דיני חולה שיש בו סכנה-בשבת

 

 

א. מכונית אשר עם פתיחת הדלת גורמת להדלקת מנורה, והכניסו חולה לתוך המכונית, מותר לסגור את דלת המכונית. אך טרם שיסגור את הדלת יכוין את המתג, בשינוי, כך שהאור ישאר דלוק גם לאחר שיסגור את הדלת. ואם לא עשה כן במשך זמן הנסיעה יכוין את הנתק בשינוי, כך שהמנורה לא תידלק כשיפתחו שוב את הדלת להוציא את החולה. ואם הזזת המתג גורמת לכיבוי והבערה בידים, לא יגע בו. (ילקו"י דד רו)

ב. המתקשר לבית חולים, או לתחנת מגן דוד, או לרופא, שיתכן שמקבל השיחה יזדקק לטלפון בשבת לצורך פיקוח נפש אחר, מותר למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה, כדי לפנות את הקו של תחנת המגן דוד או הרופא. ואמנם כיום המציאות בארץ, שאם מקבל השיחה מנתק את השיחה, לאחר איזה רגעים השיחה מתנתקת מאליה. ולפי זה אם הרופא יחזיר את השפופרת למקומה, גם אם המטלפן לא יחזיר את השפופרת, יוכל הרופא לקבל שיחות למיקרים נוספים של פיקוח נפש. ולכן אין למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה. ואולם אם יש חשש סביר שהרופא לא ימצא את הכתובת הנכונה, וכדו’, מותר למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה, כדי שאם יצטרכו לברר שוב את הכתובת המדוייקת, יוכלו להתקשר.

ג. תא טלפון ציבורי שהכניסה לתוכו גורמת להדלקת מנורה בתוך התא באופן אוטומטי, מותר להיכנס לתוכו בשבת, ואפילו בלילה, כדי להתקשר ולהזעיק רופא וכדומה לצורך חולה שיש בו סכנה. ויש אומרים שאחר שטילפן אסור לו לצאת מהתא, מאחר שיציאתו תגרום לכיבוי האור. [אלא אם כל צריכים לו בהמשך הטיפול בחולה שיש בו סכנה]. ולכן צריך שיניח שם חפץ טרם יציאתו, או יקרא לגוי שיכנס לתא, ואז יוכל לצאת. ויש מתירים לצאת מהתא אף שבודאי יציאתו תגרום לכיבוי האור, משום שהדבר נחשב כפסיק רישיה דלא איכפת ליה באיסור דרבנן. וכן עיקר לדינא. ולפיכך, אם אין שם חפץ כדי להניחו בפתח, או שאין שם גוי, אפשר להקל לצאת מהתא. (ילקו"י דד רז)

ד. מותר לקרוב משפחה או לכל אדם אחר שיש לחולה אימון בו, לנסוע עם החולה לבית החולים, כדי לעודדו ולחזקו, או להיות לעזר למטפלים בו. (ילקו"י דד רח)

ה. אדם שהסיע ברכבו חולה מסוכן לבית החולים, אסור לו לחדור לביתו ברכב בשבת, הואיל ואין זה ענין של פיקוח נפש. ויש מי שמיקל לרופא לחזור בשבת לביתו, שהרי יש חשש שאנו מכשילין אותו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה. (ילקו"י דד רח)

ו. מי שנשלח בשבת להזעיק רופא לחולה מסוכן, מותר לו להתלוות אל הרופא בנסיעה ברכבו, כדי להראותו את הדרך ולזרזו בנסיעתו לבית החולה. וכן כאשר יתכן שיהיה צורך בו לשליחות נוספת עבור החולה, או כאשר יתכן שהחולה יצטרך לו. (ילקו"י דד רט)

ז. כל חולי שהרופאים אומרים שיש בו סכנה, אף-על-פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת. ואם הרופאים נחלקים ביניהם אם יש בחולי זה סכנה, מחללין את השבת מספק. וכן אם שני רופאים סבורים שיש לחלל את השבת על החולה, ורופאים אחרים חולקים עליהם, אפילו הם מאה, יש לחלל את השבת מספק. ואם רופא אחד אומר שצריך לחלל שבת כדי להציל את החולה, ושני רופאים אחרים חולקים עליו וסבורים שאין לחלל עליו את השבת, אם הרופא האחד הוא מופלג בחוכמת הרפואה יותר מהשנים האחרים, יש לשמוע לרופא היחיד נגד שני הרופאים. וגם הרופאים שטענו שאין בחולי זה סכנה, מחוייבים לטפל בחולה כזה בשבת, אף אם הטיפול כרוך בחילולי שבת. (ילקו"י דד רט)

ח. אם החולה שיש בו סכנה אומר שהוא צריך לאיזה דבר שיש בו חילול שבת, ואם לאו הוא מרגיש שיבוא לידי סכנה, והרופא אומר שאינו צריך, שומעים לחולה, דלב יודע מרת נפשו. אולם צריך לדעת שהחולה הוא בדעה צלולה. אך אם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית, והרופא אומר שרפואה זו אדרבה תזיק לו, שומעים לרופא. (ילקו"י דד רי)

ט. גם בחולי פנימי חייבים לנהוג על פי הטבע ולנהוג כהוראות הרופאים, אלא שיתחזק יותר ויתלה בטחונו בה’ שיתן בלב הרופאים להבין ולהשכיל ולדעת שרשי המחלה ודרך רפואתה.

י. במקום שאין רופא לקבוע אם יש חשש סכנה בדבר, אפשר לסמוך על כל אדם שמתמצא קצת בדבר, ואומר שיש בחולי זה חשש סכנה. וכל אדם נחשב כמומחה קצת לענין זה, דספק נפשות להקל. (ילקו"י דד ריא)

יא. רופא גוי האומר שיש בחולי זה סכנה, שומעים לו לחלל את השבת. (ילקו"י דד ריב)

יב. רופא יהודי המחלל שבת בפרהסיא, האומר שיש בחולי זה סכנה וצריך לחלל עליו את השבת, יש להכיר את מהות הרופא אם הוא בעל מצפון שאינו רוצה להכשיל דתיים, ואינו אנטי דתי, יש לסמוך על דבריו משום ספק נפשות להקל. (ילקו"י דד ריד)

יג. אמנם אם יש לפניו רופא שומר תורה ומצוות, ורופא שאינו שומר תורה ומצוות, בודאי שיש להעדיף לקחת רופא דתי, כדי שימעט בחילולי שבת בדברים שאין בהם שום צורך כלל, כל שאין הדבר גורם לעיכוב וספק פקוח נפש. (ילקו"י דד רטו)

יד. חולה מסוכן שרוצה שיביאו לו את רופאו הפרטי, ואינו מרגיש בנוח אם יביאו לו רופא אחר המתגורר קרוב, מותר להזמין את רופאו הפרטי אף שיעשה חילול שבת.

טו. אם אין החולה מקפיד על רופא מסויים, וקראו לרופא המזדמן להם, חייב הרופא לחלל שבת על החולה, כשיש בדבר ספק סכנה, ואינו יכול לשלוח אותם לרופאו הפרטי של החולה.

טז. אין לסמוך על אינו יהודי שאינו רופא, הטוען שיש בחולי [של הישראל] סכנה, וחייבים לחלל עליו את השבת, דסתם אינו יהודי לא מחזיקים אותו כבקי. אבל אם הדבר ניכר ונראה לעיל שחולה זה יש בו חשש וספק סכנה, ועל ידי אומדן דעתו של אותו אינו יהודי נכנס הספק בלבו של החולה או של הסובבים אותו, שומעין לאינו יהודי. (ילקו"י דד ריב)

יז. מי שיש לו חום גבוה ואינו יורד, כגון שלושים ותשע מעלות חום [צלזיוס] או יותר, באדם בינוני, ובנוסף לזה יש לו גם הרגשה רעה, וטרם נקבעה סיבת הדבר, והרופא קובע שאינו דומה למחלות חום רגילות, וכגון שיש לו חום עם צמרמורות, יש לחוש שמא יש סכנה בדבר, ומחללים עליו את השבת להזמין לו רופא, או לקחתו לבית החולים וכדומה. וכן כל שיש ספק סכנה מחללין עליו את השבת אף בפחות משלושים ותשע מעלות חום. אבל אם נקבע על-ידי רופא שהחום נובע מהצטננות וכדומה, דינו כחולה שאין בו סכנה, ואין להתיר לחלל עליו את השבת. (ילקו"י דד רטז)

יח. אדם שנפל מצוק בשבת, ויש חשש שבא לכלל סכנה, שמא שבר חוליה בעמוד השידרה, או שאיבד את ההכרה, וכדומה, מחללין עליו את השבת לחלצו ממקום הנפילה, וכן לקחתו לבית החולים. אבל אם לא ניזוק בגופו מלבד שריטות קלות, ואין שום חשש סכנה, אין מחללין עליו את השבת. (ילקו"י דד ריח)