החוט המקשר – פרשת השבוע האזינו
פרשת השבוע האזינו - אדם שמפר את כעסו ברחמים זוכה להתחבר לה', כלומר לשורש ולתכלית. אדם שכועס הרי הוא מנותק לגמרי מה', ואף אסור להביט בפניו.
פרשת האזינו
אין שום יאוש
"כי משה רבנו ע"ה ראה עד סוף כל הדורות שעתידין ישראל באחרית הימים לירד ירידה גדולה מאוד בעקבות משיחא וכו', ועל כן כתב שירת האזינו שמדברת מתוכחה וכו', ולכאורה קשה, אם כן למה קראה שירה…אך העניין על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ח) כי על ידי תוכחתו של משה הוא מוסיף ריח טוב בנשמות ועל כן נקראת התוכחה הזאת שירה, כי העוונות נתהפכין לזכויות ונעשה מהם שיר ושמחה, כי על ידי השירה הזאת אנו רואים שאין שום יאוש ואין שום נפילה בעולם, כי אם יזכו יהיו נתהפכין כל העוונות לזכויות, כמו שאנו רואין שזכה משה לעשות מתוכחת עוונות שירה ושמחה" (ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה, הלכה ב).
נזכיר את מה שאמר רבינו הקדוש על התוכחה: "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז, ע"ב): תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף הוא גם מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע, כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם".
ולמרות כל הנאמר כאן, משה רבינו מצליח על ידי תוכחתו לעורר ולהוסיף ריח טוב. להפוך עוונות לזכויות, להפר כעס ברחמים, וזהו המסר החשוב של פרשה זו. אין שום יאוש בעולם כלל! כי תמיד יכולים לשוב אל ה' , רק שלא נתייאש מלצעוק אל ה' תמיד. בכל הירידות והנפילות שבעולם יש קיום לישראל, לכל אחד מישראל, כפי שמשה רבינו הפך עוונות לזכויות ועשה מתוכחה על מעשים רעים – שיר ושבח ושמחה.
התוכחה של הצדיק היא חסד, היא שירה, היא דברי אלוקים חיים. "יהלמני חסד ויוכיחני". כשהכל יבש ושומם לא נותר כבר טעם לחיים ח"ו, לכן בא הפסוק בפרשתנו, בתוך השירה, ואומר: "כי יראה כי אוזלת יד ואפס עצור ועזוב. ואמר: אי אלוהמו, צור חסיו בו".
איה מקום כבודו? אייכה? למה אתה מסתיר פניך ממני? איך אני יכול לחיות בלעדיך? מתי האדם מתחיל לצעוק אל ה'? כשהוא אפס עצור ועזוב. רק אז הוא מגיע מעומק החשיכה לאור גדול וזוכה לשוב ולהרגיש את טעם החיים, את הנועם, את המתיקות. רק אז הוא זוכה להבין בשביל מה הוא חי, למה ה' עשה כך או אחרת, ומרגיש שוב שה' איתו, מתגעגע אליו. וזוכה להבין שכל תנועה שהוא עושה חשובה בשמים, והשורש של המצבים הללו נעוץ בשירת האזינו, שהיא שירה שנולדה מתוכחה, אור שנולד מן החושך.
להפר כעס ברחמים
משה רבינו הפך כעס לרחמים והוכיח את העם בדיבורים שהם שירה.
ה' יתברך, שהוא כולו רחמים, כועס על עמו, עם כפוי טובה. ("וישמן ישורון ויבעט…ויטוש אלו-ה עשהו"), אולם הקב"ה מפר את הכעס ברחמים.
שירת האזינו, שיש בה הרבה כעס ותוכחה מסתיימת בפסוק: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". כשם שהצדיק הפך כעס לרחמים, כשם שה' יתברך כל הזמן כעס ברחמים – כך אמורים גם אנו לנהוג עם זולתנו, ביחסים שבין אדם לחברו.
כעס אפשר להפוך לרחמים כאשר יש אמונה. כי אם אתה מאמין שהכל מה' מדוע אתה כועס? על מי אתה כועס? אם אתה מאמין שה' עשה לך מה שעשה, כשבחר באברהם או ביצחק, בשרה או ברבקה להיות השליח, להיות המקל – הרי אתה מוחל.
כאשר פוגעים בנו קשה לנו מאוד למחול. אנו לא מלאכים. גם אם האדם שפגע בנו הוא רק "המקל" קשה למחול. לכן כשבאים להפוך כעס לרחמים ישנם ארבעה שלבים:
א. לעצור את הכעס.
ב. לרחם. מי שפגע בך בודאי לא מחובר לה', כי אם היה מחובר לה' הוא לא היה פוגע בך, לכן צריך לרחם עליו.
ג. לאהוב אותו
ד. לנסות ולעשות עבורו טובה מסויימת משום שזהו המבחן האמיתי שבו אדע אם באמת הצלחתי למחול.
אדם שמפר את כעסו ברחמים זוכה להתחבר לה', כלומר לשורש ולתכלית. אדם שכועס הרי הוא מנותק לגמרי מה', ואף אסור להביט בפניו. בכעס שלו הוא חותך ומנתק במו ידיו את החוט שמחבר אותו אל ה'. כשאדם מרחם הוא דומה לה' יתברך, לשכינה הקדושה שכולה רחמנות. ("ה', ה', א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד…").
רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת בוקר, הלכה א): "ה' יתברך מלא רחמים וטוב לכל ודן את הכל לכף זכות ומוצא נקודה טובה אפילו בפושעי ישראל. נוצר חסד לאלפים: מה שהוא יתברך מטה כלפי חסד ודן לכף זכות – זה החסד, נוצר וממתיק לאלפים, היינו – אף על פי שיש כנגד זה אלפי פגמים שפגם אותו אדם, אף על פי כן מעט הטוב שמוצא על ידי החסד דוחה הכל, ועל ידי זה – נושא עוון ופשע, כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות".
חז"ל אומרים לנו שאין יסורין בלא עוון. כל צער שיש לאדם בא לכפר על עוונותיו. אדם שפוגעים בו ויש לו צער מכך, צריך לדעת שהכל נובע מעוונותיו, וברגע שאדם מרחם ומוחל, אזי מוחלים לו מן השמים על עוונותיו. מידה כנגד מידה. על כך אומר רבינו: "כי כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות, שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמין עליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא, ע"ב): "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו", וכמו שכתוב (דברים יג): "ונתן לך רחמים ורחמך". ומידת הרחמנות תלוי בדעת. מי שיש לו דעה יש לו רחמנות, כי כעס, שהוא היפך הרחמנות, הוא מחמת כסילות" (עד כאן לשונו). ועוד יש לומר, כל המרחם על הבריות מעורר רחמי שמים על זה שהוא מרחם עליו, כי אומרים בשמים: ומה בשר ודם זה גילה רחמים כלפי אדם פלוני, הקב"ה שהוא "בעל הרחמים" ודאי שצריך לרחם עליו. (דברי הצדיק מצ'ורטקוב).
רבינו הקדוש אומר לנו שבדור הזה אי אפשר להוכיח. נראה לי שבעצם זה שנהפוך כעס לרחמים אנו משיגים אפשרות להוכיח ללא מילים, בלי לפגוע, בלי לעורר ריח רע. כיצד?
אדם שפגע בנו מצפה לכעס, לתוכחה. והנה אנו מצליחים לעצור את הכעס, להבין את השני, לרחם עליו ואפילו לאהוב אותו. כשרואה זאת האדם שפגע בנו, הוא מתמלא הרהורי חרטה ותשובה. הוא לא ציפה לתגובה כזו, ואפשר שיעשה הכל כדי לתקן את מה שקילקל. אדם שמפר את כעסו ברחמים זוכה להתקרב אל הצדיק, כי כל הנשמות משתלשלות מהקב"ה דרך הצדיק ולכן לכל אחד יש חלק בנשמת הצדיק. וכשכועסים – נפרדים, וכשמוחלים – מתחברים.
כשאדם מרגיש שהוא מנותק מה', עליו לחפש מישהו לרחם עליו ועל ידי זה הוא יזכה לדבוק מחדש בה' יתברך. כשאנו מתחילים כל בוקר מחדש, ולפעמים כמה פעמים ביום, אזי הרחמים, החסד והטוב שיוצא מאיתנו, מחבר אותנו מחדש. צריך להתחבר לעולם הנפלא הזה של רחמנות במקום כעס משום שזוהי התכלית. רבינו אומר (ליקו"מ תורה י"ח): "להתקרב אל התכלית של הבריאה אפשר "כפי הפרת הכעס ברחמנות, היינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ממתיק הכעס ברחמנות בבחינת: "ברוגז רחם תזכור" (חבקוק ג)". הכעס הוא השקר של החיים. אדם שכועס רוצה לכלות את כל מי שלא מתבטל אליו ומפריע לו. כשהוא מפר את הכעס ברחמים הוא מושך את השכינה לתוכו.
אדם שזוכה להתגבר על הכעס ולהפוך אותו לרחמים, זוכה לחזק את האמונה שלו, זוכה למשוך עליו רחמים מן השמים, זוכה לעורר רחמי שמים על מי שפגע בו וזוכה לחיים אחרים – חיים של חיבור נפלא לה' יתברך.
ד' תשרי התש"ע
9/22/2009
מילים כדורבנות מאמר נפלא,מלא דעת,תובנות,ומוסר השכל
מי יתן וניזכה כולנו ליכבוש את מידת הכעס במידת הרחמים,ולהתגבר על היצר שבנו כמו שנאמר ‘טוב כובש את יצרו מלוכד עיר’
בברכת שנה טובה ומתוקה
ד' תשרי התש"ע
9/22/2009
מאמר נפלא,מלא דעת,תובנות,ומוסר השכל
מי יתן וניזכה כולנו ליכבוש את מידת הכעס במידת הרחמים,ולהתגבר על היצר שבנו כמו שנאמר ‘טוב כובש את יצרו מלוכד עיר’
בברכת שנה טובה ומתוקה