הבוס הגדול

הם שלחו לי מסרים ברורים במייל עם מספרים, שהיו למעשה הספירה לאחור ליום שהבוס הגדול יגיע וישלח אותי הביתה. אבל להפתעה שחיכתה לכולנו אף אחד לא ציפה!

4 דק' קריאה

דב בער הלוי

פורסם בתאריך 04.04.21

"אלוקים אדירים, אתה כזה…!"

 

"דב, האם התכוונת לשם של בן אדם או ציפור? בכל מקרה, זה לא מקובל וזאת צרות אופקים לשמה. אתה בטח הומופוב וגזען. אני לא חושב שאמשיך לעבוד איתך כאן".

 

???

 

ועל מה כל העניין, אתם שואלים? אז ככה, כל מה 'שעשיתי' היה פשוט לסרב בצורה מנומסת לדבר על עניינים אישיים, בעיקר עניינים שבינו לבינה, ועוד במשרד. מישהו שאל אותי כמה שאלות ואיכשהו הוא גם התחיל לדבר על קהילת הגאים. אז אמרתי לו בצורה נעימה שהעניינים הפרטיים שלי הם לא עניינו של אף אחד, ושדעתי על אדם עם נטיות כאלה ואחרות היא לא נחלת הכלל. מה גם, שמטבעי, אני אדם שמכבד את כולם.

 

לגיטימי, לא?

 

חלק מהאנשים שמחו לשמוע את זה, וחלק לא. אז החלק ש'לא' החליט שאני אנטי הכל, ופשיסט, גזען וכל השאר.

 

אני המשכתי לעבוד, אבל ידעתי שהם יחפשו תירוצים וסיבות ל'פוצץ' את זה שוב.

 

ואז זה הגיע. בוקר אחד התחיל האיחוד נגדי, אנשי ה'לא' התחילו לחפש אותי 'בקטנות' ולמצוא כביכול כל מיני 'טעויות' שעשיתי. הדו"ח הזה לא כתוב כמו שצריך (שתמיד מוגש כך והוא תמיד 'נפלא, דב'), הדו"ח ההוא מובע בצורה לא נכונה (בשונה מ'דב, אתה מתנסח בצורה נהדרת'). ופתאום, כל הרעיונות שלי הפכו מגוחכים (למרות שתמיד זה היה 'דב, מאיפה אתה מביא את הרעיונות הגאוניים האלה?').

 

מה אכפת לי. שיחשבו מה שהם רוצים. אני צריך להמשיך לעבוד. על זה משלמים לי, לא? כך התנהלו הימים בעבודה. אחרי זמן קצר, כבר הבנתי שאני עומד להיפגש עם הבלתי נמנע. עם כל שיחה טלפון הכנתי את עצמי לפגישה עם המנכ"ל שבוודאי יפטר אותי.

 

"חכה חכה, בחורצ'יק כשהמנכ"ל יגיע למשרד. הוא כבר יודע הכל. הוא יראה איזה פרימיטיבי אתה, איזה אדם צר אופקים וסגור עובד במקום הזה" אמר לי העובד מהפסקה הראשונה, "הוא מגיע לפגישה עם העובדים בחודש הבא, אז תכין את עצמך".

 

חייכתי למר כל יכול יודע הכל.

 

מאמרים נוספים בנושא:

מה אתם יודעים על סבלנות וסובלנות?

ביחד, כי כולנו בני אדם

רק ביחד!

לעמוד ביחד

ביחד, וזאת לא מליצה!

מילים

מתחברים דווקא כשחם

אומרים שיש אהבה בעולם

נשמות יד שנייה

תעצרו את זה!

לא יושבת לידו

 

צרות כדרכן, מגיעות בצרורות. כשמנהל המחלקה שאל אותי למה לא הצטרפתי לערב כיף עם שאר העובדים, אמרתי לו שהמשפחה שלי קודמת לכל והיו צריכים אותי בבית. כשקבוצת גברים דיברה על מה שהם עשו לילה קודם, הכנתי קפה ועזבתי את המקום.

 

חלק מהאנשים במשרד העריצו את התגובה שלי, אבל הם פחדו בגלל "קוד לחץ" שהונהג במקום. הם העריכו את האומץ שלי, אבל לא היו מוכנים להצטרף ל"קו האש".

 

אני המשכתי לעבוד ולעשות את המוטל עלי. כשההזדמנות לעשות משהו לא רגיל הגיעה לפתחי, תפסתי אותה ועשיתי משהו.

 

המנהל חייך בענווה מסוימת. "הקולים' שבחבורה גיחכו וחיכו לבאות.

 

מאז אותו יום (מהפסקה הראשונה) הם היו מתאמים "מפגשי סולידריות" ומדברים על הדברים בהם האמינו, למשל, שאולי צריך עוד קבוצה מסוימת של אנשים במשרד. אמרתי להם ש-45% אחוזים מעובדי המשרד הם נשים, 15% ערבים ואפשר תמיד להוסיף. אבל לא, הם כמעט 'בלעו' אותי, הם רצו 'מיעוטים' אחרים.

 

הם שלחו לי מסרים ברורים במייל, עם מספרים. והמספרים היו למעשה ספירה לאחור, ליום בו המנכ"ל צריך להגיע. הם חיכו לרגע בו הוא יחבור אליהם וכולם ישלחו אותי הביתה.

 

והיום הזה הגיע.

 

המנכ"ל נכנס למשרד. כמו תמיד, כולם לבשו חולצות טי-שירט. ה'קולים' גם גידלו זקני היפסטרים. המנכ"ל נכנס כשהוא לבוש חליפה ועניבה. היה לו שעון יקר, חפתים מזהב ותספורת קצרה מאוד. כל כולו צעק חמישה כוכבים.

 

הצוות החל לדבר על "ערכי החברה" – פתיחות, סבלנות, גיוון וכל הדברים האלה. הם היו כל כך גאים בעצמם. אחד מהם אפילו נופף אלי "ביי ביי", כי מבחינתו זה אמור להיות היום האחרון שלי במשרד…

 

ואז המנכ"ל החל לדבר.

 

"איפה דב?" הוא שאל.

 

"עמדתי. כרגיל, לבשתי חולצה מכופתרת ומכנסי דגמ"ח שאני כל כך אוהב, שמח מהתספורת שאשתי מספרת אותי אחת לשבוע.

 

"ברכותיי. אתה ראש צוות המכירות החדש. בוא נשתה קפה ונדבר על כל האימיילים ששלחת. תוך כמה זמן נראה לך שאפשר להוציא לפועל את הרעיונות האדירים שלך?"

 

ברוכים הבאים לעולם בו אנו חיים!

 

אף אחד לא פגש את המנכ"ל. ידענו באילו חברות הוא עבד בעבר. ידענו מהו הקוד המוסרי שהוא דורש מהעובדים שלו. בלי להשוויץ, הייתי היחיד שפעל על פי הכללים האלה. אף אחד אפילו לא טרח לקרוא קצת על הבחור הזה – למשל, שהוא קרא את האימיילים שנשלחים בארגון. הם נמצאים בסרבר של החברה וכמנכ"ל יש לו גישה לעשות את זה.

 

כששאלו אותו למה הוא קרא את האימיילים האלה (כאילו שהוא צריך לתת דין וחשבון למישהו) הוא בכל זאת ענה ואמר, "כי אני רוצה לדעת מה האנשים שלי באמת חושבים".

 

ככה זה גם בחיים בכלל ובחיים הרוחניים בפרט.

 

המנכ"ל הוא אלוקים. "קוד הלחץ" – אלה שמפעילים אותו, הם עדת קורח של ימינו בעולם הזה, שמשתמשים בנשקים חזקים מאוד על מנת לשכנע את אלה שנכנעים אליהם בקלות לכל מה שרץ עכשיו באופנה, ו"רק אלה שעושים את זה" כמו שאמרו לי פעם אחת "הם אלה שיש להם עתיד!"

 

הם השתיקו כל מי שהעז לחפש או ללמוד מה אלוקים רוצה מאיתנו, והתעלמו לחלוטין מהכללים המאוד לא מוסריים שלהם. ואוי, איך שהם מתעצבנים כשאתם עומדים מולם ומטיחים בפניהם את האמת. הם משתמשים עם כל מה שיש להם בארסנל כדי לגרום לכם להרגיש שאתם כאלה ארכאיים, מיושנים, לא שייכים לעולם הזה, לניו אייג' ששייך רק לקבוצות שהם מחליטים. הם יגידו לכם בכל הזדמנות שאתם גזענים, פשיסטים, קיצונים, רובוטים שמכתיבים להם ומה לא…

 

הם רוצים לסדוק לאדם את האמונה שלו, שהחוקים נקבעים על ידי מי שנחשב הבוס האמיתי.

 

אבל רק כשהמנכ"ל נכנס למשרד, מיד האמת מתגלה. גם אם זה יקרה עד שמשיח יבוא, גם אם זה יקרה כשכבר לא נהיה פה ונהיה בעולם האמת – יגיע הזמן שכולנו נעמוד מול המנכ"ל ונצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שעשינו במשרד.

 

והוא כבר יקבל את ההחלטות שלו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה