הימים ההם

הילדים שלי לא יכולים להבין איך יכולנו לגדול "בימים ההם", כש"ויראלי" באופן עקרוני היה וירוס בבטן או בגרון שהפצנו במהירות אחד לשני במשפחה. "חלונות" היו הדברים שהסתכלנו דרכם החוצה מהבית או תוך כדי נסיעה ברכב, ו"חיפוש" היה בדרך כלל בגלל שלא מצאנו משהו.

בכל פעם שאבא שלי רצה לצלם אותנו עם מצלמת הבטה-מקס הענתיקה והגדולה שלו, היינו צריכים לעצור כדי שהוא יעשה כמה פעולות שהצריכו לא מעט זמן. וזה עוד בלי להזכיר את המשקל המעצבן שלה. לא היה דבר כזה מצלמות קטנות ודיגיטליות כמו שיש היום, שמנציחות את הרגע כאן ועכשיו במגע של אצבע אחת. ואם עשינו משהו חמוד ואבא לא הספיק לצלם, היינו צריכים לעשות את זה שוב. לכן, הורים יקרים, אני מעניקה לכם קרדיט על כל הצילומים והתיעוד והסבלנות הרבה, על עמל מלא אהבה.

אני זוכרת שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי כשסיימתי כיתה י' (בארצות הברית החוקים שונים מאלו של ישראל). לא אשכח את הרגשת החופש שמילאה אותי. סוף סוף מכונית משלי!

ומה היה יפה בירושתי – הפח הענק על ארבעה גלגלים? ובכן, הייתה זו השברולט קפריס מודל 1981 המשפחתית שלנו עם פאנל מעץ וכל השאר. ולא רק, בירושה שנחלתי הייתה גם עסקת חבילה (או, תנאי חובה לקבלתה) – להסיע את אחי ואחותי לבית הספר בכל בוקר ולסבול את ויכוח ה"מי יישב לידי היום?" הבלתי נמנע. עשיתי כמיטב יכולתי עם מה שניתן לי ונהגתי על המכונית הענקית עם הלוחית המצחיקה שהייתה לרכב במשך כמה שנים. עם הזמן, צירפתי שלט-קונטרה "היא אוהבת רוקנרול" לשדרוג מראה הרכב, וגם שלא ישכחו שהרכב שייך כבר לצעירים ולא להורים… ולא, לא התבכיינתי שלא יכולתי להמיר את הספינה הענקית לרכב ספורט אדום קטן וחמוד. פשוט, נהגתי על המפלצת הזאת במיאמי ביץ' ובשדרות קולינס, ובמבט לאחור, אני כל כך מודה לתושבים שמחלו לי על הנהיגה ה'מושלמת' שלי והיכולת לתמרן עם מכונית בגודל שכזה.

הזמן עבר והרבה דברים השתנו מאז. רכב משפחתי הפך עם הזמן למיני ואן. היום אנחנו חיים בתקופה של שדרוג תמידי – ויהיה זה הסמארטפון, המחשב, הוויכוחים… ואפילו בני הזוג. הפכנו לחברה "זורקת". חד פעמי זה חלק מהנורמה. להורים שלי היה מקרר במשך עשרים שנה. בימינו אנו, חמש שנים זו תוחלת החיים של רוב המכשירים בבתים שלנו. כחברה, אנחנו כל הזמן בחיפושים אחרי הרעש והצלצולים שהאופנה מכתיבה, אחרי המודל האחרון, הכי מהיר והכי טכנולוגי שאפשר. באופן מהותי, הפכנו עבדים לתרבות השדרוג.

מאמרים נוספים בנושא:

עולם חד פעמי

אידיאלים שנשכחו

אגודלים מכורים

מכור ל…בוץ!

המכורים

פעם בחיים

לאן נושבת הרוח?

אפשר ללמוד הרבה משברולט. למה? כי לפני שעלינו לארץ ישראל בעלי נתן לי מתנה עם שדרוג ענק לרכב – שברולט סוברבן! וואו! איזה שדרוג! חוץ מהרעש והצלצולים (הנה הם באים…) היו גם מושבים מעור, גג נפתח, די.וי.די. ומערכת סראונד. זה הרגיש לי כמו לנהוג על גג העולם עם המיני משאית שלי. סוף סוף הגעתי ליעד המיוחל של הפח והארבעה גלגלים שרציתי. ואז, זמן קצר אחרי השדרוג החלומי הזה, בעלי הכריז בקול את הרעיון 'המטורף' שניקר לו במוח זמן ממושך – "עושים עלייה לישראל!"… הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי את הבשורה היה הפרידה הבלתי נמנעת ממה שהפך לדבר הכי יקר לי – המשאית האהובה שלי.

השפה התחתונה שלי החלה לרעוד כשהסתכלתי לכיוון הדבר הגדול מהחיים שלי – השברולט המשודרגת, זו שנוצצת לה בשמש ולא אכפת לה מאף אחד. המשאית שלי! "ומה עם השברולט?" שאלתי בקול ילדותי ופאתטי, ובעלי נופף בידו בחוסר סבלנות.

"האנשים היחידים שנוהגים על סוברבן בישראל הם דיפלומטים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנסוע עם תחנת דלק צמודה, נכון?" הוא שאל.

באותם רגעים כל מה שרציתי היה רק לברוח לחניה ולחבק את השברולט שלי. רציתי להיכנס פנימה, להישען על מושבי העור החמים (חם מאוד בפלורידה) ולהרטיב אותם עם הדמעות שלי. ללטף את הדשבורד ולספר לו כמה אתגעגע אליו ולכל הנסיעות המיוחדות שלנו – לקניונים ולחנויות האואטלט. הרגשתי צורך לדבר עם אחד מנציגי השירות של 'מקשיבים לך אונליין' שפועל 24 שעות ביום, למקרה שאלך לאיבוד, שארגיש נטושה… אתאר להם את כל מה שאני מרגישה במסיבת המרירות שלי בגלל… השברולט שלי!

כמובן, כי זה גם המשך הסיפור, השברולט נשארה מאחור. אחרי שרוקנו כל פיסת חיים מהבית בו גרנו, בעלי עשה את המעשה – הוא לקח אותה, את השברולט שלי. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם בחוץ מהרגע שהוא יצא ועד לרגע שהוא נעלם באופק. זהו, אין יותר שדרוגים. אנחנו עולים לארץ ישראל, שם רוב האנשים נוהגים על סובארו וסקודה, ארץ בה המכוניות נבחרות בעיקר מתוך מקום של תועלת ולא של שואו נוצץ על הכביש. ארץ בה השדרוגים לא כל מושרשים בנפש הגרים בה, ארץ בה החיים זזים בקצב שונה מזה שכאן. אם תמצאו חפץ או ריהוט כלשהו ליד מבנה הפח השכונתי, זה בגלל שהוא עבר לא מעט 'ידיים' ומיצו אותו עד לקצה גבול היכולת שלו. לחפצים יש ערך. שלא כמו בתרבות האמריקנית – בה אנשים מרהטים את הבתים שלהם מהמזבלה העירונית, מוצאים חפצים כמעט חדשים, כאלה שהשתמשו בהם רק פעם אחת!

שלא תבינו אותי לא נכון, ישראל היא אחת המדינות עם הטכנולוגיה היעילה על הפלנטה הזו, וישראלים יכולים בהחלט להיות אובססיביים לגבי הסמראטפונים או המכוניות (באותו יום ראיתי גם פרארי חוצה לה את הרחוב…). אבל לרוב האנשים זו מציאות אחרת, ללא הצורך התמידי להשתדרג בכל דבר בחיים. הקצב מזכיר קצת את הימים ההם, בהם ילדים עדיין היו משחקים בגן המשחקים ומשעשעים את עצמם עם כל מה שמצאו בפארק ויכול לשמש אותם במשחק. רוב האנשים גם לא חיים עם הצורך להשתדרג עם הגאדג'טים האחרונים בשוק, משחקים או כל מה שהאופנה משפיעה לציבור הרחב.

עונת המישמשים (משמש למי שמקפיד על עברית תקנית) בפתח. זה הפרי היחיד שאוכלים והילדים עומדים בסבלנות עד תוציאו את הגרעין, לאחר מכן הם ישטפו אותו, ינגבו ויוסיפו אותו לאוסף הגוגויים שמוטמן אחר כבוד בקופסת נעליים.

כן, הנאות פשוטות. בלי הצורך האובססיבי לשדרג כל הזמן את כל מה שאפשר. לחיות כאן זה גם להעריך כל דבר שאנחנו משיגים, ושום דבר לא מובן מאליו!

אני מסתכלת לאחור, על ה"האהבה" העמוקה שהייתה לי לשברולט שלי, ואני לא מפסיקה לצחוק על עצמי ועל התגובה המצחיקה שלי. איזה חסד עצום הקב"ה עשה איתי כשהביא אותי לכאן, לארץ בה מכונית לא הייתה על הכוונת שלנו לפחות בשבע השנים הראשונות. ארץ בה למדתי לעצור את הדחף לשדרג כל דבר בחיי, ובמקום זאת פניתי פנימה – לחלק בתוכי שנעלם מהעין מכל הרעש והצלצולים, החלק שצעק והתחנן שאתן לו תשומת לב. הייתי צריכה להיאבק כדי למצוא את העיקר שבתוכי בין כל הדברים החיצוניים שהעסיקו אותי, לחיים שבהם הנאות פשוטות החזירו אותי לחיים של משמעות אמיתית. אני כמעט מרגישה כאילו חזרתי לימים הטובים ההם, שתפוח היה חטיף מתוק וטעים ובלקברי (פירות יער) היו הפרי על החלק העליון של הקצפת ושאכלנו להנאתנו…

כן, הימים ההם…

אם יש משהו שהחיים כאן בישראל לימדו אותי הוא – שאין שום צורך להשתדרג, כי המגורים כאן הם השדרוג הכי טוב שיש (ואני אומרת את זה כמישהי שחיה בארצות הברית, במיאמי, באחד המקומות הכי טובים ומשודרגים עם כל השואו שבא עם זה).

והנה החלק הטוב של כל הסיפור: זה בדיוק מה שאני רוצה!