החור שבלב

מכירים את התחושה הזו של חור
ענק בתוך הלב? בנפש? חלל שמצפה
להתמלאבמשהו שעוד לא גיליתם
מהו? של משהו חסר ולא יודעים מה?
 
 
עם קדוש של מלך גדול
 
לקראת ראש השנה אנחנו מכינים את ליבנו להמליך את המלך. אבל איך ממליכים את המלך, ולא רק בראש השנה? ובכלל,  איך אנחנו הקטנים יכולים להיות כלים מפוארים לאור אין סוף?

המסע שלנו להמליך את אבינו האוהב השוכן במרומים מורכב משני מהלכים סותרים ונוגדים – השתדלות והרפיה.

מצד אחד אומר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב – "חייב אדם להגיד לעצמו כי בשבילו נברא העולם – ועל כן הוא חייב בתיקונו", כאילו כל העולם עומד ומצפה למעשיך הטובים, למחשבותיך ורצונותיך הטובים, כדי להביא את העולם למקום טוב יותר, מתוקן יותר. "לתקן עולם במלכות ש-ד-י" – כאילו הכל תלוי רק בך.  רק לך מצפה המלך לתקן את עולמו.

ומצד שני – צריך האדם להיות מבוטל כעפר ואפר בפני רצון השם. לא לתמוה ולא לפשפש אחר מעשי השם, ולדעת כי הכל מתנהג בדיוק לפי רצונו בהשגחה פרטית מופלאה. לדעת, ולהשיב אל לבבנו, כי מלך הוא לעולם והוא מנהיג את עולמו בגאון – אין עוד מלבדו!

שתי הבחינות הללו משלימות אחת את השנייה. כמו נשימה פנימה והחוצה… פנימה והחוצה… פנימה והחוצה…
 
פנימה – בשבילי נברא העולם, וכל העולם עומד ומצפה למעשיי הטובים ולדיבוריי המאירים ולליבי האוהב.

והחוצה – אין עוד מלבדו. אנחנו עפר ואפר לרגליו, מבוטלים לחלוטין לרצונו כמו כבשים קטנים בעדרו השמימי של בורא העולמים.

כי עיקר הקדושה, אומר רבינו הקדוש, היא בחיבור ההפכים.

ואז מתגלה תפארתה של הנשמה היהודית… והמלך יכול לגלות את כבוד הדר מלכותו דרך אורה המאיר בכל העולמות.

אשריכם ישראל שזכיתם להיות עם קדוש למלך מלכי המלכים!
 
מתי יש לקב"ה הכי הכי הרבה נחת?
 
אתם יודעים מתי יש לקב"ה הכי הכי הרבה נחת? כאשר אנחנו הקטנים ממשיכים ללכת קדימה, מחפשים אותו למרות הסערה המקיפה אותנו ולמרות המערבולת המסובבת אותנו.
 
כשהוא מביט ממרום ורואה את הצעדים שלנו שמוטבעים בתוך השלג העמוק המנסה בכל כוחו לעצור אותנו מלהתקדם, או כאשר הוא מביט ורואה אותנו ממשיכים לשחות קדימה בעקשנות למרות שהגלים כבר מאיימים לכסות עלינו… כי רק אותו אנחנו רוצים. ואנחנו לא מוותרים. אז יש לו הכי הרבה נחת.
 
לעבוד את הקב"ה מתוך רוב נחת שמחה ורווחה זה מאוד יפה, אך לעבוד אותו מתוך חשיכה עצומה כשהכל לא ברור ובכל זאת להמשיך ולהמשיך –  זה כבר עניין אחר…
 
מה ההבדל בין אמונה בכלליות לאמונה בפרטיות?
 
כמו ההבדל בין נוף מרהיב של הרים גאים, לבין נמלה קטנה שמפלסת את דרכה בין אבנים עם קליפת גרעין חמניות ענק אחוז בין שיניה הנמליות.

כשאנו צופים על נוף מרהיב של מפלי מים ענקיים זורמים בין הרי ענק מתנשאים הממלאים את האופק, מיד מתפשטת בנו התחושה שיש בורא לעולם. וכי מי יכול היה לברוא עולם כזה מדהים אם לא הוא בכבודו ובעצמו?

אך כשאנחנו מסתכלים על נמלה הנאבקת עם "הרים וגבעות", במטרה נחושה להביא את "טרפה" הגדול מגופה פי כמה וכמה אל קינה – אנו מרגישים שבטח השגחת הבורא נמצאת איתה עם כל צעד וצעד. והרי אם לא כן, מהיכן היא שואבת כוח להמשיך ולהתמודד?

מאותה הסיבה נאמר על השבת (שהיא בחינת אמונה) בשני מקומות שונים: פעם "זכר למעשה בראשית", ובפעם אחרת "זכר ליציאת מצרים".

זכר ל"מעשה בראשית" – זכר לאותו נוף מרהיב שיד השם נגעה בו ופסלה אותו ביצירתיות אלוקית מובהקת – זכר לכך שהקב"ה מנהיג את עולמו ביד רמה.

וזכר ל"יציאת מצרים" – זכר לעובדה שהשגחת השם הפרטית מלווה אותנו בכל הכאבים והמֵצרים הקטנים והגדולים שבנפשנו ובחיינו – ידו תמיד אוחזת בנו ומצילה אותנו מהם פעם אחר פעם ברחמים גדולים.

זה בדיוק ההבדל בין אמונה בכלליות לאמונה בפרטיות.

ומי משניהם לדעתכם יותר גבוה? נוכחות השם בהרים המתנשאים אל תוך האופק, או בנוכחותו לצד הנמלה הנאבקת על חייה?

ובכן,יותר גבוהה היא הידיעה שהקב"ה נמצא עם הנמלה (נכון ניחשתם – אנחנו) בכל דרכיה, בכל עליותיה ובכל ירידותיה, ולעולם לא עוזב אותה לבדה.

אח, אשריכם ישראל….
 
החור הענק שבלב
 
רבי נתן מברסלב (תלמידו המובהק של רבי נחמן) הסתובב המון שנים עם חור ענק בלב. הוא היה מיוחס, עשיר, תלמיד חכם עצום ואפילו זכה לפרוץ גדרות ולהתקרב לשמי החסידות. אך החור הענק בלב שלו לא התרשם מכל הנ"ל ולא הפסיק "לפעום". תחושת חיסרון אדירה פיעמה בקרבו. משהו היה חסר לו.
 
מכירים את התחושה הזו? גם לכם לפעמים יש חור ענק בתוך הנפש המצפה להתמלא?

אתם יודעים מה ההבדל בינינו לבין רבי נתן? הוא לא התייאש! הוא ידע שהמילוי לחור שבליבו נמצא אי שם ומחכה לו. הוא המשיך לחפש למרות שלכאורה נראה שאין בנמצא את מה שהוא מבקש.ובגלל שהוא לא התייאש, הוא לא פנה לחפש מילוי במקומות לא אמיתיים, ולא נרדם על המשמרת וחיכה לבוא ה"מאה עשרים" שלו כמו אדם זקן טרם זמנו. ובזכות זה, ממש רק בזכות זה זכינו אנחנו – הדור האחרון – לאורו המופלא של רבי נחמן מברסלב. בזכות מה? בזכות זה שרבי נתן לא הפסיק לקוות ולהמתין לאור המיוחל שימלא את החור שבנפשו ובנשמתו, ולכן הבורא לבסוף ריחם עליו וקירב אותו אל נשמת רבי נחמן מברסלב, וזיכה אותו להיות ה"לבנה" המקבלת את אור רבה, עד שהתמלא החור והפך לפרוז'קטור המקרין אור לרבים וטובים.

אותו עניין מתואר במעשה "מאבידת בת מלך", מתוך סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב – השני למלך (שנ"י = שורש נשמות ישראל) חיפש את בת המלך (את הנשמה. את המילוי שכולנו מחפשים). היא אמרה לו לחפש אותה בהר של מרגליות. אז הוא חיפש הר של מרגליות. אך זמן רב הוא לא מצא דבר כזה. הוא שאל אנשים "גדולים" – "ראיתם הר של מרגליות?" והם אמרו לו שאין כזה דבר בנמצא. במילים אחרות הם אמרו לו: "צא מהדמיונות, תתפשר על מה שיש. תתמלא ממקומות אחרים וותר על בת המלך". אך השני למלך לא התייאש, הלך נגד כל הסיכויים ולא ויתר על חלומו למצוא אותה. עד שלבסוף הוא זכה למצוא אותה!

כך גם אנחנו (הדור של טרם התגלות משיח) מרגישים – יש לנו חור ענק בלב. מחפשים מילוי של אמת אך הוא לא בנמצא. אז במקום להתייאש, בואו ונמשיך נגד כל הסיכויים לחפש את המילוי האמיתי – את האמת שתרווה את נשמותינו באופן המדויק ביותר לכל אחד מאיתנו. אפילו שכל העולם יגיד לנו "צאו מהדמיונות, אין את המילוי שאתם מחפשים. כבר חיכיתם הרבה זמן והוא לא הגיע, אז תוותרו וזהו" – אנחנו לא נתייאש! ולא נוותר! עד שהקב"ה ירחם עלינו ויביא אותנו ל"הר של מרגליות" (המר יהפוך לגלוי) ואז נתאחד שוב עם נשמתנו ונחיה חיים של סיפוק ומילוי.
 
 
* * *
סיגל אהביאל, הומאופטית ופסיכותרפיסטית בשיטת הגשטאלט כבר 18 שנה, פיתחה שיטה חדשה וייחודית של טיפול, תרפיה והבנת הנפש על פי משנתו ואורו של רבי נחמן מברסלב. בקרו באתרה: שיח הלב – מה שליבך מגלה לך.