דיני בציעת הפת, על איזה פת מברכין

 

א. גם בשבת ויום טוב שיש מצווה לאכול, אם הפסיק בין הברכה לטעימה ואמר שיתנו אוכל לבהמה, לא חשיב הפסק. שאף על פי שיש לומר שאין איסור לאכול קודם שיתן אוכל לבהמתו, מכל מקום בדיעבד אין צריך לחזור ולברך.

ב. המגדל כלב בביתו (כגון בישובי ספר, או באופן שמותר לגדל כלב), או חתול, יזהר לכתחילה שלא לאכול קודם שיתן בפניהם אוכל, שגם בחיה טמאה יש להיזהר בזה לכתחילה.

ג. שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם אפשר לו לאכול עוד מעט מהפת, טוב שיברך ויאכל. ואם סיים סעודתו ואי אפשר לו לאכול עוד מהפת, לא יברך המוציא אחר האכילה. ואם הוא מסופק אם בירך המוציא או לא, אינו חוזר ומברך. ומותר לו לו לאכול לכתחילה בלי ברכה, כשיש לו ספק אם בירך, ואם אפשר ישמע הברכה מאחר ויצא ידי חובה.

ד. מי שטעה ובירך על הלחם בורא פרי האדמה, או שהכל, או בורא מיני מזונות, ולא תיקן תוך כדי דיבור לומר המוציא לחם מן הארץ, יצא חובתו, ואינו חוזר לברך המוציא. אבל אם בירך על הלחם בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולברך. והוא הדין בעוגה שאם בירך עליה בורא פרי האדמה, יצא. ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצא.

ה. אם במקום ברכת המוציא אמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא. ובמקום שיש ספק או מחלוקת בפוסקים אם לברך או לא, אין לברך אפילו בלשון תרגום, כגון בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו’, שגם בזה יש חשש איסור ברכה לבטלה. אלא יהרהר הברכה בליבו ודיו. והנוהגים לתרגם בליל פסח את ברכת אשר גאלנו בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה שיסמוכו.

ו. הבוצע יטעם ראשון, ואין המסובים רשאים לטעום מהלחם עד שיטעום הבוצע. ואם כל אחד אוכל מכיכרו ואין כולם זקוקים לכיכר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם. ובשבת וביום טוב נוהגים שבעל הבית בוצע על שתי כיכרות, וכל בני הבית יוצאים בברכתו ידי חובה לחם משנה. והמברך יכוין להוציאם ידי חובה, וגם הם יכוונו לצאת ידי חובה. ואם רוצים לטעום קודם שיטעם הבוצע, צריך שיהיה לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע.

ז. אין נותנים לאחרים הלחם ביד, שאין נותנים ביד אלא לאַבֵל. אלא יניח על השולחן לפניהם. והוא הדין בזה גם לבניו הקטנים היכולים לקחת הלחם שלפניהם. ולא יבצע פרוסה קטנה מאוד להמוציא, שנראה כצר עין, וכן לא יבצע פרוסה גדולה מדי, שלא ייראה כרעבתן. אך בשבת יכול לבצוע פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה.

ח. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים. וכל זה כשמברך ומוציא אחרים ידי חובת הברכה, אבל אם כל אחד מברך המוציא לעצמו, אין צריך להמתין עד שיכלה אמן מפי העונים. ומי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא אחרים ידי חובת הברכה. ואפילו בשבת ויום טוב שיש חיוב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל עמהם. אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות.

 

ט. פת גמור אפילו פחות מכזית, מברך עליו המוציא. אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.

י. פיצה הנאפית עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית כ-27 גרם, מברך ברכת המזון. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בשר וכו’) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידה הנעשית מבצק עלים וכו’, אף שיש בתוכה בשר וכו’ (הנקרא בורקס בשרי), מברכים עליו בורא מיני מזונות.

יא. הספרדים נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח, "בורא מיני מזונות", ולאחריה על המחיה. וטוב שכל אחד ינהג לאכול המצה בתוך סעודה של פת, או לקבוע סעודה על המצה, שהוא שיעור 216 גרם, ואז יברך על המצא המוציא וברכת המזון. ויטול ידיו כדין פת, אך בלי ברכה, והמברך יש לו על מה שיסמוך. ויש שפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, ובכה"ג יברכו באחרונה "מעין שלש". והרגיל לאכול תמיד רק מצה בלבד, יברך עליה המוציא וברכת המזון.

יב. המטגן פרוסת לחם שאין בה כזית, אף שיש להם תואר לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ומעין שלש. ואם יש כזית מן הפת, מברך המוציא וברכת המזון.

יג. עיסה רגילה שיש עליה שומשומין, מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ, ואם אכל שיעור כזית, מברך ברכת המזון. ואם יש בה הרבה שומשומין עד שאין ניכר טעם העיסה מרוב השומשומין, מברך עליה מזונות ועל המחיה.

יד. פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. (על המחיה). ופת הבאה בכיסנין הוא, פת העשוי כמן כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, וכן עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, וטעם התערובת מי הפירות או התבלין וכו’ ניכר בעיסה. וכן פת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם – על כל אלו מברך מזונות ולאחריהם על המחיה. ואם קבע סעודתו עליהם, דהיינו שאכל 216 גרם ויותר, נוטל ידיו, ומברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, וברכת המזון.

טו. ואם התחיל לאכול העוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך בורא מיני מזונות, ונמשך באכילתו, עד שאכל שיעור 216 גרם, יברך ברכת המזון, אף שבירך בתחילה מזונות.

טז. כל דין זה של הקובע סעודתו על עוגה, ומברך המוציא וברכת המזון, הוא דוקא שהעוגה נאפית בתנור. אבל עיסה שבישלה או טגנה, אינה נקראת לחם, ואף אם קובע סעודתו עליהם מברך מזונות ועל המחיה. ולכן על הזלאבייא של התימנים, מברכים מזונות ועל המחיה, אף אם קובע סעודתו עליה. וכן סופגניות שבלילתן רכה ונעשות על ידי טיגון בשמן, אף אם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין (עוגה), שצריך לברך המוציא וברכת המזון, ושבע באכילתו, ונסתפק אחר אכילתו אם בירך ברכת המזון או לא, חוזר ומברך מספק.

יז. הקובע סעודה על עוגה, די שיאכל כזית מהעוגה בתוך זמן של אכילת פרס, שהוא בין ארבע לשבע דקות, ואף שאכל שאר העוגה, בשיעור של יותר מ-216גרם, קימעא קימעא, צריך לברך ברכת המזון.

יח.  הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, ובצירוף הבשר וכו’, אכל שיעור ע"ב דרהם, לא חשיב כקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין, שאין לצרף לשיעור זה מאכלים אחרים.

יט. האוכל איטריות ושאר מעשה קדרה מחמישה מיני דגן, וקבע סעודתו עליהם, אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא יברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ואף בדיעבד אם בירך עליהם המוציא, לא יצא. אבל אם טעה ובירך עליהם ברכת המזון יצא.

כ. עיסה שנילושה בדבש אפילו אם לא היה הרוב דבש, מברכם עליה בורא מיני מזונות, כל שניכרת המתיקות בעיסה. ולדעת הרמ"א מברכים עליה המוציא.