פ' שלח): "רמ"ח איברים ישנם באדם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה". יצירת האדם נעשתה במקביל ובהתאם לאזהרות התורה וציוויה. אי לכך, מציאויות שונות, נוצרו בעולם רק בעקבות ציוויי התורה. לדוגמא: מצוות כיבוד אב ואם. בדרך כלל רגילים להבין, שמצווה זו ניתנה אחרי שישנה בעולם מציאות של אב ואם. ובעקבות זאת באה התורה ומצווה על הבן לכבד את אביו ואת אמו. אך האמת היא שסדר הדברים הינו הפוך, היצירה של אב ואם נעשתה אך ורק משום שהתורה מצווה על כיבודם. וללא מצווה זו, אפשר שהילדים היו באים לעולם בדרך אחרת.
להשלמת הרעיון, נביא את דברי הרמב"ם (בהקדמתו לסדר זרעים), שם הוא מבאר לשם מה נבראו כל בני האדם הרחוקים מתכלית האדם בעולמו, ותורף דבריו הוא- שהם נבראו כדי לשמש את האדם השלם. אלמלי הם, היה האדם השלם נזקק לבזבז את זמנו היקר כדי ללמוד כיצד לעבד את האדמה ולגדל בה פירות וירקות ולהתקינם לאכילה. כמו כן היה עליו ליצור את הכלים הדרושים לביצוע מלאכות אלו, להתעסק בבניית בתים, לעסוק בתעשיית הבגדים ועוד ועוד. הרי אין זמן בכל חיי מתושלח כדי להספיק ללמוד ולעשות את כל הנ"ל, ואם כן לא היה נשאר לאדם זמן כדי ללמוד תורה ולקנות חכמה. לצורך זה, אומר הרמב"ם, נברא כל המון העם העירומים מערמה וריקים מחכמה, כדי לתקן ולהכין את כל מה שנצרך לחכם. סיבה נוספת המצדיקה את בריאתם, היא יצירת חברה לחכמים לבל יחיו בבדידות.
גם האדם נברא לאור הנדרש לחיי התורה
אחרי שהובהר שהאדם והבריאה נוצרו בהתאם למה שנדרש כדי לחיות חיי תורה, נוכל להתקדם צעד נוסף. מובן מאליו שלא רק הגופים והעצמים נבראו על פי התורה, אלא כל תכונות הנפש של מקיימי התורה נבראו לאור עיקרון זה. השכל, המחשבה, הרצונות, השאיפות, השמחה ועוד, נוצרו באופן שיועילו לאדם בקיום חובתו בעולמו. בעזרת השכל והמחשבה, יכול האדם ללמוד תורה ולכלכל את מעשיו בתבונה. הרצונות והשאיפות נועדו לעורר את החשק והתשוקה להוסיף דעת בתורה ולהשתדל עד כמה שאפשר בקיום המצוות ובתיקון המידות. כך גם לגבי כל שאר תכונות הנפש והיכולת הגופנית, הכל ניתן לאדם כדי שיעסוק בתורה ויחיה לאורה.
לכן, מבינים אנו מדוע רק חיי תורה מסוגלים להעניק לאדם מישראל אושר אמיתי. כי כל תכונותיו הפנימיות של היהודי, נבראו מלכתחילה באופן שישמשו אותו במילוי החובות שהתורה מטילה עליו. על כן מילוי אותן חובות ממלא את הנפש ומביא אותה לסיפוקה, כי להן ורק להן היא מותאמת מראשית בריאתה ואליהן היא משתוקקת. ככל שידקדק בקיום התורה ומצוותיה, כן תימלא הנפש והאדם יבוא על סיפוקו המלא. זהו היסוד לאושר הגדול הממלא את האדם במלאו את חובותיו.
ביטויים נשגבים לתחושת האושר של יהודי הממלא את חובתו בעולמו, אנו מוצאים במקומות שונים בכתבי מרן "החזון איש" זצ"ל, כגון:
א. "כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ ונשמתו נעימה עליו" – הדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עבורו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים.
ב. "וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך" – כשהאדם מגיע לערכי קודש, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם להיות בעולם הזה כמלאך לכמה רגעים, וליהנות מזיו קודשו.
ג. "העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החכמה העליונה" – זהו הטובה הגדולה והיתירה שניתנה לאדם תחת השמש.
לפי דברים אלו, אל נבין שמדובר כאן רק על גדולי תורה שיכולים לחיות במציאות זו, אלא כל איש ישראל, גם מי שעדיין לא טעם טעמה של שלימות, יזכה ליהנות מזיו אורה של הקדושה ולטעום מנופת צופה ככל שיקרב אל הקודש. כל צעד לקראת מילוי תאוות הנפש בהתאם לתכנית הבריאה, יביא עמו רגשי שמחה, עונג וסיפוק.
אין חיי אושר אמיתיים ללא תורה
באותה מידה שחיי תורה מעניקים אושר וסיפוק, כך גם לא יתכן שחיים ללא תורה יביאו את האדם לאותן תחושות עילאיות. לשם המחשת הדבר וביאורו, נשוב למשל האדריכל. נתאר לעצמנו שהאדריכל שקד, תכנן ובנה בית מגורים נאה ורחב ידיים, ועתה רוצים בעלי הבית לשנות את ייעודו ולהשתמש בו כבית חולים. אין ספק שהמבנה לא יוכל לשרת את מטרתו ביעילות, שכן הוא תוכנן ונבנה לצורך מטרה שיעדיה שונים לגמרי. גם אם ייעשו שינויים במבנה, לא יצליחו הבונים להביא את הבית לדרגת בניין שנבנה מלכתחילה לצורך בית חולים.
הוא הדין בענייננו. האדם נברא, כאמור לפי "התכנית" שסיפקה התורה לבורא העולם. אי לזאת, אימוץ כל צורת חיים השונה מחיי התורה, היינו נסיון לשנות את הייעוד שלשמו "נבנה" האדם היהודי. נסיון זה נידון מראש לכישלון! כי צורות החיים של כל שאר העמים, ואפילו של המתורבתים שבהם, אינם מותאמות למאווי הגוף והנפש שהותקנו באדם, וכל שכן באיש ישראל. ומאחר שהאדם לא נברא אלא "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו" – כלשון ה"מסילת ישרים" – "שום עונג אחר לא יביא את הנפש אל סיפוקה המלא". נסיון להלביש על הנפש תרבות חיים שונה מאותה המוכתבת לנו על ידי התורה, דומה למי שמנסה להלביש את ראובן בבגד שנתפר לפי המידות של שמעון.
לאור זה, אמר "החזון איש" בדבריו הנ"ל, שאין בכח הנאות אחרות להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה. והוא מה שנאמר בתחילת דברינו, שהדרך היחידה להשגת אושר אמיתי היא אך ורק דרך התורה ומצוות. לא ייפלא, איפוא, מדוע שוררת השמחה והשלווה במעונם של עמלי תורה ושומרי מצוותיה, גם אם התנאים הגשמיים שלהם אינם מן המשופרים. כמו כן מבינים אנו, מדוע אלו שלא עוסקים בתורה, עסוקים בחיפוש מתמיד אחר האמצעים שיעניקו להם אושר ושלווה.
נמצא איפוא, כי שילובם המשותף של התורה וישראל במשמעות המלה "בראשית", הופך את הפסוק הראשון בתורה לאבן הפינה של בניין חיי האושר של כל אדם מישראל. ויוצא מכאן קול ומכריז: שהדרך היחידה להשגת אושר אמיתי בעולם הזה ובעולם הבא, היא אך ורק על ידי קיום מצוות התורה על פרטיהן ודקדוקיהן. מה מאד נאה המקום שבו נאמרים הדברים – בראשית דבר ה' אל עמו בתורתנו הקדושה. ונאה כפליים מתוקף היות הדברים נאמרים בפתח דברי התורה על בריאת העולם. "ברוך ה' אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".
"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – (ליקו"מ ח"א, קיח)
כל צדיק הדור הוא בחינת משה רבנו, שהוא בחינת משיח, כמו שכתוב (בראשית מט) "עד כי יבוא שילה", היינו משיח. שילה בגימטריא = משה, ועל כן קראו התנאים איש לחברו בשם משה, על כי מחדש דבר בתורה. ודברי החידוש הם בחינת משה- משיח, כמו שכתוב בזוהר: "ורוח אלוקים" – דא רוחא דמשיח – רוח המשיח.
מרחפת על פני המים – היינו התורה.
כשמחדשים חידושי תורה, הם בעצמם בחינת משיח, כי שם רוחו מרחפת, והיינו "רוח פיו" – רוח ממללא.
אמרו חכמינו ז"ל: משיח סובל מרעין עבור כל ישראל, כמו שכתוב (ישעיה נג) "והוא מחולל מפשעינו". כך גם הצדיק בכל דור ודור, סובל יסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם, כי הוא בחינת משיח הנ"ל.
"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" – (ליקו"מ ח"א, קפה)
עיקר השלמות הוא היראה המתחלקת לשניים: האחת – יראת השם מגדולתו ורוממותו, לדעת שהקב"ה הוא רב ושליט. והיראה השניה – שהיא למטה ממנה, על ידי שמתיירא מחיה או משליט ושר, וע"י כך מתקרב אל השי"ת.
היראה הראשונה נובעת מתוך התבוננות השכל בגדולת הבורא והיא בחינת האות א, כי היראה היא בחינת מלכות והיא בחינת האות דלת, כי אי אפשר לבוא ליראה זו כי אם על ידי התבוננות בגדולתו, והשכל נקרא יוד, כמו שכתב רש"י: אז ישיר משה – שראוי היה לכתוב: אז שר משה, אלא יוד על שם המחשבה נאמרה, וממשיך השכל ליראה, שהיא בחינת האות ואו וזה א.
היראה השניה, הבאה מהדברים התחתונים היא בחינת אד, בחינת דלת שאינה נמשכת מהשכל, אלא מדברים תחתונים, ועל ידי יראה זו נמשך רק השפעות בעולם, בחינת העלאת מיין נוקבין, כמו שאדם צריך את חברו ומבקש ממנו, על ידי הבקשה פועל אצלו הדבר, מחמת שדיבוריו ובקשתו שהכניע עצמו לחברו וביקש ממנו, אזי נעשו הדברים מיין נוקבין ופועלים הבקשה אצל חברו להשפיע לו את מה שצריך. וזה בחינת: "ואד יעלה מן הארץ" – על ידי יראה תחתונה זו, שהיא בחינת אד הנ"ל, על ידי זה: "והשקה את כל פני האדמה" – כי על ידה נמשכים ההשפעות, וכשנמשך השפע צריך להכין כלי כדי לקבלו כדי שהחיצונים לא יינקו ממנו, והכלי הוא בחינת האות מם (סתומה), וזה אותיות: אדם.
אדם – רואה לעיניים – היינו היראה התחתונה שמקבל האדם על ידי מה שרואה בעיניו, ע"י זה נעשה בחינת אדם, שממשיך השפעות בחינת אד, היינו היראה התחתונה, שאותה מעלה כדי לקבל אל הכלי שהיא בחינת מם שבו הוא מקבל את היראה עליונה אשר באה מהשכלת הלב ברוממותו של הבורא, ועל ידה נשלם: שמא דקדושה בריך הוא.
ה' יתברך – רואה ללבב – על ידי יראה ללבב, בחינת היראה העליונה אשר באה ע"י התבוננות בגדולת הבורא יתברך, ע"י זה נשלם שם ה', כמו שכתוב בזוהר: "כד ישראל אשתלימו בעובדיהו שמא קדישא אשתלם" – ועיקר השלמות היא היראה הנ"ל.
"ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם ויביאה אל האדם" – (ליקו"מ ח"ב, א)
עצה – טוב לקשר עצמו עם נשמות ישראל, שצריך לאחוז עצמו בשורשי הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד, שזה בחינת "אם כל חי" (בראשית ג), וזה מה שאמרו חז"ל:
כשמשה רבנו עלה למרום, אמרו מלאכי שרת: מה לילוד אישה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו: אשר תנה הודך על השמים, וכו'. אמר הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר משה: אני מתיירא, שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי.
נמצא שנתן הקב"ה עצה למשה רבנו לאחוז ולהתקשר בשורשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי, ועל ידי זה ניצול מקינאת המלאכים.
וזה בחינת: "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם":
ויבן – ראשי תיבות: ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה נג) שהיא בחינת ממשלה, שיהיה לה קיום. וזה בחינת הצלע – שהיא בחינת חוה, אם כל חי, בחינת כסא הכבוד = שורשי הנשמות. ועל ידי זה יש כח לעמוד בממשלה זו.
וזה: "אשר לקח מן האדם" – היינו האדם העליון, כמו שכתוב: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א), "ויביאה אל האדם" – היינו אל האדם התחתון, שעל ידי זה יש כח לאדם התחתון לעמוד בממשלה זו של המלאכים, כמו שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך (קידושין פא): "אנא בישרא ואנת אש, ואנא עדיפנא ממך" (אני בשר ואתה אש ואני עדיף ממך). בישרא – ראשי תיבות: ששים רבוא בכרס אחד – הכוונה לבחינת שורשי נשמות, ומקבל כח לממשלה על המלאכים.
"אלה תולדות השמים בהבראם" – (ליקו"מ ח"ב, ב)
בשעה שאשה כורעת לילד, ירכותיה מצטננות ועל ידי זה נעשה ההולדה, כי הדמים עולים למעלה, ואזי נדחק המקום שם, והם דוחים את הולד החוצה, ואח"כ חוזרים הדמים כסדרם. ההלכה היא בחינת הולדה – שאלו הם אותם אנשים התומכים בלומדי התורה: תחילה מחסירים מעצמם, אבל אח"כ נולדות ההלכות שהם בחינת חסד, על ידי השפעת החסד חוזר ונתמלא החיסרון.
וזה בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת (ישעיה ל) "והיה אור הלבנה כאור החמה" – הלבנה מטבעה קרה, בעלת חיסרון וקרירות ועתידה להתמלאת כאור החמה, בחינת מילוי החיסרון שזוהי הולדה. משמע – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" = באברה"ם, שהוא החסד, כי ההולדה על ידי בחינת הלכות, כמו שנאמר בתהילים ק: מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" – לתודה = אותיות תולדה.
הריעו לה' כל הארץ = אותיות "הלכה".
ההלכות הן בחינת תודה, בחינת ההולדה. ועל ידי זה נתגלה אור האמת ומאיר בדיבור, כי מתחילה כשהדמים שוטפים על הלב, הוא בחינת פגם האמת: "אנשי דמים ישנאו תם" (משלי כט), אך שיוצאים מהצרה –
תודה/ הלכה, אזי מאירה האמת: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".
"ויקרא אלוקים לאור יום" – (ליקו"מ ח"ב, ד)
צריך אדם כל זמן שהולך ומזקין וכל זמן שמתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום תוספות אור קדושה ודעת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קינים פ"ג): זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם, כי צריכים בכל יום שבא להוסיף קדושה ודעת. כמו שכתוב: "ויקרא אלוקים לאור יום" – שכל יום צריך שיאיר בו יותר, אך כשהזקנים, המאריכי ימים שבדור, פוגמים את ימיהם ולא מוסיפים אור קדושה ודעת, ואין דעתם מתיישבת, מזה יונק מצח הנחש שהוא חכמת הטבע המתגבר, חס ושלום, דעת חכמת הטבע שכופרים ברצון על ידי נפילת הדעת והימים.
אריכות ימים היא העיקר הנובעת מהוספת הקדושה בכל יום ויום, וכשזה לא קורה מתקצרים החיים, וצדקה מועילה לזה כי מתקנים ומעלים פגם נפילת הימים ודעת זקני הדור.
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – (ליקו"מ ח"ב, ה)
כדמותנו – זה בחינת כח המדמה, שהוא בצלמנו, בחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך.
בשעה שהאדם ישן נסתלק המוח, ואין נשאר רק כח המדמה. וכשהמוחין זכים אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בחינת מלאך: "כדמותנו בצלמנו" – וזה בחינת אדם "נעשה אדם".
"פרו ורבו ומלאו את הארץ" – (ליקו"מ ח"ב, ז)
עיקר ישוב העולם, כשהעולם מלא מבני אדם, בני דעה, כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל וכמו שהאדם מצווה להעמיד בנים בעולם בשביל קיום העולם – "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – כך הוא מצווה להכניס דעת ויראת שמים בבניו ובתלמידים. וזה עיקר המצווה שמצווה האדם – להעמיד תולדות לקיום העולם, תולדות ממין בני האדם דייקא! ולכן, כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך, אינם בכלל בני אדם. ומאחר שאין בהם דעת לדעת את ה' שזה עיקר גדר האדם, נחשב העולם כתוהו ובוהו, כי צריך ליישב את העולם בבני אדם בעלי דעה, ועל כן מקיימים: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכל אדם מצווה לדבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס בזולתו דעת, על כן כל אחד צריך לעסוק בזה שחברו יהיה בחינת תלמידו. וכשיגיעו ימיו להסתלק מן העולם, יתלבשו בו הדיבורים שדיבר לחברו ויהיה נחשב כאילו הוא בעצמו קיים העולם.
"ואל אישך תשקותך הוא ימשול בך" – (ליקו"מ ח"ב, ז)
מי שרוצה לחגור מותניו ולהיות מפרנס ולתת פרנסה לתלויים בו, צריך שיהיה "איש חיל" ולא ההפך חלילה, "רע מזל", כי צריך שיהיה לו ממשלה. הפרנסה נמשכת מן המלכות – צריך האדם שייכות עם המלכות בזמן האכילה, כי בזמן זה מתגלה הארת הרצון ומשם נמשכת הפרנסה, וזה שהבעל חוגר מותניו נגד אשתו ומחייב עצמו לפרנסה, ומקיים את מה שנתחייב עליו בכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר ואזון" וכו', נותנים לאדם מעט פרנסה, וזה בחינת: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" – כי על ידי הממשלה הנ"ל יוכל להמשיך פרנסה ולפרנס התלויים בו. המלכות מקבל את הפרנסה מן הידיים שיש בהם חכמה ורמזים – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" – בחינת הארת הרצון שמתגלה בתוך הפרנסה.
"והנחש היה ערום" – (ליקו"מ ח"ב, ח)
נפילת הדעת וקדושת הדעת –
הסטרא אחרא מקבלת דעת בזמן שיונקת על ידי נפילת דעת הקדושה של האדם אשר נפגם על ידי אכזריות וכעס, ומזה בא חס ושלום, תאוות ניאוף, כי המוח הוא מחיצה פרוסה בפני תאווה זו. וידוע הוא שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג). אך כשהמוח והדעת שלם, הוא מגן בפני התאווה הזאת. לעתיד לבוא יגדל הדעת, ולא יהיה שום הזק ואכזריות, כי הרחמנות תתפשט על ידי הדעת. ולפעמים כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות אז היא ממשיכה לעצמה הרחמנות, ואצלנו (בני האדם) נתמעט הרחמנות ואפילו מה שנשאר הוא בחינת אכזריות, אך על ידי תפילה, שהיא עיקר הרחמים והתחנונים הגורמים לסטרא אחרא להקיא ולהוציא כל קדושת הדעת שינקה ובלעה בזמן שנפלה דעתו של האדם.
"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – (ליקו"מ ח"ב, סז)
צדיק יסוד עולם – הוא בחינת יסוד הפשוט שממנו נמשכים כל הארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, בחינת היסוד הפשוט שמשם יפרדו ארבעה יסודות אלו, שהם: "והיה לארבעה ראשים". נמצא, שכל היסודות נמשכים מהצדיק ועל כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע הצדיק בעצמו "גם ענוש לצדיק לא טוב".
אמרו בעלי המוסר: כשבאים לצדיק ורואים אותו, ראוי לו לאדם למצוא עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בכל המידות איך הוא אוחז בהם, כי כל המידות נמשכות מארבעת היסודות הנ"ל, וכשרואה את הצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך" – ראשי תיבות אש, רוח, מים, עפר. וראוי לו לאדם שירגיש ויסתכל איך הוא אוחז בכל המידות הבאים מארבעת היסודות הנ"ל, כי האדם נתהווה מיסודות אלו בזמן בריאתו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור