החברות מאירופה קפצו לביקור!

הן באות מארצות אירופה הקרות, בכל חופשת קיץ, עם ילד אחד או שניים לביקור מולדת. אנחנו חברות משכבר הימים, ימי התיכון הפרועים והעליזים. האמת, כבר לא נעים לספור כמה שנים עברו מאז, אבל זה משהו כמו שני עשורים פלוס…

כולן מבוססות פחות או יותר, עם בית או כמה בתים משלהן ומשכורות בסטנדרטים אירופאים עם כל הפריבילגיות, הבונוסים, הנוחות, התנאים הסוציאליים, הביטוחים ומה לא.

חלקן נסעו לפני שנים אחרי האהבה או אחרי הנוחות והכסף, או פשוט עזבו את המציאות הקשה והרודפת בארצנו הקטנטונת למען עתיד נוח יותר בארצות הניכר.

אני, לעומת זאת, רק שקעתי עמוק יותר ב"בוץ" הישראליות ואף הגדלתי לעשות כשהפכתי את זה לדת, לדרך ולסגנון חיים.

מאמרים נוספים בנושא:

מלחמת הכוכבים קופצת לביקור

סיפור של שתי חברות

חברים, זה לא הולך ברגל

עושים מסיבה מהתודה

החזרה בתשובה הביאה אותי לתובנות חדשות שקשרו אותי למקום, לאדמה, לאנשים, וגרמו לי לשנות הרבה מתפיסות העולם המוטעות שהיו לי. נפתחתי והתוועדתי להמון סוגים של יהודים שמעולם לא הכרתי, ולמדתי רבות על הארץ ועל האדמה.

מאז השינוי שעברתי לא יצאתי מהארץ. בהתחלה, פשוט לא יצא. אחר כך, כבר היו כמה ילדים ולא היה התקציב וההזדמנות לכך. ילד ועוד ילדה הגיעו לעולם ונהייתי יותר ויותר מחויבת וקשורה לבית, לבעל, לילדים ולעבודת השם. פה ושם גם התעסקתי בהשתדלות להביא פרנסה, כי המצב כבר לא אפשר מפרנס יחיד והחיים התחילו להסתבך עם המון פרטים קטנים שצריך לזכור ולעשות, ופחות עזרה חיצונית.

מפה לשם, מצאתי את עצמי עם ארבעה ילדים, בעל שעובד כל היום, תקציב מצומצם בעזרתו נוכל לעמוד בכל ההוצאות המטורפות, ניסיון לפרנס בתחומי וכל שאר המטלות והסידורים הנלווים לחיים.

החופש הגדול הגיע ואיתו החום הגדול ובטן של חודש שביעי. לא מצאתי את הכוחות לצאת עם הילדים מהבית, במיוחד כשזה מתחיל להסתבך עם מגוון גילאים שונים (שנה וחצי עד תשע וחצי) ומינים שונים (בנים ובנות, מה שמקשה במגזרנו ללכת איתם למקורות מים מפאת ההפרדה).

בנוסף, לא רציתי לוותר על הביקור החד-שנתי של חברותיי האהובות, לכן הזמנתי אותן לביקור בביתי למרות שידעתי שלא המצב שלי, לא זה של הבית ולא של הילדים, מזהיר במיוחד.

הן הגיעו, מריחות ריח דיוטי פרי, לבושות במיטב המחלצות ועולליהן בהתאם, עם טונות של סבלנות ואפס מטלות.

אני לעומת זאת, לבושה במיטב הסמרטוטים כי כבר לא עולה עלי כלום, מרוחה על הספה במזגן ועדיין מזיעה, הבית הפוך כי אני לא מספיקה להשתלט על הבלגאן, גם לא להרים שום דבר מהרצפה מפאת הבטן הגדולה, הילדים סביבי משתגעים משעמום ואין לי כבר סבלנות לשחק בעוד פאזל אחד או לקרוא סיפור. הריבים, הצ'פחות והכאפות מרקיעים שחקים ומיד אחריהן מגיע בכי שהווליום שלו מרקיע לשחקים. מתוך ייאוש והרצון להשליט סדר אני רק יושבת וצועקת הוראות לכל עבר, צעקות שמתערבבות בהמולה מסביב, נשארות תלויות באוויר ולא יוצרות רושם על אף אחד.

במצב הזה מוצאות אותי חברותיי המתוקתקות, אחרי כמעט שנה שלא התראינו. ואני? אני חשה במבטיהן חמלה מהולה בביקורת ובחוסר הבנה, כמו תוהות למה הכנסתי את עצמי ולמה והאם לא טעיתי בחישוב של כמות הילדים לעומת היכולות… הן לא מקנאות בי בכלל ומקצרות את הביקור בחצי, לעומת שנים שעברו. כשהן עומדות בדלת נראה שהן מלאות הקלה לחזור לחייהן הנוחים, משאירות בשמחה את חברתן, כלומר אותי, להתמודד עם הבלגאן שיצרתי לי, רק כדי להיזכר בו מדי פעם ולצקצק בלשון וברחמים מהולים בהקפדה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

מבחן החבר הטוב

לא כל יכולה

יום אחד נעשה חיים

אנשי המערות

קנאה? לא תודה!

ואולי, בעצם, זו רק אני שמדמיינת את כל הסרט הזה? מהמקום המצומצם בו אני נמצאת? כזה שהיה רוצה להיות עם יותר סבלנות כמותן, לרצות לשחק עם הילדים בעולם דמיוני, לקחת אותם לאטרקציות מגניבות שכרטיס הכניסה אליהן עולה 130 ₪ ליחיד ולהיות קלילה וזורמת? להשאיר הוראות לעוזרת כשאני יוצאת ולחזור לבית נקי ומסודר? לנסוע לחופשה משפחתית מפנקת, ולהצליח לתת לכל ילד את הזמן שלו לבד עם אמא? לשלוח כל אחד לשלושה חוגים שווים לפחות, ולקייטנה של התעמלות קרקע וג'ודו? ללכת איתם לקניון ולקנות להם את כל המותגים שהם רוצים ולאכול עם כולם במזללה ו…….

ואולי, זו רק אני שמפקפקת ביכולת שלי להכיל את כל הילדים ולספק להם את כל צרכיהם? כן, זה שוב הקול שבי שאומר לי "את לא נולדת לתוך זה ולא גדלת בבית כזה, אז מה את משחקת אותה אמא למשפחה מרובת ילדים? מי אמר לך שאת יכולה? שמותר לך? שאת ראויה?"

מסביבי, נשים בהיריון עם ארבעה וחמישה ילדים צולחות את החופש הזה בקלילות ובהנאה, ורק אני מסתבכת עם עצמי, עם האוכל הקנוי והמעובד, עם ההסתגרות בבית ועם מיליון רגשות האשמה והנזיפה העצמית.

החברות מאירופה לא מקלות עלי. נוכחותן מזכירה לי את שהייתי, את העבר, את המקור של החינוך ממנו הגעתי ומציפות את הקולות הללו ביתר שאת. אני מנסה להסתכל קדימה, על העתיד, ולחזק את עצמי שאני עושה דבר טוב ונכון. אולי עכשיו קצת מצומצם וקשה, אבל הפירות של עמלי לא יאחרו להגיע ולי נשארו רק עוד כמה שנים קשות וזהו.

ואולי אפשר גם אחרת? כבר עכשיו ולא עוד כמה שנים? אולי אם אפסיק לחשוב "איך צריך להיות" ואתחיל פשוט "להיות" – אוכל ליהנות ממה שיש עכשיו, שהוא מלא מתנות חינם מדהימות! אולי אז אוכל לשנות את המציאות שלי שתהיה נוחה ומתאימה, לא גדולה על מידותיי, פשוט כמו שהיא רק בלי לסבול ממנה.

אולי אם רק אעז, אוכל ללמוד לאהוב את מה שיש.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com