הדבר הכי טוב שקרה לך

מה הדבר הכי טוב שקרה לכם? רגע
לפני שאתם שולפים תשובות כמו
הנסיעות לחו"ל, הזכייה בלוטו או האוטו
החדש, תקראו את השורות הבאות
ותגלו את התשובה האמיתית.
 
 
מה הדבר הכי טוב שקרה לכם? בטח שהיו הרבה דברים טובים, תמיד קורים לנו דברים טובים, ובורא עולם עוטף אותנו בהם. ורגע, לפני שאתם שולפים תשובות כמו הנסיעות לחו"ל, הזכייה בלוטו או האוטו החדש, תקראו את השורות הבאות, אתם בודאי תופתעו לגלות מהי התשובה האמיתית. יש דבר אחד שבו תלויים כל חיינו, ממש כך. כל צעד ושעל, כל פעולה, כל תחום ותחום בחיינו – מלווה על ידו. אתם בודאי סקרנים לדעת מהו, נכון?
 
עם ישראל היו עבדים במצרים, את זה כולנו יודעים. בשלב מסוים, הם החלו לצעוק לבורא עולם שיגאל אותם. ואלוקים שמע והחליט לשלוח את הגואל. ומה קרה? הם הפסיקו להתפלל על הגאולה שלהם, לצעוק ולבקש מבורא עולם שיציל אותם. זה טבע האדם, יצר הרע שלו לא מסוגל לחשוב שיהיה לו טוב. כשראה כי הישועה שלהם מתחילה, גרם להם להפסיק לפעול למען גאולתם. 'הנה, הגואל הגיע, למה להתאמץ? הוא כבר יעשה את העבודה…' זו הסיבה שבורא עולם הכביד את העבודה על עם ישראל כדי שלא יפסיקו להתפלל.
 
עניין זה משקף גם את מה שקורה עם הפרט, ולא רק את הכלל. כשאדם מתחיל להתפלל לצאת מהמצרים שלו – מהעבדות והשעבוד שלו לתאוות ולמידות הרעות, לרוב, כשרואה שהישועה כבר באופק הוא מפסיק להתפלל מעומק הלב. אולם בורא עולם רוצה רק את טובתו, אז מה הוא עושה? מכביד עליו את עול התאוות והמידות על מנת שיתעורר לצעוק עוד ועוד, עד שיתנקה לגמרי ויצא לחירות אמיתית. זה מסביר את התופעה שהרבה אנשים מדברים עליה כשהם פונים אלי. כשהם מתפללים לתקן את עצמם – מידות, תאוות וכדומה, במקום להרגיש שהתאווה/מידה נחלשת, בפועל קורה ההיפך – התאווה מתגברת עליהם. אבל כל רק כדי לעורר ולחזק אותם לצעוק כמו שצריך, משום שכך יזכו לגאולה שלמה, לא חלקית, גאולה שאין אחריה יותר שום גלות.
 
כל גאולה – פרטית וכללית, תלויה בתפילה של האדם. וככל שיעסוק בה יותר, כך יגאל מעוד תאווה או מידה רעה. על עבודה זו יש את עיקר היצר הרע, הסתרה ושכחה, לכן אדם יכול לעבור את כל חייו בלי להתפלל אפילו פעם אחת כראוי. זה גם ההסבר לגלות הארוכה שאנו חווים. אילו כולם היו מרבים בתפילה – התפילה האישית והתפילות הכתובות, בכוונה ובאריכות – היינו נגאלים מזמן מכל הבעיות והקשיים, בפרטיות ובכלליות.
 
הזדמנות אדירה!
 
תפילת שמונה-עשרה היא הזדמנות אדירה לבקש מכל הלב את הבקשות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה באריכות ובכוונה, והן כוללות את כל הישועות לכל החסרונות – של הפרט ושל הכלל. ובחלק הזה של התפילה כדאי מאוד להאריך, להתרכז בכל מילה ומילה. ועיקר הכוונה בכל ברכה ובקשה היא על התפילה עצמה, לבקש שבורא עולם יקרב את כלל ישראל לעבודת התפילה. זאת, משום שכאן טמונה הישועה שלנו, וכל מי שמתחיל לעסוק בעבודת התפילה ירגיש במהרה איך הוא ממלא את חסרונותיו.
 
"גומל חסדים טובים וקונה הכל וזוכרי חסדי אבות וכו'" – כאן יש עמקות נפלאה. בורא עולם הוא גומל חסדים טובים, כלומר, שכל המצוות הן מיד הבורא בחסד כמו שנאמר: "כי מידך הכל ומידך נתנו לך". הקב"ה עושה הכל, כל מצווה וטוב שאדם זוכה לעשות ולפעול – הכל קיבל בחסד מהבורא. ולמרות זאת – "וקונה הכל" – הבורא קונה את זה מהאדם כאילו האדם עשה והשם משלם לו על זה.
 
פירוש נוסף ל"וקונה הכל" – שהקב"ה קונה הכל! כל נקודה טובה, כל מעשה טוב, כל מחשבה ורצון טוב, כי "לית רעותא טבא דאיתאביד" כמו שאומר הזוהר הקדוש, אין רצון טוב שהולך לאיבוד! השם קונה הכל ומצרף לחשבון אחד גדול. למה? כדי להביא על ידי זה את הגאולה, כמו שנאמר בהמשך: "ומביא גואל"!
 
"וזוכר חסדי אבות" – אין הכוונה רק לאבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב ע"ה, שבורא עולם זוכר את החסדים או את המצוות שעשו. אלא, את כל עם ישראל שחיו עד עכשיו לאורך כל הדורות. הקב"ה זוכר את כל החסדים והמצוות, את התורה, מסירות הנפש וקידוש השם שעשו כל עם ישראל לאורך כל הדורות, ושוב, את הכל הוא זוכר ומצרף לחשבון אחד גדול כדי להביא את הגואל.
 
אם נאמין בזה, שהקב"ה זוכר את החסדים והמצוות וכל מה שאנו עושים לאורך כל הדורות, ונכוון על כך בתפילה שמונה-עשרה, השם יגאל אותנו במהרה. ככל שמאמינים שהגאולה היא לא בזכותנו אלא בחסדו של הבורא – כשהוא מחשיב לנו את המצוות שהוא נותן לנו וקונה אותן – זו כבר גאולה גדולה. לכן אנו ממשיכים ואומרים "למען שמו" – שמו שהוא כולו רחמים ואהבה – שהוא אוהב אותנו, עוטף אותנו בטוב ורחמים עצומים כדי לגאול אותנו.
 
ברכת "חונן הדעת" – כאן אנו צריכים לכוון שעיקר הדעת היא על ידי תפילת האדם, כשעושה מהתורה שלומד תפילות ועל ידן ישיג את אמיתת התורה. לכן, עיקר הדעת היא עבודת התפילה. זו הסיבה שאנו מבקשים "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" – שכל עם ישראל יתקרב לתפילה שעל ידה זוכים לדעת את השם. וגם לכוון בברכה זו שנזכה לקבל את הדעת שאנחנו צריכים להרבות בתפילה.
 
"השיבנו וכו' לתורתך וקרבנו לעבודתך" – שנזכה להתקרב לעבודת התפילה, שהיא עיקר השיבה אל התורה וקיומה, ועל ידי זה ממילא יתקיים "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", כי עיקר התשובה הוא על ידי התפילה, כמו שיבואר להלן.
 
"סלח לנו וכו' מחל לנו וכו'" – כאן אנו צריכים לכוון שהקב"ה יסלח לנו שלא התפללנו מספיק, שיסלח לנו שאנחנו עדיין לא מאמינים בתפילה! שימחל לנו שאנחנו עדיין מזלזלים בתפילה ולא מאמינים שהכל תלוי בה, כמו שרבי נתן אמר: 'איפה שאני רואה חסרון, או שלא התפללו על זה או שהתפללו אבל מעט'. כל חסרון מראה על חסרון תפילה, וכל החסרונות שיש לנו הם בגלל שאנחנו לא מתפללים מספיק. וכידוע, לאדם אין שום כוח עצמי לא לחטוא. כל החטאים שהוא עושה הם רק בגלל שהוא לא מתפלל להינצל מהם. אם הוא לא מבקש את עזרתו של הבורא – להתגבר על התאוות והמידות הרעות – מה כבר יש בידו לעשות על מנת לא להיכשל? שום דבר. לכן הוא נכשל ולא יכול לקבל על עצמו לא להיכשל שוב. אין לו את הכוח לזה. אך מה הוא כן יכול לעשות? רק להתפלל.
 
דבר נפלא אנו מקבלים כאן הוא, שהתשובה של האדם תלויה אך ורק בתפילה שלו על פי היסוד של "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", וכן על ידי ריבוי התפילה לבטל את התאוות והמידות, ובכל הבחינות שהקב"ה נותן לאדם להתקרב אליו ולעבודתו. כל אלה עומדים אך ורק על התפילה. לכן צריך לכוון מאוד ב"סלח לנו כי חטאנו" – שלא התפללנו, כי אם היינו עושים את זה לא היינו חוטאים. החטא העיקרי, אם כן, הוא חסרון התפילה. לכן אנו מתפללים שלוש פעמים ביום תפילת שמונה-עשרה שעיקרה הוא התקרבות לעבודה העיקרית של האדם בעולם הזה – עבודת התפילה. כן, ממש כך, תפילה על התפילה.
 
זו הסיבה שההלכה מורה לנו להתפלל 'שמונה-עשרה' במשך שעה שלמה, ומקור הדין מהגמרא (ברכות לב): תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה וכו', ורבינו יונה על הרי"ף כותב, שהכוונה לשעה ממש ולא 'זמן מועט', כמו שבדרך כלל מפרשים. וכן פוסק הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפיים (פרק ד' הל' ט"ז) והשולחן-ערוך (או"ח צ"ג) ופוסקים ה'מגן אברהם' וה'משנה ברורה' גם הם, שהכוונה לשעה ממש. וכן מביא 'כף החיים' דעות הפוסקים הסוברים שעה ממש, וכותב שכן יש להחמיר לכתחילה, וכותב עוד שאין חילוק בין חסידים לשאר העם, ושכן מובן מדברי רבינו פרץ והרא"ש, ועיין בשו"ת 'רב פעלים' לרבינו הבן איש חי זיע"א (חלק ג, סימן י"ב) טעם להתפלל שעה שלמה דווקא על פי הקבלה.
 
אולם בני אדם רחוקים מהתפילה שנדחקה לקרן הזווית. וכמו שהעידה הגמרא, "איזהו דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו? זו התפילה שעומדת ברומו של עולם", היא הדבר העיקרי, אלא שכולם רחוקים ממנה ולא נותנים ליבם עליה.
 
על זה אנו צריכים לכוון בברכת "ראה נא בעניינו" – העניות הכי נוראה היא הריחוק מהתפילה, וממילא רחוקים מכל השפע של הבורא. וזה מתפרש גם מלשון 'עינוי', שהעינוי הנורא הוא להיות בלי תפילה או רחוק ממנה, רחוק מהבורא, מישועתו ומהשפע שלו ברוחניות ובגשמיות. מי שרחוק מתפילה חי חיי עוני ועינוי. הוא תמיד מלא בייסורים, בעיות וקשיים, הוא מרגיש חסר אונים ולבד. אך אם היה מתקרב לתפילה, לדבר הכי טוב שיכול להיות לו – חייו היו גן עדן עלי אדמות והוא אף פעם לא היה מרגיש שחסר לו משהו, רק רואה את הישועות שהבורא מרעיף עליו, את החסדים והרחמים בכל צעד ושעל שהוא עושה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". והיכן היה דוד המלך כשאמר את המילים הללו? כשהיה לבד ביער חרת, בלי אוכל ומים, כשברח משאול המלך שרצה להרוג אותו. והקב"ה הטעימו ביער זה טעם גן עדן, כמו שמספר לנו המדרש.
 
הכל, בלי יוצא מן הכלל, תלוי בתפילה של האדם. כל חייו, הרוחניות שלו, שלום הבית, הפרנסה והשפע שלו. הכל!
 
"וּבַמֶּה יְכוֹלִים לְהוֹרִיד הַשֶּׁפַע?" שואל רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה קי"ב) ומשיב, "עַל יְדֵי הַתְּפִלּוֹת, כִּי הַתֵּבוֹת הֵם כֵּלִים לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע!". התפילה היא הכלי הגדול והחזק ביותר להורדת השפע, לכן חייבים להאריך בה לפחות פעם אחת ביום, במשך שעה שלמה, ולחזור על המלים שוב ושוב, בפרט אם ישנה נקודה שמעוררת ביותר את האדם. וככל שעוסקים בה יותר מגלים שאפילו שעה לא מספיקה…
 
זו הטובה הכי גדולה שאפשר לעשות לעצמנו ולאנשים שזקוקים לישועה – להתפלל עליהם, כמו שמשה רבינו התפלל שנים על גבי שנים על עם ישראל שיתחילו לצעוק ולבקש את עזרתו של הבורא, ורק אחר כך הצליח לפעול בתפילתו עליהם, אז נגלה לו השם בסנה ואמר לו ללכת לגאול אותם ממצרים. וכמו בגאולה הראשונה, כך גם בגאולה האחרונה – עיקרה הוא לעסוק בעבודה הגדולה והיקרה ביותר שישנה – התפילה – הן האישית (התבודדות) והן זו מהסידור ומספרי תפילות (תהלים, ליקוטי תפילות ועוד) ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.