הטריגרים השקטים

לכולנו יש טריגרים שקטים בתוכנו. ועד
שלא נבין מי הם ומה מטרתם, אנו נדונים
לעשות שוב ושוב את אותן טעויות. אבל
החיים לא צריכים להיות כאלה כואבים,
אפשר לחיות אותם אחרת.
 
 
הדרך להיות אמא טובה ומאירה לא חלקה וקלה ומהירה כמו שקיוויתי. אני לא ממש מבינה למה בכלל ציפיתי שזה מה שיהיה. הרי זה חוק רוחני ידוע – ברגע שאנחנו עולים על הדרך הנכונה – תיקון ושיפור עצמנו ומידותינו, הצד האחר (הרע) מיד מתעורר ועושה הכל, אבל הכל, כדי לעצור אותנו. הוא האויב הבלתי נראה שלנו. וברגע שהבנתי שהאמא שאני רוצה להיות זאת מטרה שאפשר להשיג, ציפיתי, איכשהו, שדברים ישתנו מהר מאוד.
 
אבל הם לא.
 
למעשה, עסק האימהות נעשה קשה וגרוע עוד יותר. הילדים שלי יצאו מכלל שליטה, התגובות שלי בהתאם, עד שלפעמים זה שאני לכודה בספיראלה ששואבת אותי אי שם למטה. הבעיה היא שכל ההבנה שלי למה שאני צריכה לעשות ואיך ולהגיב עדיין תקועה לי בראש, והיא עדיין לא עשתה את דרכה אל הלב. וכמו שאתם יודעים, המרחק בין המוח ללב הוא הגדול ביותר בעולם…
 
ברור לי שמשהו חוסם את המסר לעשות את דרכו ליעד הרצוי, ללב שלי. אבל מה המחסום הזה? התפללתי והתחננתי לבורא עולם שיראה לי מה הבעיה, אבל לא קיבלתי את התשובה… עד לפני כמה שבועות. שיחה נפלאה עם חברה יקרה, שכותבת גם היא באתר – רבקה לוי, סייעה לי לא מעט. תוך כדי השיחה גילינו ששתינו סובלות מאותה בעיה: אנשים "מרעילים" בחיינו. היא שמה את האצבע על הנקודה המטרידה הזו בלי להתבלבל ובמהירות מפעימה.
 
רבקה הסבירה לי שבמצבים כאלה, כשאני לא סולחת לאדם שפגע בי, זה לא מספיק לומר "טוב, יש לי אמונה, ואני מבינה שהכל לטובה. תודה לך בורא עולם שהשתמשת באדם הזה ללמד אותי משהו בחיים. תודה שאפשרת לו לעשות אותי נכה נפשית-רגשית ולדכא את היכולות שלי להתמודד עם לחצים ביום נורמאלי. תודה לך על הכל…."
 
ממש לא. זה לא מספיק.
 
יש כאן חלק שחסר בפאזל הגדול הזה. רבקה הסבירה שאני חייבת לחזור ולגלות את הרגשות הכואבים הללו, אלה שכואבים עוד מהילדות, ולגלות בדיוק את הנקודה ממנה הן נובעות. ברגע שאגיע לשורש העניין, אני חייבת לאפשר לעצמי להרגיש את כל השחרור מהכעס שעדיין מפעפע בתוכי, ואז לבקש מבורא עולם שירפא אותי.
 
החלק הזה, שמכיל אינפורמציה חשובה, הוא זה שעוזר לך לגלות למה יש מחסום שגורם לי לטעות ולשגות שוב ושוב בהתמודדות עם הילדים. וסוף סוף גיליתי את שורש הבעיה: כשגדלתי, מעולם לא הרגשתי שהקול שלי נשמע. מעולם לא הרגשתי שמישהו נמצא לצידי, מישהו שמבין כמה זה כאב לי שפגעו בי ולאף אחד לא אכפת. כשגדלתי, אף אחד לא שאל אותי 'איך את מרגישה? מה את חושבת על הנושא הזה? מה הצד שלך בסיפור?'. הייתי הילדה שנוצרה כדי למלא את הציפיות של אחרים, ואוי ואבוי לי אם החלומות שלי יהיו בכיוון אחר.
 
הייתי בובה.
 
נתתי את דעתי על כך וראיתי כמה הפגיעה הכואבת הזו צפה שוב ושוב לאורך כל הדרך, במיוחד כשהפכתי לאמא. זה מצחיק, כי שהבנתי שאני אומרת תמיד משפט מסוים, שוב ושוב, אך מעולם לא הבנתי למה אני אומרת אותו. כשהילדים לא מקשיבים לי ועושים מה שהם רוצים, אני תמיד שואלת אותם "למה אתם לא מקשיביםלי?!!". יש רמז יותר ברור מזה? כשהילדים רבים, אני מרגישה שאני חלק מהריבים שלהם, וזו התמודדות קשה מאוד – מצד אחד להילחם, ומצד שני להיות המפרידה, בו זמנית. זה בלתי אפשרי. זו הסיבה שהתעצבנתי וכאבתי. כשהם רבו, זה הרגיש כמו הריבים שהיו לי עם אחותי, אבל אף אחד לא הגן עלי. לרוב, לא הייתי זו שהתחילה את הריב, אבל תמיד האשימו אותי. אותה אף פעם לא הענישו.
 
אז כשהילדים שלי רבים, זה כמו ללחוץ על שלט שמפעיל פצצה. הפכתי לאדם רגיש מאוד, אפילו בצורה מוגזמת, וההרגשה האיומה עם דחף לא ברור לנקום תפסו מקום נכבד בתוכי. וזה איום ונורא להרגיש כך. אני אוהבת את ילדיו של הבורא, את עם ישראל, את הילדים שלי, אני לא רוצה שאף אחד ייפגע.
 
זו הסיבה שהרגשתי בכל פעם שאני ממש מאבדת את החיות שלי אם אני לא מצליחה לסדר את העניינים ביניהם. במבט על העניין מפרספקטיבה אחרת, אני מבינה שכך ילדים מתנהגים – לפעמים, הם גם רבים. אני לא צריכה להיסחף לעניינים ביניהם באופן רגשי. אני אמורה להיות הסלע היציב והאיתן עליו הם יכולים להישען ולהירגע, זה שעושה לא פעם הפסקת אש (לחמש דקות, אבל גם זה משהו…), לא משהו אחר.
 
תודה לא-ל, ברחמיו המתוקים והנפלאים, הוא האיר לי את הדרך. סוף סוף, הבנתי מה המניע. אך מה אני עושה עם הידע הזה? שאלתי את הבורא את השאלה הזו, והתשובה הגיעה מהר יותר ממה שציפיתי. אני חייבת ללמוד לסלוח. אני צריכה להרגיש את הכאב, ואז לשחרר אותו.
 
ואיך אפשר לסלוח? רק עם אמונה! אין שום דרך לעשות את זה הכי טוב ובשלמות כמו עם האמונה. בלעדיה, אדם תקוע במקום בו הוא מתמקד אך ורק באדם שפגע בו. יכול להיות שהוא במקום מסוים כן סולח לו, אבל הוא אף פעם לא יפסיק לחשוב עליו כיריב, כמי שפגע בו. תמיד יישארו שאלות מהדהדות בראש. הוא אף פעם לא יבין שמה שהוא עובר זה חלק מתמונה גדולה שנקראת החיים שלו – הנוכחיים, הקודמים, או תיקון נשמתו. הוא לא יצליח לראות את בורא עולם כחלק מכל מה שעובר עליו. וכתוצאה מכך, הוא לעולם לא יפתח קשר אוהב ואמיתי, אם בכלל, עם בורא עולם.
 
השורה התחתונה. המטרה של כל מה שאנו עוברים היא כדי שנתקרב לבורא עולם. אנחנו צריכים לבקש ממנו הכוונה ולהבין מה הוא רוצה מאיתנו, ולא למה זה קורה לנו. יש כאן מסר שצריך לפענח, להבין ולהפנים. לא להתלונן ולבכות למה זה קורה דווקא לי.
 
כן, לכולנו יש טריגרים שקטים בתוכנו. ועד שלא נבין מי הם ומה מטרתם, אנו נדונים לעשות שוב ושוב את אותן טעויות. החיים לא צריכים להיות כאלה כואבים, זו לא המטרה בכלל של בורא עולם, למרות שיש כאלה שכן חושבים – וזו טעות איומה מיסודה!! תנו דעתכם להתנהגות שלכם, למה שאתם נוהגים לעשות, ונסו להבין אילו תסריטים יוצאים מהם בכל פעם שזה קורה לכם. כן, ואז זה חשוב לחזור לאחור, לפשפש קצת יותר לעומק, ולראות מה גורם לכאב הזה, אם יש לו קשר להתנהגות שאתם מאוד רוצים לתקן ולשפר.
 
ברגע שתחברו את החלקים של הפאזל תרגישו טוב ותתקדמו הלאה, תגלו כמה שהתהליך הזה היה קל ומהיר, הרבה יותר מלהמשיך לסבול. כי איך אמר רבי נחמן מברסלב, "מי שלא רוצה לסבול מעט, יסבול הרבה". כאן כדאי לציין שהתפילה האישית עוזרת לנו מאוד, והאמונה אף היא נצרכת וחיונית בכל התהליך הנפלא הזה. כשאתם מערבים את בורא עולם בתהליך הריפוי, ובכל תחום בחייכם, כשאתם מבקשים ממנו שיעזור לכם, תהיו בטוחים בזה – אתם עומדים להצליח ובגדול באחת המשימות הכי חשובות בעולם.