גן עדן וגיהינום

או שהתאוות מעוורות את עיניו של
האדם עד שהוא לא מצליח להבחין
באיזה שפל הוא מונח, שאז הוא חי
בגיהינום. או, שהוא משוחרר מכל
הסבל והשעבוד, שאז הוא חי בגן עדן.

בגן החכמה – פרק 52

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

התם הוכיח לחכם שכל חכמתו אינה אלא כלום, שהרי אינה מביאה אותו לאושר ולשמחה. שהרי האושר אינו תלוי בחכמה או במקצוע טוב ומכובד, כל שכן לא בעושר, אלא אך ורך במידת האמונה של האדם. אדם עם אמונה הוא אדם מאושר! ואדם ללא אמונה? מסכן. כל הסבל שיש לאדם הוא רק מתוך הרע שיש בתוכו, וכדי להתנקות מהרע הזה צריכים אמונה שלמה.

לכן, האמונה היא הבסיס לכל הטוב והתענוג שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו הכפירה היא הבסיס לכל הרע והסבל שיש לאדם בעולם הזה ובעולם הבא. הכפירה גורמת לאדם להפוך עבד ממש למידותיו הרעות, ומידות אלה הן הגיהינום של האדם. למשל, אדם כעסן. הוא חי בגיהינום ממש, הרי נאמר שאדם כעסן כל מיני גיהינום שולטים בו, הוא סובל, מתייסר, עבד למידה זו. ומדוע הוא כועס? בגלל שחסרה לו אמונה, והוא הראשון שסובל מהכעסים שלו. האם זה תענוג גדול להיות כעסן? לאבד את הנשמה? להיות לחוץ כל הזמן? ועל זו הדרך לגבי שאר המידות הרעות: גאווה, עצבות, קמצנות וכו’.

הכפירה גורמת לאדם להשתעבד אף לתאוות רעות, וגם כאן, הוא הראשון שסובל מהן. למשל, תאוות ממון. אחד העונשים הנוראים שאדם יכול לקבל הוא תאוות ממון – כל חייו הוא רץ אחרי כסף, מחפש דרכים איך לעשות עוד כסף, כל גרוש יקר בעיניו כמו יהלום, הוא עצבני, דואג, שרוי בצער, עובד קשה, וכמו שאומרים ‘מצאת החמה ועד צאת הנשמה’, וכן הלאה. כן הוא הדבר לגבי שאר התאוות הרעות שגורמות לאדם שעבוד וסבל רב, מכיוון שאדם רואה את התאוות הללו כמציאות ולא את השם מחיה ומענג אותו.

הכלל הוא, שהסבל של האדם נובע מהרע שבתוכו, כלומר מהכפירה. כדי להתנקות מהרע ולצאת מכל הגיהינום של התאוות והמידות צריך את מידת האמונה, שמובילה את האדם למידות טובות ומנקה אותו מכל התאוות, מהשעבוד והסבל הבל-יתואר שהן גורמות. וישנם אנשים שכל כך שקועים בתאוות שלהם עד שאינם מבינים עד כמה הם סובלים. לעומתם, יש את האנשים המשוחררים מכל הסבל הזה. הם חיים בגן עדן כבר בעולם הזה. הם שמחים, לא כועסים ולא מודאגים. הם גם לא מקנאים באף אחד ומרגישים נועם ושמחה שלא מגיעים מגורמים חיצוניים.

צ…צ…צדיק

אחת התאוות הקשות שישנן היא תאוות הכבוד. תאווה זו מעוורת את עיניו האדם עד שהוא בעצמו לא מצליח להבחין באיזה שפל הוא מונח. אנשים שכל חיותם נובעת רק מהכבוד שרוחשים להם, אם לא יקבלו אותו, יכולים ממש למות ח"ו. על זה למדנו מהסיפור הבא:

בעירו של הבעל שם טוב הקדוש היה יהודי שכולם החזיקו אותו כצדיק. אותו אדם צם משבת לשבת, ומנהגו היה שבכל ערב שבת לקראת סוף הצום היה יושב בשביל הצר המוביל למקווה, וכל בני העיר שהיו באים לטבול לכבוד שבת קודש, היו חייבים לעבור בו. וכאשר חלפו על פניו וראו אותו, שיושב כך בתעניתו, היו מתלחשים ביניהם: "זה צדיק, הוא צם, הוא צדיק…" והיה קול ה"צקצוק" מגיע לאוזניו: "צ…צ…צדיק…צם…צ…צם".

כשבאו וסיפרו לבעל שם טוב הקדוש בהתפעלות על היהודי הזה, שצם שנים רבות במשך שבוע שלם, משבת לשבת, ובטח הוא צדיק שאין כמוהו, אמר להם הבעל שם טוב, שביום שישי יעשו מחסום כלשהו בשביל, כך שכל בני העיר יצטרכו למצוא דרך אחרת לעבור בה, וממילא לא יעברו על פני האיש הזה, ויראו מה קורה.

עשו כן תלמידיו, ותיכף ומיד מת אותו יהודי.

נבהלו כולם מאוד ושאלו את הבעל שם טוב לפשר הדבר. אמר להם, אותו אדם היה צם את כל צומותיו אך ורק בשביל כבוד מהבריות. הייתה לו מחלה קשה מאוד שקוראים לה כבוד וכל חיותו הייתה מאותו יום שישי, כאשר ישב באותו מקום ושמע את התלחשויות האנשים, אז הרגיש שמכבדים אותו. לכן, באותו יום שישי, כשלא שמע את ההתלחשויות הללו ולא היה לו במה להחיות את עצמו, ממילא הוא מת…

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)