החבילה שלי הכי טובה!
הקב"ה נתן לי, ולכולנו, את החבילה הכי מושלמת ומתאימה. עם אמונה והתבוננות נצליח לראות את המושלם שבה. לזה קוראים עסקת החבילה הכי משתלמת בעיר!
חברה שלי הזמינה אותי לבית החדש שלה. חוץ מזה שהוא יפה, שמתי לב לזמן שהיא משקיעה בניקיון שלו – הרבה זמן, עם עוזרת כמובן, למשכורת הגבוהה של בעלה, לעבודות האומנות שלה, לרהיטים המיוחדים שלה, לתכשיטים היפים שלה, לבגדים המעוצבים שלה, לרצפה היפה בבית, לילדים החמודים ולפאה המושלמת שלה.
ואני מודה, הרגשתי את עקיצות הקנאה בתוכי. הרגשות שלי החלו לנקר בחלק האחורי של הראש ולכל זה התווסף הניגון הצורם והצעקני שמתנגן בתוכי ברגעים כאלה, 'למה רק לה יש את כל הדברים היפים האלה?!? מה כל כך טוב בה שיש לה את כל זה? מה איתי? לי לא מגיע חיים כאלה? אני עובדת יותר קשה ממנה! מה קורה פה? הלו, זה לא פייר בכלל!!!…'
באותו יום קניתי משחקים לילדים שלי. השקעתי לא מעט זמן בבחירת המשחקים והחלטתי איזה משחק יהיה מתאים לכל ילד. כשהגעתי הביתה ואחרי שחילקתי את המתנות, חיכיתי בציפייה מורטת עצבים לתגובות שלהם – חיוכים גדולים, אהבה ואינסוף שעות של משחק. אבל מיד אחרי שהם קיבלו את המשחקים שבחרתי במשך זמן רב ואחרי הרבה זמן מחשבה (כמו שכבר אמרתי לכם) הם הסתכלו על המשחקים שלהם ואחר כך על המשחק שהאחים אחרים קיבלו… ורעל השנאה החל לחלחל. לא עברה דקה והניגון המזעזע החל לצרום באוזניים, "אממממממממא" זה התחיל נמוך ועלה לסולם גבוה יותר, "זה לא פייר! למה לו קנית משחק יותר טוב? אני רוצה את זה! תן לי את זה!…."
מאמרים נוספים בנושא:
בהתחלה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לצרוח! רציתי לעמוד על פודיום עשוי שיש ולצעוק לתוך המיקרופון מכל הלב והריאות שלי, "מה קורה אתכם חבר'ה? המשחק שבחרתי עבור כל אחד מכם מתאים בדיוק לגיל ולרמת ההבנה שלכם. נתתי לכל אחד מכם את הכי טוב בשבילו, לא מה שטוב לשני. מה, אתם חושבים שאני לא יודעת מה הכי טוב בשביל כל אחד מכם? אני אמא שלכם!!! ואת זה אני צועקת לכם ישר לתוך האוזניים. למה? כי אני מכירה אתכם יותר טוב ממה שאתם מכירים את עצמכם! אני יודעת מה ההבדל ביניכם, מה השוני, איפה כל אחד עומד. אני מבינה את הצרכים שלכם. אז למה אתם לא מסוגלים לבטוח בי מספיק ולקבל את המשחק שהבאתי לכם עם חיוך?…."
אבל לפני שהוצאתי מילה אחת, חזרתי במעין קסם שכזה לחוויית הקנאה שלי, לניגון הקנאה הצורם שלי, לרגשות של "בטוח הייתה טעות במחלקת משלוחים כי 'שלה' צריך להיות 'שלי'…" ועם ההבנה הזו – שברמה שלי אני בדיוק כמו הילדים שלי, התחלתי לחשוב קצת יותר בגדול, מחוץ למצב. כאמא, הבנתי שאני, דרך ההסתכלות על הילדים שלי, בקשר מאוד מדולל עם אלוקים. הם באמת מאמינים שאני יודעת הכל. הם חושבים שאני מושלמת (מעניין כמה זמן המחשבה הזו תחזיק…) הם יודעים שאני ילדתי אותם. הם בוטחים בעובדה שאדאג ואתן להם את כל מה שהם צריכים. מתוך ה"תפקיד האלוקי" הזה הרגשתי אחריות עילאית וקידוש השם ללמד אותם אמת, וכמובן, להתנהג בצורה הוגנת.
ממעמקי ליבי אני יודעת שלתת לכל ילד את מה שהוא צריך זה לא עניין של העדפה, אלא לתת את הדבר הכי נכון וטוב עבור כל אחד מהם. לכן, מזווית הראיה האימהית שלי, אני רואה את הקנאה כדבר חסר ערך, מידה שמעקרת את הבן האדם. ברור שיש היבט חיובי ומועיל של קנאה, כמו קנאת סופרים. אבל כשהמקבל מלא בתחרות נקמנית, אני רואה את המידה הזו כחוסר הערכה משווע וחוסר ביטחון בנותן. אם אנחנו מאמינים שהנותן מושלם ושם את טובתנו קודם לכל, דבר שהוא נכון ואמיתי, אז איך לכל הרוחות הקנאה הזו בכלל אפשרית?
התיישבתי על הרצפה ביחד עם הילדים והראיתי לכל אחד מהם מה כל כך נפלא במשחק שלו. הסברתי להם איך הם יכולים לשחק במשחק וליהנות ממנו זמן ממושך. הסבר פשוט זה, תוך כדי המחשת הדברים עם המשחק עצמו, עשה את שלו. כי ברגע שהם הבינו את החכמה שבמתנה הם שמחו מאוד במה שקיבלו, ולא בזה של האחר…
וגם אני, שמחתי בחיים שקיבלתי ולא באלה של חברתי.
הקב"ה נתן לי, ולכולנו, את החבילה הכי מושלמת ומתאימה לי. עם אמונה והתבוננות, נצליח לראות את המושלם שבה, להעריך אותה, והכי חשוב – ליהנות ממנה ומהמתנות שנמצאות בתוכה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור