החלום האמריקאי

מה יש בו בחלום האמריקאי
הזה שתופס את כולנו? "אני רוצה
את מה שאין לי" הוא הקו המנחה
שלו בשעות שאתם חולמים 'לו הייתי
ולו היה לי'. חלום או סיוט?
 
 
תשמעו סיפור. אחר צהריים אחד שני אחים שיחקו במשחקים שלהם, כשפתאום הצעיר מביניהם החליט שהוא רוצה את המשחק שיש לאחיו הגדול. מה אתם חושבים שקרה? גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לזירה של משפחת רקלס! בפינה מימין, נמצא יהודה, הוא בן 6 ומחזיק את משאית המריבה. בפינה משמאל, יש לנו את יוסף, הוא בן 3, מוכן לתקוף בכל רגע… או הו, אני רואה את ורידי הכעס מתחילים לבלוט החוצה. ו… קדימה! ולא רק שאני המכריזה בזירה, אני גם כזאת ברת מזל שזוכה במנת חלקה ביושר ובכבוד – כמה בעיטות ואגרופים. (אולי זה מגיע לי? רק השם יודע…) אה, והנה עוד 'לוחם' נכנס אל הזירה, זה יעקב בן השנה וחצי, מוכן לקפוץ על כל החבורה ולהעיף ידיים ורגליים לכל עבר.
 
אחרי מספר סיבובים בזירה הביתית, הקרב בדרך כלל מסתיים כשאני מחליטה לקחת את משחק המריבה, עד שהמתמודדים יחליטו לשחק בשיתוף ואחווה. מה שמוביל לעובדה, שאם תיתקלו במדף הספרים שלי תמצאו תצוגת צעצועים מוחרמים. האם הם ישובו אי פעם לבעליהם? ימים יגידו…
 
למה אני מספרת לכם את זה, למרות העובדה שהסיטואציה הזו מוכרת לכולם? כי אני זוכרת היטב את הקרבות הפרטיים שלי עם אחותי על הבגדים ששתינו רצינו, כל אחת את של השנייה. ובשם ההגינות, היא זו שתמיד התחילה! ומכיוון שההורים שלי לא עבדו מספיק על המשמעת שלה, כפי שראיתי מנקודת המבט הבוגרת שלי, החלטתי לקחת את העניינים לידיי ודי ברצינות. וזה מסביר את הסימנים על הידיים שלה ואת הסימנים שהיו בכל חלקי גופי. מכירים, נכון?
 
אל תחשבו שגישת ה"אני רוצה את מה שאין לי" מתחילה ונגמרת בילדות. לא. היא ממשיכה, ובדרך כלל מאיימת ללפת את זרועותיה סביב מוחנו במין אחיזה תמידית, גם הלאה, כשגדלנו עוד יותר. זהו אחד מהנשקים החזקים של היצר הרע.  כמה אנשים סובלים מדיכאון כפייתי בגלל ההשוואות שהם עושים עם אחרים? כמה אנשים מוטרדים עם מחשבות מעצבנות כמו 'למה לו יש בית יותר יפה משלי' מסתובבים בעולם? ובכלל, מי קבע שכך אנו צריכים לחיות? מי נתן לנו את הרשות להחליט ולקבוע מה אנחנו צריכים או לא בחיים? מישהו מאיתנו מונה למנהל של העולם? איזה טיעון עומד מאחורי הצדקת התאוות שלנו לדברים שאין לנו, ועוד להאמין שאם היה לי את מה שיש לו אז יש לי ביד את מפתח האושר? שוב ושוב אנו רואים שכסף לא מביא אושר. אז למה אנחנו רודפים אחריו, אחרי מה שאין לנו, במקום לשמוח במה שיש לנו?
 
תשובה ברורה כשמש יש לשאלה זו – זאת התרבות שרובנו מיישמים בחיינו. בחברה המערבית, מרדפים אחרי דברים גשמיים הופכים למטרות העיקריות בחיים, כי כך לימדו אותנו. אתה לא יכול לחיות את החלום האמריקאי כל עוד אין לך את מה שאין לחברך. זה לא חלום רק של אמריקאים שחיים בארצות הברית. זה חלום, די הזוי, שרבים בכל מקום בעולם חיים אותו. וחוץ מזה, מי בכלל המציא את החלום המטופש הזה?
 
חשבתם פעם למה יש לנו את הצורך לאמץ את החלום האמריקאי חזק בנפשנו? טוב, דבר אחד ברור: רובנו גדלנו עליו. אתה הולך לבית ספר, לומד קשה, הופך לאדם בוגר יותר, משיג עבודה טובה, מתחתן, יש לך 2.4 ילדים, ובסוף יוצא לפנסיה. האותיות הקטנות שרובנו לא קראנו עד שזה כבר היה מאוחר הן: הכרחת את עצמך ללמוד או לעסוק במשהו שאתה לא מתלהב ממנו בכלל, כדי שהוא יספק לך את המותרות המיותרות, לכן אתה משקיע את מיטב שעותיך (כולל שעות נוספות) עם הילוך גבוה של לחץ עבודה, חולם על היום-יומיים בשבוע שאתה לא עובד. ואז, אתה קונה בית מעבר ליכולות שלך, אבל הוא כל כך יפה, ומה זה החלום האמריקאי בלי בית יפה? ואז אתה עובד יותר כדי לשלם את המשכנתא המוגזמת שלקחת על עצמך. אה, ואל תשכחו את השבועיים של החופשה החלומית שבסופו של דבר הופכת לשבועיים של תיקונים בבית, במקום לנוח על איזה ערסל באיזו פינה נידחת בעולם. פרישה לגמלאות? מי חושב על זה כשגיבנת של חובות דבוקה לך על הגב? ומה עם הילדים? לגדל ילדים זה בהחלט לא טיול חביב בפארק, וגם להם, כמו לך, יש רשימה של דרישות, רק שהרשימה שלהם מופנית אליך ושלך… אליך. הזהו החלום האמריקאי? לי זה נשמע יותר כמו הסיוט האמריקאי…
 
סיבה נוספת שאנו מרגישים את הצורך לחשוק במה שאין לנו, או במה שלא שלנו, היא בגלל שהדבר הזה ממש טבוע לנו בנפש. למעשה, החלום האמריקאי קיים עוד הרבה לפני שגילו את אמריקה. איך? בואו נחזור בזמן עד לימים הטובים של גן עדן ונגלה את הסיבה למחשבות המושחתות שלנו.
 
יום אחד חוה טיילה לה בין שבילי הגן המפורסם – גן עדן. הנחש (היצר הרע) פגש אותה ופתח בשיחה. זה בטח היה כך: הנה היא, שלמות היופי והתמימות, מטיילת לה בגן. השמש זורחת ופרפרים רוקדים סביבה כשהיא שרה לעצמה. ביציאה ערמומית מאחורי אחד העצים, הגיח פתאום הנחש. "היי חוה, מה קורה?" הוא שואל בנונשלנטיות. "שום דבר מיוחד, נחש. מה איתך?" "לא הרבה… מזג אוויר טוב יש לנו היום… היי, את יודעת מה שמעתי?" הוא שואל בערמומיות אופיינית לנחשים. "לא, ספר לי".
 
טוב, בואו נעצור כאן. בנקודה זו אנו רואים שהזרעים הראשונים של לשון הרע כבר נזרעו. מה הבעיה בלשמוע את מה שיש לנחש לומר? הטריק שעומד מאחורי לשון הרע ורכילות הוא, שבדרך כלל מדובר בדברים אמיתיים שמישהו אומר על אדם אחר. הבעיה היא שהאינפורמציה מועברת עם כוונות לגרום לשומע לדון לכף חובה את האדם שמדברים עליו. אתם מבינים, העקבות של הרכילות מובילות עד לבראשית! נמשיך.
 
"חוה, את יודעת למה אלוקים לא רוצה שתאכלי מעץ הדעת?" "לא, למה?" "כי אז תהיו כמוהו – כל-יכולים כאלה. ואז תדעי את ההבדל בין טוב לרע, נכון ולא נכון". "מה?! אתה אומר שיש לו משהו שלנו אין?!" "או הו", משיב הנחש כשחיוך נחשי נמרח על פניו. ברגע זה הוא גילה את נקודת החולשה שלה, ומכאן, כולנו יודעים איך המשיך הסיפור ועד לאן זה הגיע.
 
אלפי שנים קדימה, ל"בשנת שלוש למלכותו" – לאסתר המלכה ונס פורים. המן, השר המועדף והאהוב על אחשוורוש, היה איש עשיר. היה לו הכל. הוא היה אפילו יותר עשיר מאחשוורוש (אפילו יותר עשיר מקרלוס סלים הלו), וזה עוד בלי להזכיר את הכוח שהיה לו, גדוד של ילדים, שיירת גמלים מלכותית, והרשימה לא נגמרת. אז מה הפיל אותו? יום אחד, כשהוא נכנס לארמון, כשכולם השתחוו לו, אדם אחד לא השתחווה לו. מרדכי היהודי, מנהיג היהודים. והמן, כשראה זאת, התבכיין במרירות (כנראה שהוא לא שמע את הדיסק תפסיק להתבכיין): 'שום דבר לא שווה לי. כל הכסף, הכוח, הכל – לא שווה!'. אדם אחד לא משתחווה לך ושום דבר לא שווה בעיניך? אדם אחד חשוב יותר מכל מה שיש לך בחיים? אנחנו יכולים להסתכל על זה ולומר: 'הבן אדם זה מטורף!' אבל אתם יודעים מה? זאת המנטאליות של כולנו, ברמה זו או אחרת.
 
מה המשותף בין חוה להמן? התאווה לדבר אחד שלא היה להם. העולם היה שלהם, אבל זה כנראה לא הספיק, כי זה לא היה במאה אחוז. כמה מאיתנו נגועים בנקודה הזו? כן, בטח, מיד נצטדק ונאמר: 'רגע, זאת לא אשמתי. כך תכנתו אותי'… נו, ניסיתי את התירוץ הזה בעצמי. ואתם יודעים מה? הוא כבר לא בתוקף. למה? כי יש לנו נטייה להימשך לתאוות אסורות במקום להתגבר עליהן. אנו אמורים לשלוט בהן, לא הן בנו. כל אתגר של מידה או התנהגות מסוימת אינה מחסום קבוע, אלא אבן דרך שתעזור לנו לעלות לשלב הבא בתיקון העצמי שלנו.
 
כן, האתגרים מאוד קשים. לפעמים הם גם נראים כמשהו בלתי אפשרי. לעולם לא נצליח להתגבר עליהם. אבל אסור לנו לשכוח שיש לנו 'חתיכה אלוקית' בתוכנו. וגם, קשר ישיר עם אלוקים שמעניק לנו את הפריווילגיה לחייג אליו בכל פעם שאנו צריכים אותו. זה כוחה של התפילה האישית – ההתבודדות. הקו פתוח וזמין בכל זמן שנרצה, ובחינם! השם לא גובה 2 שקלים ושלושים אגורות לדקה הראשונה, ואחר כך 50 אגורות על כל דקה נוספת. מה הדיל שהוא מציע לנו? לדבר איתו, כל הזמן, בחינם. אז למה אתם מחכים, חייגו כבר עכשיו… תראו איך העולם שלנו מתפרק. מה עוד צריך לקרות כדי שנשמע את השם צועק אלינו מהצד השני של הטלפון? תענו לו. זה בחינם! (אולי עדיף שאהיה אשת מכירות ולא כותבת מאמרים…)
 
והנה אנחנו, מושלכים ממצוקה לסבל פעם אחר פעם, ועדיין אוחזים בעקשנות לא מובנת בגישה של "זה לא מגיע לי", "אין שום צדק בעולם". הרשו לי לשאול את כל החושבים העקשנים שם בחוץ – מה תפסידו אם תסתכלו על העולם בזווית ראיה אחרת? מה כל כך גרוע בלהודות באפשרות שהשם הוא זה שמנהל את העולם ועושה הכל לטובתנו? אה, זה קשה. כי עכשיו נצטרך לוותר על האצבע המאשימה. זה יכריח אותנו לקחת אחריות על מעשינו ועל התוצאות שלהם. כן, זה יכול להיות כואב מדי לחלק מאיתנו. יותר מדי כואב. אבל זה עדיף יותר על סבל אחר, קשה מנשוא, נכון? זה יהיה יותר קשה מלהאשים את אלוקים בכל מה שקורה ולא להבין שהכל לטובה? האם עדיף להישאר במצב של מרירות עם שאלות לא פתורות בלב?
 
הרבה פעמים שמעתי מהרב אליעזר רפאל ברוידא את הדברים הבאים: "השם שולח לנו קריאות התעוררות כל הזמן כדי שנשוב אליו. הוא יטפל בכל הלכלוך הרוחני שהעמסנו על עצמנו במשך החיים, אם נרצה או לא. אז לא עדיף שנתנדב לעשות את העבודה הזאת בעזרת התשובה והתפילה האישית, במקום שהשם יעשה את זה?"
 
נראה שגלשתי מהנושא העיקרי של המאמר, נכון? לא. ישנו קשר עמוק מאוד בין התאוות האסורות וחזרה בתשובה אל בורא עולם. אם אנו חושקים במשהו שאין לנו ומענים את עצמנו עם 'למה אין לי את זה?', זה מעיד על חוסר אמונה, בפרט כשהשם נותן לנו את מה שאנחנו צריכים בדיוק, על המילימטר, מתי שאנחנו צריכים. אמונה היא מושג שחייבים להפנים אותו כל יום. זה כמו ללכת לחדר כושר – אנחנו לא יכולים לצפות לשינויים של בן רגע מהפעם הראשונה. אנחנו לא יכולים לצפות שתהיה לנו אמונה בלתי מעורערת אחרי התבודדות אחת. קשר אמיתי עם השם מצריך עבודה, וזמן. ותסמכו עלי, זה קרוב אליכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים. חיזוק האמונה הוא המפתח להשתחרר מכל בתי-הסוהר של הגישות והשיטות של 'הלוואי והיה לי'. זה בדוק. אמונה חזקה יוצרת שמחה עצומה וממושכת במה מה שיש לנו. מגלה לנו שהחלום האמריקאי הוא לא בדיוק חלום. זה סיוט של ממש.