ההתחדשות מרעננת – פרשת השבוע ואתחנן
פרשת השבוע ואתחנן - ההתחדשות מרעננת - אין כמו חופשה טובה, משהו חדש שעושה לנו את זה ומעניק לנו כוחות לקראת ההתחלה החדשה.
פרשת ואתחנן
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
לעיתים מזדמן לראות תמונות מימים עברו שבהן נראים ראשי ישיבות נופשים במקומות קייט בימי "בין הזמנים". אחת התמונות האופייניות היא של ראש ישיבה כשהוא נח בערסל הקשור לשני עצים, והוא מוקף תלמידים המשוחחים עמו בדברי תורה. היה מי שאמר שערסל זה מרמז כיצד ימי "בין הזמנים" צריכים להיות. כשם שהערסל כשר למנוחה דווקא כאשר הוא קשור לעצים משני צידיו, כך גם תקופה זאת. אימתי הוא כשר למנוחה? כאש בצד אחד הוא קשור "לזמן" שחלף, ובקצהו השני הינו מחובר "לזמן" הבא.
אכן אפשר לנצל ימים אלה לדברים שבזמן הלימודים קשה לעשותם, ובכך הם מהווים חוליה מקשרת בין "הזמנים". ייחודה של תקופה זו היא היציאה מהמסגרת הקבועה של זמן הלימודים, אל תוך מסגרת עצמית שאותה מעצב כל אחד לעצמו והוא מפקח עליה. לדבר זה ישנה חשיבות גדולה, שכן בכך יכול אדם לבטא את עצמו ואת יכולתו ולפתח את נטיותיו וכישוריו, מבלי להפחית מערכה הגדול של השתייכות למסגרת כללית של לימוד ועבודת השם, טוב ליחיד להתמודד מפעם לפעם באופן עצמאי.
המסגרת העצמאית שעליה מדובר כאן בתקופה זאת, כוללת למעשה את כל חלקי עבודת השם. באופן כללי יש לומר שאלה הם ימים של התחדשות ויציאה מן השגרה, שהוא עניין חשוב מאוד בעבודת השם. בפרשת "ואתחנן" אנו מוצאים עניין זה בפסוק שבפרשה הראשונה של קריאת שמע: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", ואמרו חז"ל: לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצוות המלך הבאה בכתב) ישנה, שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצים לקראתה. פשוטם של דברים הוא, שחביב על האדם דבר מחודש, הרבה יותר מדבר החוזר ונשנה.
איגרת חדשה, ידיעות חדשות – מעוררים סקרנות, וישנה תאווה מיוחדת לקרוא ולשמוע אותם. "אשר אנכי מצווך היום", בא לצוות עלינו לקרוא קריאת שמע מתוך התחדשות יום יומית. אולם עדיין יש להבין, מדוע ציווי זה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", נאמר דווקא בפרשת "שמע ישראל"?
הגר"י הוטנר זצ"ל עמד על מדוכה זו באחת מאיגרותיו, והעלה מתוך הדברים ידיעה חשובה ויסוד גדול הנוגע במיוחד לבני הנעורים. כמבוא לליבון הנושא הוא מפנה אותנו לפסוק (תהלים לג): "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד". מוצאים אנו כאן שני ביטויים דומים אבל שונים בקשר לבריאת העולם. בחלקו הראשון של הפסוק מדובר על הוויית העולם ועליה נאמר "הוא אמר", ובהמשך: "הוא ציווה – ויעמוד". מה פשר הדברים?
ההתבוננות בטבע מגלה בפנינו תמונה של חזרה תמידית: יום ולילה, מולד הלבנה, ארבע תקופות השנה. כל אלה הם מחזורים קבועים ההולכים ונשנים בלי הרף, מאז ימות עולם. אך לאמתו של דבר אנו יודעים שעם היות הדברים קבועים וחזויים מראש, הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. בכל רגע ורגע, העולם נברא מחדש! וכשם שבשעה שאמר אלוקים בפעם הראשונה "ויהי אור", היה האור חידוש מוחלט בבחינת יש מאין, כך פועל מאמר זה של "יהי אור" בכל רגע ורגע ומחדש את מציאות האור מן ה"אין" אל ה"יש". אנו מאמינים באמונה שלימה שאין קיומה של המציאות ברגע זה, מכריח את קיום המציאות ברגע שאחריו. המסקנה: כל הבריאה כולה, מלאה חידוש מתמיד.
עתה נבין היטב את החילוק בין "אמר ויהי" לבין "ציווה ויעמוד". חציו הראשון של הפסוק מתייחס לחידוש של התהוות בעת הבריאה, וחלקו השני לחזרה המתמדת של ההתחדשות. כשנעמיק, נבחין גם בהבדל שבין "אמר" לבין "ציווה", אשר בעטיו "אמר" מתקשר ל"ויהי" ו"ציווה" ל"ויעמוד". ציווי יתכן רק כאשר ישנו המצווה שאליו פונים, לעומת זאת, אמירה אינה בהכרח פנייה אל הזולת. לפיכך כאשר מדובר על התהוות העולם יש מאין, הלשון הוא "אמר". כי בשעת בריאת העולם, עדיין לא היה אל מי לפנות. מה שאין כן כאשר מדובר על המשכת המציאות הקיימת מכבר, יש כבר פנייה אל הזולת, לכן נאמר בעניין זה "הוא ציווה". הקב"ה ציווה ומצווה בכל עת על העולם הקיים, שיתחדש ובכך ימשיך לעמוד.
ידוע שכל אדם הינו עולם קטן. כל אחד הוא עולם בפני עצמו. יש לדבר משמעויות שונות הנוגעות בעיקר לענייני עבודה השם. אחד הדברים שבהם אפשר להמשיל את האדם לעולם וללמוד מהעולם על האדם, הוא העניין הנידון כאן. מהלך העלייה של האדם, מחייב אותו ליצור את אישיותו בדומה לדרך שבה ברא ובורא הקב"ה את עולמו. על כן האדם השלם חי את חיי החידוש בפנימיותו, גם תוך כדי החזרה ההולכת ונשנית מבחוץ. כלומר, אין שיגרת חיי תורה ומצוות החוזרים ונשנים במידה רבה בחיי היום יום, מכבה את להט החידוש הפנימי. האדם השלם משכיל לעבוד את בוראו בבחינה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדוגמת הבריאה המתחדשת בכל רגע תוך כדי שיגרת המחזוריות הקבועה והמתמדת. על כן דווקא במקום המובהק כל כך של התמדת החזרה, באה הדרישה ל"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – רעננות החידוש, בתוך תוכה של קביעות מחזור.
בסיום דבריו פנה הגר"י הוטנר זצ"ל אל בני הנעורים ואומר: בני אדם רגילים לפרש את הפסוק "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (איכה ג), שטוב לאדם לקבל על עצמו עול תורה אפילו כאשר הוא נער. אך זוהי טעות, כוונת הפסוק לומר שקבלת עול תורה של בני הנעורים חייבת לבוא דווקא מפני שהם נערים. הכיצד? דבר ידוע הוא שהנשמה היא דבר מופשט שאי אפשר לראותו ולמששו בידיים, בעוד שהגוף הוא דבר מוחשי. ידוע עוד שקל יותר לעורר עניינים מופשטים, כאשר יש לנו אחיזה בדבר מוחשי. דרך זו אנו מבינים עניינים רוחניים ומתייחסים אליהם ביתר שאת, כאשר יש לעינינו דוגמא לדבר מהעולם הגשמי והמוחשי.
על כן בתקופת הנעורים יכול האדם לנצל את השינויים החלים בגופו בכל עת, כהתעוררות לעשות שינויים ולהתחדש במערכת חייו הרוחניים. קומת הנער הולכת ומתגדלת, קולו משתנה, זיפי זקן עולים בלחיו ועוד. לא פעם הוא שומע כיצד אומרים לו: "אתמול היית ילד, והנה אתה כבר בחור". נער פיקח משתמש בהתחדשות שהוא מוצא בגופו, כדי לעשותה כלי להתחדשות בנשמתו. כאשר יחסו לעבודת השם הינו רציני, הוא יפיק תועלת עצומה מהשינויים החלים בו, בנצלו אותם לתזכורת תמידית להתחדש.
לכן "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" – זהו הזמן המתאים להשוות את עולמנו הקטן לעולמו של הקב"ה המתחדש בכל עת. בתוך מעטפת החיים ואפילו חיי תורה ומצוות החוזרים ונשנים, יש לקיים ולחדש עולם המתחדש חדשים לבקרים. מעלה יתירה היא אפוא לאדם, כשזוכה להתחדש כל הזמן.
ההסתגלות לרעיון ההתחדשות הינה הכנה חשובה מאין כמוה לקראת ההתחדשות הגדולה של תחילת שנת הלימודים, תחילת הזמן ותחילתו של כל דבר. הגר"ב קונשטט זצ"ל אמר בעת כניסתו למשכן החדש של ישיבתו: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי ולבקר בהיכלו". לכאורה יש כאן סתירה, כך שאל, מצד אחד מייחל דוד המלך ל"שבתי" דהיינו ישיבת קבע, ובהמשך הוא אומר שמשאלתו היא "לבקר בהיכלו", משמע ביקור ארעי.
השיב ראש הישיבה ואמר: שני הדברים צדקו יחדיו, שהרי לכל אחד מהם יש מעלה וחיסרון. מעלת "שבתי בבית ה'" היא הקביעות, אך יש בה חיסרון כי כל דבר קבוע עלול להיהפך לשגרה. כנגד זה, מעלת הביקור היא שיש בה מההתחדשות והיא רחוקה מהשגרה. אם כן חיסרון הביקור הוא בהיותו ארעי. לכן ביקש דוד המלך שיזכה לשבת בבית ה' ישיבת קבע, עם מעלת ההתחדשות של "לבקר בהיכלו".
אם כן, תקופת "בין הזמנים" הינו זמן שבו אדם קרוב יותר אצל עצמו, אין לחץ חברתי מסביבו וגם ההמון הסוחף אינו נמצא. מבחינה מסוימת האדם דומה בתקופה זו למי שנמצא על אי בודד, וסכנת החיקוי והשגרה פוחתת. על האדם לנצל תנאים אלה כד להינצל גם מחיקוי עצמו ועל ידי כך יזכה לעבוד את השם מתוך התחדשות. כך יוכל להכין את עצמו להתחדשות שתקדם את פניו בתחילת הזמן.
הנהגת ההתחדשות בכוחה לסייע גם לחיזוק התפילה והאמונה. לבחון את הבריאה במבט מחודש, החורג מהמבט השגרתי שהורגלנו בו מילדות. כמו שאומר בעל "חובות הלבבות" שככל שהאדם מתבגר, עליו לחדש את הסתכלותו בחסדי הבורא ובגודל נפלאותיו בבריאה. באותה מידה יש להתבונן בכל פעם מחדש, בבני אדם הסובבים אותנו ולחפש את מעלותיהם. כמו כן זהו זמן הסתכלות על מצוות שהורגלנו בהן, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, ובדרך זו להסתכל על מנת להתחדש בכל דבר ודבר.
הגרא"א דסלר זצ"ל חיזק עניין זה בדברים שכתב באחת מתוך איגרותיו:
"אך הוא גופא קשיא, כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי שיהיה בעינינו כחדש יבטל כוח ההרגל? אין ספק שלא נועיל בכך מאומה. העיון וההתבוננות הם אלה שיבטלו את כוח ההרגל! כל דבר אשר יעיין בו האדם ימצא בו חידוש, הן בהלכה הן באגדה והן בתפילה, וכן בכל מצווה ומצווה – אם יכין אדם את עצמו אליהם, יחדש הבנה בכוונתו אשר יכוון בהם, וימצא חידושים ויהיו אצלו כמו חדשים".
"פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (ליקו"מ ח"א, יט)
אדם שזוכה לאחוז במדרגת "ומציון יסעדך" – זוכה להאיר ליבו, כי שֵם הלב הוא על ידי שמקבל וניזון מל"ב אלוקים של מעשה בראשית, שהם בחינת האותיות שיש בכל דבר, ומכולם נמשכים מבחינה זו של ל"ב אלוקים של מעשה בראשית. ועל ידי התנוצצות האור, שמקבל הלב מל"ב של אלוקים הנ"ל, על ידי זה מתנוצץ פניו באור הזה של "לב שמח ייטיב פנים" (משלי טז). וכשפניו מאירות בהזדכות הזאת, אזי יוכל אדם אחר לראות פניו בפנים אלה ממש כמו במראה, ולהתחרט ולשוב בתשובה על מעשיו. וזה מה שנאמר בפרשתנו (דברים ה): "פנים בפנים דיבר ה' עימכם", כלומר על ידי שיש עימכם דיבור ה', היינו שלמות לשון הקודש, על ידי זה מתנוצץ הפנים ומאירים כל כך, עד שיוכל להתראות פנים בפנים כבמראה.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" (ליקו"מ ח"א, כ)
קודם שאדם מתפלל ואומר את הדרוש, הוא צריך להתפלל בתחנונים ולבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה שום דבר בזכות עצמו, למרות שבעת התפילה מתעורר מטה עוזו של עבודתו, אולם מטה אין זה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה, כי ברבים יש בהם טובים ורעים, ולכן צריך להכניע הרע שברבים. אבל לפני השם יתברך יעמוד האדם כדל וכרש וידבר בדברי תחנונים ולא יתלה זאת בשום זכות. לכן נאמר בפרשתנו (דברים ג): "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" – שצריך לדבר בדברי תחנונים בשעה שרוצה לומר, כלומר קודם הדרוש.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" (ליקו"מ ח"א, צט)
האדם צריך להתפלל בדבקות גדולה להשם יתברך, אך אם לפעמים ישנו זמן שאינו יכול להתפלל בדבקות, אל יאמר האדם: איני מתפלל כלל, מאחר שאיני יכול לכוון כראוי ולהתפלל בדבקות, והתפילה אינה מקובלת. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לד:) על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל. ואמר להם ר' חנינא: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל.
ולכן נאמר בדבקות, שאז התפילה שגורה ומרוצה בפיו ומקובלת. ואם לאו – חס ושלום, להיפך. אך למרות זאת אל יאמר האדם איני מתפלל, אלא יתפלל תמיד, ואם לא יוכל להתפלל בדבקות כראוי, אזי יתפלל בכל כוחו, כי בעת שיתפלל בדבקות כראוי אז יעלו כל התפילות עם התפילה ההיא שהתפלל כראוי. וזה (דברים ג): "ואתחנן אל ה'" – תמיד, בין בדבקות ובין שלא בדבקות. "בעת ההיא לאמור" – היינו בעת שאזכה להתפלל בדבקות, שהוא בחינת: שגורה תפילתי בפי, אזי הדברים נאמרים ומרוצים בפיו בגלל שהתפלל בדבקות ויעלו כל התפילות שהתפלל עד עתה.
"להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, כא)
עם ישראל נקרא עם סגולה. ודבר זה דומה לעניין סגולה שעושים לצורך רפואה, למרות שאין הטבע מחייב שיהיה זה לרפואה, אף על פי כן הדבר הזה מסוגל לרפואה. ועניין זה הוא למעלה מהטבע ואין ביכולת השכל האנושי להבין אותו. כמו כן עם ישראל, שהקב"ה לקח אותו לעם סגולתו, למרות שאין השכל האנושי מבין עניין זה, איך לקח הקב"ה עם אחד מתוך כל העמים שיהיה לו לעם סגולה. והדבר זהה לשעת קריעת ים סוף, שקטרגה מידת הדין ואמרה: אלו הם עובדי עבודה זרה, כיצד? ולמרות זאת, הקב"ה לקח אותנו לעם קדוש. נמצא איפוא, שעניין זה הוא כמו סגולה והוא למעלה מהטבע ולמעלה מהשכל האנושי, לכן נאמר: (דברים ז): "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
"ואתה פה עימדי" (ליקו"מ ח"א, לו)
כל נפש מישראל מושרשת בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב מושרשים בשבעים פנים של התורה. וזה לעומת זה עשה האלוקים, וכנגד שבעים נפש של בית יעקב שהם שבעים לשון, יש שבעים לשונות ואומות, ולכל לשון ולשון יש מידה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה, ובגלל מידות אלה מתרחקים משבעים פנים של התורה, חלילה.
ודע, שכלליות של שבעים לשון, כלומר של המידות הרעות הללו היא תאוות ניאוף. והוא התיקו הכללי, כי מי שמצליח לשבר את התאווה הזאת ולבטלה, אזי בקלות יוכל לתקן את שאר המידות והתאוות. ובשביל זה משה רבנו, שהוא כלל של התגלות התורה והוא בחינת דעת, כי התורה נקראת ראשית דעת, וגם המילים: משה רבנו = בגימטרייא ל – תרי"ג, לכן היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכול, כמו שכתוב (דברים ה): "ואתה פה עימדי".
ומכיוון שזה לעומת זה עשה האלוקים, נמצא שבלעם הרשע, שהיה כנגד משה רבנו וגם הוא היה יודע דעת עליון, לכן אותיות שמו מרמזות שהוא בקליפה וטומאה כנגד התורה: ב – התחלת התורה, ל – סוף התורה, ע – שבעים פנים, מ – כנגד ארבעים יום שניתנה התורה – ומכיוון שהוא בטומאה הוא שקוע בתאווה זאת ביותר. לעומת משה רבנו, שהיה התגלות התורה וללא תאווה זו, לכן פרש עצמו.
"מה העדות והחוקים והמשפטים" (ליקו"מ ח"א, נו)
אחד מהשמות של הקב"ה הוא – תורה. והתורה היא בחינת מידות, כי בה יש אותיות ותיבות, פסוקים פרשיות וסדרים, שהם בחינת מידות, ולכן על ידי התורה שהיא שמו של הקב"ה, שהוא בחינת מידות – יכולים לקבל חיות, כי על ידי התורה קוראים לחי-החיים וממשיכים את החיות לתוך המידות, שהם בחינת ימים, ככתוב (תהלים לט): "ומידת ימי מה היא". כלומר שהתורה היא בחינת "מה", ככתוב בפרשתנו: "מה העדות והחוקים והמשפטים" שהם בחינת מידות וימים ועל ידה ממשיכים את החיות לתוך המידות והימים, כי בלא זה לא היה אפשר לקבל את החיות. לכן צריך לעסוק בתורה בפה דווקא ולא במחשבה, כי אי אפשר לקרוא לחי-החיים בשמו כי עם על ידי הפה.
"וידעת היום והשבות אל לבבך" (ליקו"מ ח"א, קנד)
דע כי יש יראות נפולות, וכל הייסורים והדינים שיש לאדם, כולם באים רק מהיראות הנפולות שנפלו לתוך זה הדבר שממנו הוא מפחד, ולכן יש לו ייסורים ממנו. וזה בחינת (שבת עז:): חמש אימות, אימת חלש על הגיבור, שאף הוא נגד הטבע, שהגיבור יפחד מהחלש בגלל היראה העליונה, שנפלה ונתלבשה באלו הדברים. ולכן הם במספר חמש, כנגד חמש גבורות שהם אותיות 'מנצפך' כפולים.
וצריך כל אדם להעלות את היראות הנפולות לשורשם ולמקומם. ומקום היראה הוא בלב, כמו שפרש רש"י: דבר המסור לליבו של האדם, כי בלא דעת נאמר. וכמו שנאמר (איוב ד): "הלא יראתך כסלתך".
הדעת צריכה להיות בלב, כי יש גם עכו"ם שלהם יש דעת, אך היא אינה בלב. אולם עיקר הדעת כשהיא נמצאת בלב, ככתוב (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך". וכשמתחברת הדעת שבלב עם היראה, ששורשה ומקומה בלב, יזכה שיתקיים (משלי ב): "אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא". ואיך עושים את זה? על ידי המשפט, כי המשפט הוא הזמן שבו האדם שופט ודן את עצמו על כל דבר ודבר שעושה, בטרם ידונו אותו מלמעלה, ועל ידי שעושה לעצמו משפט זה, כלומר וידוי דברים, על ידי זה ניצול מדין של מעלה, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וכאשר אין עליו דין, לא צריכה היראה ליפול משורשה ולהתלבש למטה באותם דברים שמהם מפחד האדם, ולכן גם לא צריך לפחד ולירא משום דבר, כי יש לו רק יראה עליונה שהיא יראת הרוממות.
"וידעת היום והשבות אל לבבך" (ליקו"מ ח"ב, א)
ישנן שלוש מידות שהן מחריבי ירושלים, בחינת הלב, והן מפסידות את היראה התלויה בלב והן: תאוות ממון, תאוות אכילה ותאוות המשגל, כי שלוש מידות אלו נמצאות בלב ולכן הם גורמות להפסד היראה שבלב. כדי לתקן שלוש מידות אלו צריך לעשות זאת על ידי הדעת, שצריך להמשיך דעת אל הלב ככתוב בפרשתנו (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך". כי הדעת היא בחינת שלושה מוחין והם בחינת שלושה רגלים. כי בכל רגל ורגל (מועדים) יש בחינה של התחדשות המוחין, שנמשך שכל חדש לתקן את שלוש המידות הנ"ל. לכן צריך להיזהר מאוד בכבוד יום טוב ולקבל את השלושה רגלים כראוי, כי על ידי מצוות שלושה רגלים זוכים לתקן מידות אלו.
פסח – תיקון תאוות הממון, ככתוב (שמות יב): "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם".
שבועות – תיקון תאוות המשגל, בחינת: דם נעכר ונעשה חלב.
בסוכות – תיקון תאוות האכילה, כי סוכות נקרא חג האסיף (שמות כג), שאוסף כל מיני מאכל, וזהו תיקן תאוות האכילה
"ואהבת את ה' אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, צג)
כל העושה משא ומתן באמונה, מקיים מצוות עשה של "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו), שהיא שורש לכל מצוות עשה. וכיצד מקיימים מצוות ואהבת? כתוב בגמרא (יומא פו) על פסוק זה: שתראה שיתאהב שם שמים על ידך. כיצד? אדם קרא ושנה ושימש תלמיד חכמים, ועסק בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו באמונה – מה אומרים הבריות? אשרי מי שלימדו תורה! נמצא ששם שמים מתאהב על ידו, ומקיים מצווה זו שהיא שורש כל המצוות.
"ואהבת את ה' אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, רי)
על יד משא ומתן באמונה מקיים האדם את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". וכשמקיים מצווה זו תהא פרנסתו בלא טורח ויגיעות, כי אמרו חז"ל (פסחים קיח): קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, וקריעת ים סוף הייתה על יד זכות אברהם אבינו, שהוא בחינת ואהבת, כמו שאמרו חז"ל: "וישב הים לפנות בוקר" – ובוקר זה בחינת אברהם. נמצא שכאשר הגיע הבוקר, וזמן זה שייך לבחינת אברהם אבינו, אזי יצא מקישוי לקל (נקרע הים), כי עד הבוקר היה קשה לפניו קריעת ים סוף. לכן על ידי משא ומתן באמונה נמצא האדם בבחינת ואהבת (שהיא בחינת אברהם) ולכן אין מזונותיו קשים.
אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים" (ליקו"מ ח"ב, ז)
מי שהוא רחמן, רק הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לדעת איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם. המנהיג הרחמן הוא רק משה רבנו ע"ה, כי הוא היה מנהיג ישראל, והוא יהיה המנהיג לעתיד. למשה רבנו הייתה רחמנות אמיתית על ישראל, והוא אף מסר את נפשו בשביל ישראל והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. והיה עוסק ביישובו של עולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, כי עיקר האדם הוא הדעת ומי שאין לו דעת, אינו מן הישוב ואינו מכונה בשם אדם כלל, אלא הוא בחינת חיה בדמות אדם. למשה רבנו הייתה לו רחמנות גדולה ולכן היה עסוק בישוב העולם, כלומר שהעולם יהיה מיושב וממולא מבני אדם, דהיינו בעלי דעה, כי הוא פתח לנו את אור הדעת ככתוב בפרשתנו (דברים ד): "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים" – משה רבנו פתח את הדעת וגילה לנו כי יש אלוקים שליט בארץ.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור