הדיוק מחייב

הדיוק הוא חיבור אמיתי, אתה והקב"ה
בערוץ ישיר. בפעמים הנדירות שזה
מצליח אתה חווה חוויה שהיא כמו נגיעה
בעולם הבא. נשמע בדיוני? מוגזם? אולי.
אתם מוזמנים לנסות.
 
 
עם הגעת הילדים לעולם מתגבר אצלך הצורך לאפיין את עצמך. כמובן שהצורך הזה מלווה אותנו מהרגע בו אנו מתבגרים ורוצים להגדיר את עצמנו כבני אדם אינדיבידואליים בתוך החברה, וממשיך לכל אורך שנותינו בהתאם לעומק החיפוש והנתיב שאנו בוחרים בו. אבל השיא, לפחות אצלי, היה כשהגיעה בתי בכורתי לעולם. אז ההתלבטות שלי הייתה כבר קצת בגדר פריווילגיה. הרגשתי יותר מחויבת להיות מדויקת, להיות, כמו שאומרים, סגורה עם עצמי.
 
הבלבול הפך לסוג של אויב שיכול להעיב לא רק על חיי, אלא להשפיע על עיצוב הדבר הקטן, הנקי והתמים שהבאתי לעולם, ושכל רצוני היה לשמור עליו עד כמה שאפשר מהבלבולים שלי.
 
כמובן שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ולבצע אותה תיכף ומיד. אחת הסיבות לכך היא שהחיפוש כל הזמן נמשך, במידה זו או אחרת, וזוהי דרך שאין לה סוף. שאר הסיבות תלויות באופי, נסיבות, בזמן, ובקדוש-ברוך-הוא כמובן.
 
מה שבטוח, שהרצון לדיוק, להגדיר ולאפיין, החל לתפוס מקום גבוה בסדר העדיפויות של חיי.
 
מאז ועד היום לא זנחתי את המטרות הללו, בשבילי ובשביל ילדיי. כל ילד שנולד הגביר את הרצון להתאפיין. כל שלב בחיי הילדים, בכל גיל, הביא עמו התלבטויות נוספות והחלטות שמאלצות אותנו שוב ושוב לבחון את עצמנו, ולבחור בדרך הנכונה לכל המשפחה.
 
ולא רק, כל החלטה כזאת דורשת בדרך כלל גם היערכות של כל הבית. בהרבה מקרים מדובר בהחלטות של חינוך, כמו לאיזה גן/בית ספר לשלוח אותם, ומהם הכללים שמחייבים אותנו לציית להם. הוצאת הטלוויזיה מהבית, החוגים, החברים, אפילו התשובות לשאלות החכמות שהילדים מייצרים – כל אלה עוזרים לנו להיות יותר בפוקוס, כשהיד כל הזמן על הדופק בכל הקשור לדרך החיים שבה אנחנו בוחרים מחדש בכל יום ויום.
 
לפעמים זה מסובך ויש בזה הרבה קושי.
 
לפעמים אתה נאלץ לוותר על הרגלים ישנים שקשה היה לך מאוד לשנות, ורק בזכות הילד אתה מרגיש מחויב לוותר עליהם.
 
לפעמים אתה חי עם אותם הרגלים שאתה יודע שתצטרך לשנות, אבל מעדיף לדחות את הקץ עד שתגיע הדרישה ולא תהיה עוד ברירה.
 
אבל דיוק זו עבודה תמידית. אין לה סוף. היא צמודה לרגעים שחולפים ודורשת תשומת לב תמידית. אך לרוב, אנחנו מזניחים אותה בגלל המרתון של החיים, העייפות או סתם עצלנות. תודה לא-ל, החיים בתוך המשפחה הם מראה מדויקת, מראה של אמת שלא נותנת לך לברוח וכל הזמן מזכירה לך אם אתה מפספס. אפילו אם אתה רק קצת מטושטש ואז דברים מאבדים קצת את הכיוון וקשה לראות, או אם אתה מכוון ואז השקיפות היא הרמונית ותואמת והבבואה מושלמת.
 
אולי בגלל זה זוגיות וילדים הם העבודה הכי קשה שיש לאדם בעולם הזה, ובקורלציה לכך – גם המתנה הכי גדולה שעוזרת לנו לגדול וללמוד על עצמנו טוב יותר מכל דבר אחר.
 
הדיוק הוא חיבור אמיתי, אתה והקדוש-ברוך-הוא בערוץ ישיר. בפעמים הנדירות שזה מצליח אתה חווה חוויה שהיא כמו נגיעה בעולם הבא. לרגע אחד הכל נכון, אמיתי, מוחלט וברור, גם לך וגם לסביבה, ואז נוצרת הרמוניה במציאות שמאשרת את החיבור הזה. זה מעין רגע בטוח כזה, אולי כמו להיות עובר בבטן אמו.
 
כדי לחוות את זה אני צריכה להתכוונן, לנקות את הלב ולהתפלל הרבה. וכשזה קורה, אני וכל מי שאתי, חווים אושר גדול.
 
נשמע בדיוני? מוגזם? אולי. אבל אתם מוזמנים לנסות להתחבר.
 
ובעיקר, אל תשכחו, וזה אפילו בגדר איסור, לא לכעוס על המשפחה שלנו, וגם להודות להם כל יום. למה? משום שכל אחד מהם הוא בעצם שליח של הקב"ה. הם המדד שלנו לטוב ולרע. בזכותם אנחנו זוכים ללמוד על עצמנו, להתפתח וכל הזמן לבחור, ובעזרת השם נבחר רק בטוב.