הכלים הנכונים – פרשת השבוע נשא

פרשת נשא

 

 

“ובבא משה אל אהל מועד לדבר איתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו”.

 

 

משה רבנו ע”ה היה שומע את הקול מדבר אליו ויוצא מבין שני הכרובים, שהם זכר ונקבה, פני תינוק ותינוקת – שהם אדם השלם (כמזל חודש סיון שהוא תאומים) כנגד יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.

 

רבינו הקדוש אומר שהחזנים נקראים חוזים, מלשון נבואה. ואכן, הלויים בבית המקדש היו מתנבאים בשירתם, כמו שכתוב בדברי הימים (כה, א) הנביאים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים, וגם בדורנו נאמר שאפשר להשיג השגות בניגון שמנגנים אחר חצות לילה להשם יתברך.

 

הניגון מסוגל להעלות את האדם לרוח הקודש ורוח נבואה, כמו שכתוב: “ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”,  ומשה רבנו ע”ה, שהוא רבן של נביאים, היה מלמד לנביאים שירה, כמובא בחז”ל, ועל ידו היו זוכים לשירה נבואית. וזהו שנאמר: “אז ישיר משה ובני ישראל” – שהניגון והנבואה של עם ישראל נמשכים דרך משה רבנו ע”ה בנבואה (כמובא במסכת סוטה, ששירת הים היתה בנבואה) ומבין שני הכרובים. לכן היום כשלא נמשך לנו רוח נבואה בניגון, על כן אומר רבנו הקדוש (ליקו”מ, תורה ג) שהחזנים נקראים שוטים, כי אינם יודעים להמשיך את רוח הנבואה ולהיות חוזים ונביאים בדרך השירה.

 

התורה נקראת שירה ובפרט התורה שבעל-פה, ועל פי זה יובן שדוד המלך, שהוא נעים זמירות ישראל, נולד ונפטר בחג השבועות (כי הקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים) ביום מתן השירה לעם ישראל, זאת משום שדוד המלך הוא בחינת התורה שבעל-פה, והתורה שבעל-פה באה מספירת המלכות, כמו דוד המלך שבא משם.

 

לכן אומר רבינו הקדוש, שכאשר אדם לומד גמרא בלילה, אזי הוא יכול לתקן את שמיעת הניגון מאדם רשע, מכיון שהתורה שבעל-פה מתקנת את הניגון, כי עיקר הזמן של לימוד התורה שבעל-פה הוא בלילה, ועיקר הזמן של הניגון הוא בלילה – אחר חצות, כמו שעשה דוד המלך שהיה קם אחר חצות לעסוק בתורה, ככתוב: “עורה כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר”, וכן כתוב: “חצות לילה אקום להודות לך”.

 

בחצות לילה יכולים לתקן את השכינה ואת הנגינה משורשה, שהיא ספירת המלכות, וזה מה שעשה דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, שעל ידי שהיה עוסק בתורה ומנגן בשירות ותשבחות להשם יתברך – היה מעלה ומתקן את המלכות שבקדושה.

 

לכן נאמר: כל הלומד בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום ומגן עליו ושומר עליו שלא תזיק לו הנגינה ששומע מאדם רשע, מכיון שלימוד התורה בלילה, ובפרט התורה שבעל-פה, דהיינו הגמרא שהיא בחינת לילה המתקנת את ספירת המלכות, שהיא השכינה, על ידי זה נעשה לאדם חומת מגן שלא יזיקו לו הקליפות והדמיונות הנמשכים מנגינת הרשעים. ובחצות לילה השכינה יוצאת מן הגלות ומזמרת להקב”ה שיעלה אותה מן הקליפות, ועל ידי שבני אדם קמים בחצות לילה משנתם ועוסקים בתורה, אזי עוזרים לה בזה.

 

רבינו הקדוש כותב שה”בת-מלך” (מסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב) היא השכינה, והיא נרפאת על ידי הניגון, כי הצדיק אומר “ואני רופא אותה בעשרה מיני נגינה”, ועשרה מיני נגינה אלה מתקנים עשה מיני דפיקין (עשרה מיני דופק) שהוא דופק האדם, וכאשר הוא מתוקן – אזי נמשכת רפואה.

 

לכן כשאדם קם בלילה ולומד תורה שבעל-פה, אזי אור השכינה מתחזק ומתעצם והניגונים של הסיטרא-אחרא (צד הטומאה) נכנעים ולא יכולים להזיק לעולם. זאת משום, כשמכניעים אותם על ידי המלכות שבקדושה, המתגברת על ידי עבודת הלילה הקדושה של אותם הקמים בחצות לילה לעבודת הבורא – על ידי זה מכניעים את הניגונים של הסיטרא-אחרא הנמשכים ממלכות הקליפה, שהם שתי הציפורים הטמאות, שהם המוחין של המלכות שבקליפה, שהם בחינת ב’ נשים זונות שהיו בזמן שלמה המלך (משפט שלמה) – שכל אחת מהן רצתה את הילד לעצמה. דבר זה הוא עניין הלקיחה לעצמו, כלומר קליפת פגם הברית שהיא מלכות הקליפה והיא ההיפך ממלכות הקדושה – שעניינה הוא חסד ונתינה, כמו רחל ולאה שהיו בעלות חסד – כי רחל נתנה ללאה את הסימנים כדי שתוכל להתחתן עם יעקב, ולאה נתנה לרחל את יוסף ולקחה ממנה את דינה בזמן ששתיהן היו מעוברות, כמובא בחז”ל.

 

לכן, הנתינה היא העיקר בקדושה, ואלו הן שתי הציפורים הקדושות (שהם ספירת נצח והוד) ודרכם יוצא הקול ומדבר אל משה (הקול הוא ספירת היסוד, והדיבור הוא ספירת המלכות) וממנו נמשך הניגון שבקדושה אל עם ישראל, בבחינת: “אז ישיר משה ובני ישראל”, שעל ידו מרפאים את ה”בת מלך”, וכל זה יתגלה במהרה על ידי דוד מלכא משיחא, נעים זמירות ישראל, במהרה בימינו אמן.