הילד הזה הוא אני!

כתבו על זה הרבה ודיברו אפילו עוד יותר. בעיות קשב וריכוז, ליקוי למידה והיפראקטיביות. אבל הפעם זה שונה. רוחמה אפרתי עם זווית ראיה אישית.

5 דק' קריאה

רוחמה אפרתי

פורסם בתאריך 17.03.21

מה לא נאמר ונכתב אודות בעיות קשב וריכוז, היפראקטיביות או לקות מידה. אולם הפעם אני מציגה את הנושא מזווית ראיה שונה, לא זו של המומחים ושאר בעלי המקצוע, אלא דווקא ממקום אחר – של ילד שמתמודד עם הבעיות הללו בבית, בבית הספר ועם חברים.
 
ואגב, הילד הזה… הוא אני.
 
טוב, אני כבר בת שלושים פלוס, רוויית לימודים ותארים, אבל גם לא מעט צלקות מהשנים שעברו. הכי מצחיק, שאובחנתי כלקוית למידה רק באוניברסיטה! סטודנטית מחוננת עם היפראקטיביות ודיסלקציה.
 
אתם יודעים כמה עוגמת נפש הייתה נמנעת ממני אם היו מגלים את זה בזמן. אבל במקרה שלי, מנת המשכל חיפתה על תוצרי הלוואי של בעיות כאלה. זו הסיבה, כנראה, שלא עלו על זה עוד כשהייתי קטנה, אבל זה לא אומר שזה החריף את המצב.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לאהוב בלי ריטלין
אמא, קצת קשה לי
ילדי  הריטלין
תשומת לב ההורים והיפארקטיביות
 
מאז שהייתי ילדה קטנה בגן ועד לגיל חטיבת הביניים, על פני השטח, הכל נראה בסדר. עברתי מבחני איי-קיו בין הגבוהים בארץ, הייתי תלמידה טובה, לא פחות מ-95 בכל מבחן, התקבלתי לבית ספר מאוד מוכר ויוקרתי בתל אביב, ממנו ממשיכים לתיכון מאתגר לא פחות.
 
ואז הגיעו שנות התיכון.
 
מהיום הראשון בתיכון הגבוה אליו התקבלתי הבנתי שלא יהיה לי קל. ולא מבחינה לימודית, אלא שהבעיות האלה החלו לצאת החוצה. החומר הלימודי היה מעניין ומאתגר מאוד, אבל הקושי לשבת במקום אחד, להיות מרוכזת ומפוקסת במשך שיעור שלם – זה לא קל לאדם היפראקטיבי, דיסלקטי ועם לקות למידה. התחלתי לאבד עניין, ושוב, לא בגלל שהחומר הלימודי לא עניין אותי. אני מאוד אוהבת ללמוד, להעשיר ולהרחיב אופקים וידע, אני מאוד אוהבת לאתגר את המוח עם כל מיני נושאים מעניינים, אבל זה קשה מאוד כשאתה לא מצליח לשבת בכיתה.
 
המנדט הבריטי? משאוות? משפט פיתגורס? עלובי הנפש של מולייר?… הבהייה בתקרה, בנעליים ובחגורה של המורה, לסרוק את החצר מכל פינה אפשרית… ריבונו של עולם, למה זה קורה לי?
 
המזל שלי, כך אני חושבת, שתמיד הצלחתי למצוא מקום ליד החלון או סמוך לדלת, בשורה הראשונה, וכך לשקוע במחשבות שלקחו אותי למחוזות אחרים, רחוק מכותלי הכיתה, מעבר לדלת הצהובה. הייתי מספיק אינטליגנטית ומאופקת לא להפריע, לדבר עם חברות או להפריע למהלך השיעור. כזה היה יותר מדי בשבילי, פשוט קמתי ויצאתי החוצה, לנשום אוויר, להירגע. ולפעמים, להבין למה זה קורה לי?…
 
אני זוכרת את הימים העמוסים בספרי היסטוריה. חומר מקסים, אבל למי יש עצבים מיותרים, במיוחד כשאין לך את היכולת להחזיק את עצמך 45 דקות על הכיסא בלי לרצות לדעת מה קורה מחוץ לחלון או מעבר לדלת. וכשהמחשבות רצות ממקום למקום, מרחיקות לכת, אז מי בכלל חושב על ריכוז? התמקדות בחומר? ערנות? כל זה התנקם בי כשהגעתי למבחנים. איי, מי היה מאמין שהילדה המחוננת תוציא ציונים מזעזעים, כמו 20?!?
 
"יש לה קוצים", האבחונים עפו באוויר אחרי שכבר לא יכולתי לסבול את התוצאות הנוראיות של המבחנים ופשוט קמתי ויצאתי מהכיתה. ולא בגלל שהייתי חצופה. התסכול הציף אותי. איך זה יכול להיות? מה קרה? איך אני מגיעה לתוצאות כאלה? המוח שלי היה מצלם את החומר הנלמד, יכולתי לזכור שורות שלמות, פסקאות וציטוטים, ובסוף 20 מתוך 100! אתם מבינים איזו צלקת זה עושה בנפש? איזו עוגמת נפש? כמה שזה שובר ומאוד מעליב?! לא הבנתי מה לא בסדר איתי. הביטחון העצמי שלי הגיע לרצפה. "אני יודעת את החומר" אמרתי למורה, "תבחני אותי בעל פה…" הייתי מבקשת. כמה אנרגיות הייתי צריכה לבזבז ולו רק כדי להצדיק כל פעם מחדש את הכישלונות שלי.
 
מבחני הבגרות עברו בהצלחה רבה, אבל עם המון משקעים. למבחנים הייתי לומדת ממש 'רגע לפני' בשיטת 'בעל פה', ניסיתי לפתח לעצמי טכניקות למידה שיעזרו לי לשרוד את הקשיים. וכך, בשן ועין, הוצאתי תעודת בגרות יפה. מה שאחרים עשו בקלות מסוימת, אצלי זה היה עם חריקות שיניים, מחנק והרבה עוגמת נפש.
 
שווה קריאה!
תפילה של אמא
מכתב לאבא ואמא
 
הבגרויות מאחר, אבל החיים העצמיים והאמיתיים רק מתחילים. למשל, להתקבל לקורס מסוים, אחרי מבדקים ומבחנים שלא הצלחתי לעבור, ושוב, בגלל חוסר הסנכרון בין רמת האינטליגנציה לבין היכולות בפועל. וגם פה, הבעיות האובייקטיביות הוכיחו אחרת ומהר מאוד נאצלתי לעזוב. את החומר זכרתי בעל פה בצורה מדהימה, אבל בכתב, בגלל שצריך לשבת ולהתרכז – היה קשה לי. הדיבור הסיח את דעתי, את הדעת מלרצות לזוז כל הזמן. אבל לא תמיד קיבלתי את ההזדמנות להוכיח את עצמי בעל פה. התחושה הייתה של החמצה ופספוס, וכן גם הרבה כאב. עכשיו, גם האכזבות מהסובבים אותי היו גלויות ובקול רם.
 
באוניברסיטה הפתוחה הייתה לי סוג של נחמה, במובן הזה שאין מבחני סף לפקולטה מסוימת אולם אליה וקוץ בה, הלימודים שם הרבה יותר קשים לאין ערוך מאוניברסיטה רגילה. ושוב, אותו ריטואל של חלומות בשיעורים, ידיעת החומר בעל פה, צילומו במוח, ואי הצלחה בהגשת עבודות וכישלונות במבחנים, ציונים שכמובן לא משקפים את היכולות שלי באמת. אחרי מספר חודשים ניגשתי לבחינה דידקטית בה נמצאו המדדים המדוברים. "זו בעיה אובייקטיבית שאין הרבה מה לעשות איתה", אמרו לי. והמשפט הזה כל כך קומם אותי.
 
ראשית, כי הוא לא נכון, יש הרבה מה לעשות! בדקתי ונמצא שעובדתית שינה טובה ומנוחה עוזרת מאוד להתרכז יותר. תזונה בריאה על בסיס פירות וירקות טובה מאוד, וכן רוגע נפשי עשויים לתרום רבות לריכוז גבוה. גם חומר מעניין פחות, היסח דעת ועוד אלמנטים קוגניטיביים, אבל זה כבר דעתי האישית. וגם, הרבה מה לעשות חוץ מלהשתמש ישר בריטלין. יש טכניקות נפלאות ללמוד איך להיות מפוקסים, לפרק את החומר, לסכם ולמרכז אותו, ללמוד מה תפל ומה עיקר.
 
דבר שני, ברמה הבינאישית, אפשר לעשות הרבה דברים שיעודדו אותנו. קודם כל והכי חשוב, לא לחשוב שאנחנו לא מוצלחים. יש לנו בעיה מסוימת, אבל יש דרך להתמודד איתה. בנוסף, לנסות לקבל הקלות שמועילות לנו, ולא על מנת לנצל את המצב, כמו כיתה קטנה, בחינות בעל פה, פחות שיעורי בית, ולהבין את הצורך שלנו לצאת להתאוורר לכמה דקות. וזה לא סוף העולם, אם יש הבנה גם מהצד השני התוצאות בשטח מדהימות. אני דוגמה לכך (ואני לא אומרת את זה מתוך התנשאות, אלא ממקום של דוגמה למי שלא מאמין בעצמו).
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ילדים תחושתיים, איך מתמודדים עם זה?
אהבה, התרופה לכל
או מנצח או מפסיד
 
הורים ומורים יקרים, זה לא קל להיות ילד עם לקות למידה. זה באמת לא פשוט מהרבה היבטים. החברה בוחנת אותנו לפני התוצאות, מה שקורה בשטח לא מעניין. ואתם צריכים לזכור תמיד, שמאחורי כל מחברת, כל מבחן או דף קשר, נמצא ילד מלא ברגשות ותחושות שצריך את התמיכה שלכם. לא, אל תשפטו אותנו, כי אתם לא נמצאים במקום שלנו, אתם לא מבינים כמה צער וקושי עובר עלינו מדי יום. אנחנו זקוקים למילים טובות, לעידוד ולקשר אישי, אולי קצת יותר מזה שיש לכם עם הילדים 'הרגילים'.
 
אתם יודעים מה זה בשבילנו לשמוע את הצלצול האומר שצריך לחזור לכיתה? כאילו אוזקים אותנו באזיקים, ואני בכלל לא צוחקת. אתם יודעים איזה תסכול זה שאתה מבין את החומר אבל לא יודע או מצליח לתרגם אותו למילים כתובות? כשאתה בכלל לא מבין מה המורה רוצה ממך ועל מה היא צועקת, ועוד לבוא הביתה ולקבל פנים חמוצות בגלל הציונים הנמוכים?
 
אתם יודעים עד כמה המשפט – "יש לו פוטנציאל והוא אינו מממש אותה" יכול דווקא להוביל למקום ההפוך? אל תשפטו אותנו. אף אחד לא יודע מה רץ לילדים כמוני במוח, איך אנחנו חושבים ומגיבים, מה אנחנו כן יודעים מה לא. היום, בקלי קלות לצערי, חורצים גורלות. ואני שואלת, באיזו זכות?
 
ובבקשה, אל תשוו אותנו לילדים אחרים או לאחים והאחיות 'הרגילים' שלנו. אל תאמרו לנו שאנחנו 'פחות טובים', לכל ילד יש את האתגרים והיכולות שלו. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. זה מאוד מתסכל כשעושים לנו את זה.
 
וגם אתם, חברים יקרים, אתם יודעים בכלל עד כמה זה מעליב, קשה ופוגע, לקבל הערות כמו 'איך אתה לא מבין? זה מה זה קל!…" חבר'ה, מבחני האיי-קיו שלי הוכיחו שאני עוקפת אתכם בלי לאותת, אבל אף פעם לא השתמשתי בזה מול אף אחד, אף פעם לא אמרתי שאני, בעל פה לא בכתב, מצליחה יותר מכולם.
 
כן, זה לא קל להיות ילד מבולגן ומפוזר. אני, באופן אישי, מאוד אוהבת סדר, למרות שקשה לי ליצור סביבה מסודרת. וזה לא בגלל שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת. אל תראו רק בעיה אובייקטיבית, תראו את הכישרונות והיכולות שלי, תראו את חצי הכוס המלאה, לא זו הריקה. תפסיקו למצוא בנו פגמים, כי גם לכם, האנשים 'הרגילים', יש חסרונות. אף אחד לא מושלם.
 
אלו מילים שיוצאות ממקום עמוק מהלב, ממקום של כאב והתמודדויות לא קלות, לא פעם גם של מלחמות להוכיח שאני כן יכולה, יודעת ומסוגלת. תנו צ'אנס, אל תשפטו, אל תבקרו, תהיו שם בשבילנו, בשביל כל הילדים והאנשים עם 'בעיות אובייקטיביות', ותנו לנו את ההזדמנות הנאותה והראויה לנו כבני אדם!
 
 
* * *
רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (B.A) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית ושדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות:ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה