היעד הסופי – פרשת השבוע מטות מסעי
פרשת השבוע מטות מסעי - מסעי ישראל במדבר: הכנה ליום הגדול - אחרי השהייה הממושכת במדבר הגיע הרגע המיוחל: היעד הסופי, ארץ ישראל. ולזה, מתכוננים!
פרשת מטות – מסעי
מסעי ישראל במדבר – הכנה ליום הגדול
שהייתם הממושכת של בני ישראל במדבר, איפשרה להם להתכונן כיאות לקראת בואם אל הארץ המובטחת. ללא הכנה זו, לא היו בני דור המדבר מסוגלים לחיות בארץ חיי תורה מושלמים. התבוננות באופן הכנתם לכניסה הנכספת לארץ כנען, יכולה לשמש לנו הדרכה לחיים בעולם הזה המהווים פרוזדור לחיי העולם הבא. על כן ננסה ללמוד מתוך פרשות אלו, על אודות התועלת שיכולים אנו להפיק מהנאמר על מסעות היוצאים ממצרים.
בתחילת הפרשה נאמר: "ויכתוב משה את מוצאים למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". יש להבין מה פשר שינוי הסדר, תחילה נאמר: "מוצאיהם למסעיהם", ובסוף נהפך הסדר ונאמר: "מסעיהם למוצאיהם"? שאלה נוספת: אנו מוצאים בתורה ובחז"ל, שלוש תועליות (מלשון תועלת) שהיו לבני ישראל מן השהייה הממושכת במדבר:
התועלת הראשונה – מפורשת בפסוק: "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", ה' האריך את הדרך כדי שתהיה להם קשה לסגת ולשוב למצרים.
התועלת השניה – נמצאת במדרש (תנחומא, בשלח), האומר: אילו נכנסו ישראל מיד לארץ, היו מתעסקים מיד בשדה ובכרם ומתבטלים מן התורה, לפיכך הוליכם הקב"ה דרך המדבר, כדי שיאכלו את המן וישתו מי באר, ובינתיים תתיישב התורה בגופם.
התועלת השלישית – שהפיקו משהייתם במדבר, נרמזת ברש"י בתחילת פרשת מסעי. כשמבאר רש"י מדוע מאריכה התורה בתיאור המסעות, הוא מצטט ממדרש תנחומא: "משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה את כל המסעות. אמר לו: "כאן ישבנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" וכו'. עלינו לשים לב שהמדרש ממשיל את העניין למלך שנסע עם בנו החולה כדי להתרפא. מדוע לא נקטו במשל למלך שיצא עם בנו לטיול? רצו חז"ל לרמוז לנו כאן, שהשהייה במדבר היתה רפואה לבני ישראל, וזוהי התועלת השלישית שהפיקו ישראל משהייתם הממושכת במדבר.
אם כן עלינו להבין מאיזו מחלה היה עליהם להירפא? כמו כן יש לשאול האם וכיצד אפשר לשלב ולחבר את שלוש הסיבות לשהייתם הארוכה של בני ישראל במדבר?
הדברים מתבארים במאמרו של הגר"מ מילר, בספרו "שיעור ליום השבת". כהקדמה הוא מביא את המשל הידוע של המגיד מדובנא, שבעזרתו, הוא מיישב את השאלה הנ"ל על שינוי הסדר בענייין "מסעיהם למוצאיהם". וכך סיפר:
מעשה בילד שהתייתם מאמו, ואביו נשא אישה אחרת. הבן הצעיר לא מצא שפה משותפת עם האם החורגת, וכל שנות נעוריו היו מלאות צער ותוגה. כאשר התבגר הילד נסע האב למקום רחוק, כדי למצוא שידוך הגון לבנו. אכן אחרי זמן מה שב האב לביתו ובפיו הבשורה, הוא מצא לבנו אישה טובה מבית טוב ואף כבר נקבע תאריך לחתונה.
כאשר התקרב מועד החתונה יצאו האב ובנו לדרך, בעגלה עמוסה בבגדים, כלים ומתנות. העגלה לא הרחיקה לצאת מהעיר והחתן פנה לעגלון: "כמה קילומטרים כבר התרחקנו מהעיר?", והעגלון השיב לו. וכך היה חוזר ושואל מדי פעם את העגלון כשהוא מבקש לדעת כמה התרחקו מהעיר שממנה יצאו. גם האב הטריד את העגלון בשאלות דומות. אך בניגוד לבנו ששאל כמה התרחקו מעיר המוצא, שאל האב מהו המרחק שעוד נותר עד תום המסע.
פשר ההבדל בניסוח שאלותיהם, נעוץ בהבדל יסודי במהלך מחשבתם. לבן לא היה מושג על אודות האושר הצפוי לו, כי הוא לא הכיר את הכלה ואת משפחתה. אבל דבר אחד היה ברור לו, הוא מתרחק והולך מהעיר שבה שבע מרורות וצרות. לכן שאל בכל פעם כמה כבר התרחקו מעיר המוצא. לעומתו, האב אומנם ידע כמה רע היה לבן בביתו, אבל עם זאת הוא כבר יכול לתאר לעצמו את האושר הצפוי לו מעתה ואילך, כי הכיר במעלות השידוך שעשה. לכן הוא שאל מה המרחק שעוד נותר, עד המקום שבו צפויים לבנו ימים טובים ומאושרים.
עתה, אומר המגיד מדובנא, יובן היטב הפסוק הנ"ל. מבחינת בני ישראל, דמתה יציאת מצרים ליציאתו של הבן מבית אמו החורגת. הם עדיין לא ידעו מה היא קדושה, מה היא ארץ ישראל ומהם חיי תורה, אבל הם ידעו כמה רע היה להם במצרים, לפיכך היתה יציאת מצרים לגביהם בבחינת "מסעיהם למוצאיהם" – כלומר כל מטרת המסע היתה ל"מוצאיהם", לצאת ולברוח ממצרים. ולכן כאשר מדובר על "מסעי בני ישראל", נאמר: "ואלה מסעיהם למוצאיהם".
לעומתם, משה רבנו כבר ידע כמה טוב יהיה להם בארץ ישראל, ומה נהדר יהיה לחיות על פי התורה בקדושה ובטהרה. לכן נאמר: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם", כלומר כל יציאתם היתה למען המטרה של "למסעיהם" – לנסוע ולהגיע לחיים של תורה בארץ הקודש. הוא ידע כמה היה קשה להם במצרים, ואף על פי כן, כדוגמת האב שבמשל, ידוע ידע שהטובה הצפויה להם היא מעלה הרבה יותר גדולה מעצם היציאה מבית העבדים!
רבי צדוק הכהן כותב בספרו "פרי צדיק", שכאשר ישראל עזבו את מצרים, עדיין לא היו נקיים לגמרי מטומאתה. ואילו היה הקב"ה מכניס אותם לארץ ישראל כאשר שרידי טומאת מצרים עדיין דבוקים בהם, לא היה להם כוח לעמוד בפני הפיתוי לעסוק בעניינים הגשמיים. היתה אז סכנה שהם יפלו ברשתו של היצר הרע, ובמקום להקדיש את חייהם ללימוד תורה, הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודת האדמה. לכן השהה הקב"ה אותם במדבר, כדי לטהר ולרפא נפשותיהם בטרם יבואו לארץ ישראל.
עתה נבין היטב את שלוש התועליות שמנינו לעיל. המשל המובא ברש"י על המלך שהלך עם בנו כדי להרפא, בא לרמוז לנו על המסעות הרבים שהיו לבני ישראל במדבר שנועדו להביא להם רפואת הנפש מההתפתות ליצר הרע לחיות חיים גשמיים. הנהגת הבורא הגלויה במדבר וראיית הנסים הרבים הביאו אותם לאמונה זכה, וזוהי רפואתם. בזה כלולה גם התועלת השניה, החשש שמא יבואו לארץ ויעסקו בשדה ובכרם במקום ללמוד תורה. אכן, לפיכך נשתהו מלבוא לארץ מיד, כדי שיתרפאו וימשכו אל התורה. ומכאן לעניין השלישי "פן ינחם העם…ושבו מצרימה" – השהייה הארוכה במדבר נועדה, כאמור, לזכך אותם כדי לנתק כל קשר עם מצרים, לבל יעלו על דעתם ששיבה למצרים תהיה פתרון עבורם "בראותם מלחמה".
מתוך כך נבין משמעות נוספת ועמוקה במלים "מסעיהם למוצאיהם". הם הבינו עתה שבראש ובראשונה, צריכה להיות להם מטרה לצאת ממצרים. לא רק כדי להיפטר משעבוד מצרים ומהצרות, אלא כמטרה רוחנית נעלה – להנתק מטומאת מצרים. זוהי משמעות "מסעיהם למוצאיהם" – לנסוע על מנת לצאת. כך הוא באמת סדר העבודה ברוחניות: תחילה "סור מרע" ואחר כך "עשה טוב".
תחילה יש לעקור את השורשים הרעים, את ההנהגות המקולקלות שרכשו במצרים ולהיטהר מהטומאה ששרתה עליהם. אחר כך אפשר לדבר על "עשה טוב" להזדכך ולהיטהר כדי להיות ראויים לקדושת התורה וקדושת ארץ ישראל. ואכן נאמר בהמשך: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". אחרי ההשתדלות והמאמץ שעשו לעקור את הרע, זכו בסייעתא דשמיא ל"עשה טוב". "מוצאיהם" דהיינו יציאתם מהטומאה, נהיו כלי לקבלת מתנת שמים להפוך את מסעיהם אל ה"עשה טוב", אל ההליכה לקראת חיי התורה ולעבר ארץ הקודש. ולכן נאמר כאן "על פי ה'", כי כל זה ניתן להם במתנה על פי ה'.
מסע בני ישראל – מסעו של כל אדם בחיים
מסע בני ישראל ממצרים לארץ ישראל, צריך לשמש לנו משל ודוגמא למסעו של כל אדם בחיים – מסע שראשיתו בימי הילדות והנערות וסופו בפתחו של העולם הבא. אנו יודעים שיצר לב האדם רע מנעוריו. לכל אחד יש יצר הרע, ואפילו בחדרי חדרים משיג אותו היצר הרע. הקב"ה שולח אלינו את היצר כדי להעמיד אותנו בנסיונות, ומטרת חיינו היא ללכת צעד אחרי צעד מסע אחרי מסע, להתגבר, להתקדש ולהיטהר ולעלות במעלות רוחניות במשך כל החיים.
זהו מסע ארוך של עליה, אשר בו על האדם להבחין בין עיקר וטפל. עליו לברוח מכל מה ששייך לטומאה ולעבירות, ולהדבק בתורה ובמצוות. כמו כן יש לזכור תמיד שתכלית חיינו הם חיי תורה ומצוות, וכל ענייני העולם הזה, אינם אלא אמצעים להביא אותנו לחיי העולם הבא.
לעתים יש גם תקופה של נפילה או ירידה, אך יש לדעת שזו היא תופעה מצויה וטבעית, ודווקא מהנפילות יכול האדם להתעשת ולהתחזק. כל אחד נפגש במהלך המסע עם קשיים, ולעיתים עם "ענן" המבשר על משבר כלשהו. קורה שאין מסתדרים עם חברותא, לפעמים אין מבינים את השיעור. קורים דברים בחדר המגורים או בחדר האוכל, אך מכל הדברים האלה אין צריך להשבר. זהו נסיון, זוהי שעה של התמודדות עם היצר, וכאשר מתגברים עולים בדרגה נוספת. כי כל שעה של קושי או אפילו של נפילה היא מנוף אדיר לקימה והתעלות. כמו שנאמר: "שבע יפול צדיק וקם", ומבאר הגר"י הוטנר זצ"ל שהנפילה היא סיבה לקימה.
היעד הסופי של מסע ארוך זה הוא, כאמור, העולם הבא. שם יושבים הצדיקים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה, וזהו עונג שאין ביכולתנו לתארו לעצמנו. ה"מסילת ישרים" אומר: שלא יתכן שאדם נולד למצב שלו בעולם הזה. הוא מוסיף ואומר: שמקום התענוג האמיתי הוא העולם הבא, ששם יושבים בצל השכינה ונהנים נועם אין סופי מזיו השכינה.
"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקו"מ ח"א, ד)
אמרו חז"ל (סוטה ז:) – בשעה שהלכו בני ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלים עד שאמר משה: שמע ה' קול יהודה – שביקש משה מהקב"ה שיזכור ליהודה את הוידוי שהתוודה, וכך היה. ועניין זה שעצמותיו מגולגלים הוא על שם "ותהי חקוקה על עצמותם", ועל ידי הוידוי נתתקנו ועלו כל אחד למקומו.
יהודה זה בחינת המלכות – רמז לכך שבחינת המלכות נתתקנת על ידי וידוי דברים, וזה נעשה על ידי משה שזכר את הוידוי, כי כך צריך להיות – שוידוי דברים יהיה בפני תלמיד חכם, וכל תלמיד חכם הוא בחינת משה רבנו. וכשזכר משה את הוידוי, נעשה הדבר, כאילו התוודה יהודה עכשיו לפניו, ועל ידי זה נתתקן בחינת המלכות ונחרב הצרוף הרע שנחקק על עצמותיו.
עניין זה הוא בחינת החזרת המלכות לשורשה. כי שורש המלכות הוא אש, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קא:) – למה טעה נבט? מכיון שראה שיצא אש מאמתו. והתורה נקראת אש ומשם המלכות, ככתוב (ירמיה כג): "הלא כל דברי כאש" – ועיקר התורה הם התלמידי חכמים, ולכן נאמר בפרשתנו (במדבר לא): "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", כלומר:
דבר – זה בחינת מלכות שנמשכת בתוך הטומאה, בתוך חמימות היצר.
תעבירו באש – תיקונו על ידי אש, כלומר על ידי וידוי דברים לפני תלמיד חכם. וזה לשון עבירה, שהצרוף של העבירה עובר בתוך עצמותיו מעבר לעבר. לעומת המצווה, שהיא לשון התחברות – כשעושה חבילות חבילות של מצוות, אזי מתחברים שברי עצמותיו, כמו שכתוב (תהלים לד): "שומר כל עצמותיו".
"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקו"מ ח"א, קנו)
הדיבורים של האדם לבין הקב"ה הם בחינת רוח הקודש, ודוד המלך ע"ה, שמעלתו היתה גדולה מאוד ייסד מזה את ספר התהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): "לך אמר ליבי", ופירש רש"י – לך, בשבילך ובשליחותך – אמר ליבי. שכל הדברים שאומר הלב, הם דברי השם יתברך ממש, ולכן הם בחינת רוח הקודש. וצריך תמיד לחדש ולבקש בכל פעם בתחנונים ובדברי ריצוי דברים חדשים.
כדי לזכות לזה צריך טהרת הלב, וטהרת הלב נעשית על ידי שמתלהב ובוער ליבו של האדם אל השם יתברך, כי על ידי חמימות הלב מגרש את רוח הטומאה, מכיון שטבע האש שמגרש ודוחה את האויר, ולכן החמימות שבלב שהיא התבערה אל השם יתברך בחינת אש הבוער לבורא, מגרש את הרוחות הרעות שהן אויר, ואז נטהר הלב. וצריך זאת מכיון שברגע שנבער האדם לעבירה או לתאווה, חלילה, על ידי זה נטמא ליבו כמו שכתוב (במדבר לא): "כל דבר אשר יבוא באש תבעירו באש" – וכאשר זוכה לטהרת הלב, אזי מצליח לדבר דיבורים חדשים בכל פעם, כמו שכתוב (תהלים נא): "לב טהור ברא לי אלוקים" – ואז יתקיים המשך הפסוק: "ורוח נכון חדש בקרבי" – שהדיבורים החדשים הם בחינת רוח הקודש.
"כל אישה יודעת איש" (ליקו"מ ח"א, מג)
דע, כי הדיבורים של הרשע שהוא בר דעת מולידים ניאוף באדם השומע את דבריו, כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד): "והאדם ידע את חווה אשתו", וכן (במדבר לא): "כל אישה יודעת איש". אך יש שני מיני זיווגים: זיווג בקדושה – שהוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל הקב"ה, וזיווג זה נמשך מדעת הקדושה. ויש זיווגים של עבירה – הנמשכים מדעת הקליפה (הטומאה).
הדיבור הוא התגלות הדעת – כי אין יודעים מה שבדעת אלא על ידי הדיבור, שהדיבור מדבר מה שבדעת. כאשר אדם רשע מדבר ומוציא הבלים מפיו, הוא מוליד אויר ארסי של ניאוף, והשומע את דבריו נושם נשימות, ובנשימות אלו מכניס לגופו אויר זה.
בלעם הרשע, שהיה יודע דעת עליון, הוא דעת הקליפה, ועל ידי דיבוריו הוליד אויר ארסי של ניאוף במדיין, ולפיכך כששבו ישראל ממלחמות מדיין, נאמר: "ויקרבו אל משה ראשי הפקודים…ויאמרו ונקרב את קורבן ה'…לכפר על נפשותינו לפני ה'" – ודרשו חז"ל (שבת סד): למרות שמידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. והם קרבו אל משה רבנו כי הוא היה דעת הקדושה.
"תרבות אנשים חטאים" (ליקו"מ ח"א, קג)
כתוב בגמרא (סנהדרין צא:) – כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבות, שנאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". כיון שראה משה רבנו שבני ראובן ובני גד מניאין לב בני ישראל מנחלת אבותם, לכן קרא להם (במדבר לב): "תרבות אנשים חטאים" – ותירגם אונקלוס: תלמיד גובריא – חיביא. את הדבר הזה קיבלתם מרבניכם, שרבכם גזל מכם הלכות, והלכות הם נחלת אבות, ועתה אתם הולכים בדרכי אבותיכם, ואתם רוצים לגזול מישראל נחלת אבותם. על כן נקראו בני ראובן ובני גד – תרבות אנשים חטאים.
"תרבות אנשים חטאים" (ליקו"מ ח"א, קד)
כתוב במדרש: בשביל שאמר משה לבני גד: "תרבות אנשים חטאים" (במדבר לב), נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה. והדבר קשה: מה העניין הזה של תרבות אנשים חטאים לעונשו, שיעבוד בן בנו עבודה זרה? והתירוץ לכך הוא – אמרו חז"ל (כתובות קי:) – כל הדר בחוץ לארץ, כאילו אין לו אלוק. והוסיפו (שבת צז): החושד בכשרים לוקה בגופו – ומשה היה חושד בבני ראובן ובני גד שאינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, לכן גם, כביכול, אין להם אלוק. ובשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוק ועבד עבודה זרה, כי הם כשרים בדבר, ורצו ליטול חלק בארץ ישראל.
"אלה מסעי בני ישראל" (ליקו"מ ח"א, מ)
כתוב בעשרה מאמרות: "אלה מסעי בני ישראל" – בשביל שחטאו ב"אלה אלוקיך ישראל" – לכן "יסעו בני ישראל".
מובן מכך, שכל הנסיעות של האדם הן בשביל קלקול האמונה, כלומר בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין האדם באמונה שלימה, שיכול הקב"ה להזמין לו כל צורכו, לא היה נוסע שום נסיעה. לכן מובן, שכל נסיעה היא קלקול אמונה, וכמו שכתוב בעבודה זרה (ישעיה ל): "צא תאמר לו" – צא, זה בחינת נסיעה וטלטול. ועל ידי הטלטול מתקן את הטלטול שגרם, כביכול, למעלה, כמו שכתוב (ישעיה כח): "והמסכה צרה כהתכנס".
דבר נוסף הוא, שעל ידי עבודה זרה נמנע המטר, ככתוב (דברים יא): "ועבדתם אלוקים אחרים ולא יהיה מטר" – וכשאין מטר אין שובע, וכשאין שובע אין שלום, וכשאין שלום אין איש עוזר לחברו – וכל אחד צריך לנסוע ולטלטל עצמו ממקום למקום בשיבל פרנסתו. והגלות באה על ידי ביטול התורה, ככתוב (ישעיה ה): "גלה עמי מבלי דעת" – ועל ידי עבודה זרה נעצרים הגשמים, וכשאין קמח – אין תורה.
"אלה מסעי בני ישראל" (ליקו"מ ח"ב, סב)
כתוב במדרש: שמסעי בני ישראל, כלומר הנסיעות שנוסעים ממקום למקום מכפרים על "אלה אלוקיך ישראל" – כלומר פגם עבודה זרה, וכשיש עבודה זרה וסרים מהשם יתברך יש חרון אף בעולם. לכן כשמתקנים פגם זה, נמתק החרון אף ונמשכת רחמנות, ועיקר הרחמנות היא (בראשית מג): "ואל שדי יתכן לכם רחמנות"- לכם דווקא, כלומר שהשם יתברך ימסור בידינו את הרחמנות, כי אצל השם יתברך יכול להיות שגם החולי והייסורים הקשים ביותר הם הרחמנות שלו, ובודאי כל מה שעושה הקב"ה לאדם, גם אם זה יסורים קשים מאוד – הכל הוא רק רחמנות, אך אנו מבקשים שימסור בידינו את הרחמנות, מכיון שאנו לא מבינים את רחמנותו, לכן אנו רוצים את הרחמנות בידינו, כי כשהרחמנות אצלנו אזי היא בפשיטות, כלומר מבקשים רחמנות כדי להתרפא מחולי וכדומה. לכן: "אל שדי יתן לכם רחמנות" – זה ראשי תיבות ישראל – כי הרחמנות נעשתה על ידי מסעי בני ישראל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור