הכתובה הנצחית

את שטר הכתובה הקב”ה מעניק לכל אחד

כולם מוזמנים לאיחוד הגדול – לחופה הגדולה שתתקיים בחג השבועות, חג מתן תורה. חופתם של עם ישראל – הכלה, והקב”ה, מלכו של עולם – החתן.

זאת הזמנה מימי קדם, הזמנה עתיקה, אולם תקפה בכל שנה ושנה. החופה והקידושין הללו מתקיימים בכל חודש סיון בכל שנה, זמן מתן תורתנו הקדושה.

כדי שאדם יוכל להתייחד עם כלתו, כלומר שיהיה חיבור ואהבה ביניהם, על החתן, מאותו רגע שהחליט שזו כלתו, לדעת שזו האישה היחידה בשבילו. מדוע? מכיוון שברגע שהוא יודע שזאת כלתו, שזו אישתו ואיתה הוא יחיה עד מאה ועשרים, והיא היחידה בעולם בשבילו – לכן היא הזיווג האמיתי שלו,  זיווגו משמים.

והכלה, אף היא צריכה לקיים את התנאים הנדרשים ממנה, כגון: להצניע עצמה (כמובן שגם לפני החופה, אך קל וחומר כשהופכת לאישה נשואה). אף היא צריכה לדעת שהחתן שלה הוא היחיד בשבילה, והוא הזיווג האמיתי שלה, זיווגה משמים.

ברגע ששני בני הזוג מודעים לעובדות הללו, רק אז הם מצליחים לחיות ביחד ובאהבה, והם מצליחים לקיים את החיבור שעליו התחייבו זה לזו מתחת לחופה, ממש כמו אדם וחוה בגן עדן, וזוכים הם להתברך בברכה: “שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. בברכה זו מבקשים מה’ יתברך שישמח את בני הזוג הנישאים כפי ששימח את אדם וחוה בגן עדן מקדם. מאחלים לחתן ולכלה שיהיו שמחים בבן זוגם ויראו כל אחד מהם את בן זוגם כאדם היחיד בעולמם. זוג שזוכה שתתקיים בו ברכה זו לא ישווה את בן זוגו לשום אדם אחר בעולם, הן הבעל והן האישה.

ביום ו’ בסיון – יום מתן התורה, עם ישראל הקדושים צועדים ככלה הצועדת אל החופה, ומקבלים שטר כתובה ממלכו של עולם. הקב”ה שאוהב את עם ישראל, דהיינו כלתו, אהבה אמתית ונצחית, ככתוב: “אהבת עולם אהבתנו ה'”, מתחייב בשטר כתובה זה לתת לנו את כל הטוב שבעולם, לזון ולפרנס אותנו, לדאוג לנו ולאהוב אותנו, כשם שחתן מתחייב לכלתו בשטר הכתובה.

החתן – הקב”ה, אוהב את כלתו – עם ישראל, ומקיים את כל התנאים של החתן. והכלה, אף היא צריכה לאהוב ולקיים את כל התנאים של הכלה, אולם מה קורה כאשר היא ‘פוזלת’ החוצה? מסתכלת על דברים אחרים? היא רוצה את תאוות העולם הזה, את אהבות העולם הזה, את הזוהר השקרי ופיתויי העולם הזה.

כיצד, אם כן, יוכל להתקיים החיבור האמיתי והקדוש הזה, אם הכלה רועה בשדות זרים? כך לא מקבלים את שטר הכתובה, שהוא התורה הקדושה. לקבל את התורה – משמעו לקבל אותה ממש. זאת לא אימרה של: ‘קבלו את התורה הקדושה’ – ואז כולם מושיטים יד כדי לקבל את הספר, לוקחים ומניחים אותו על אחד המדפים בספריה הביתית. לא כך מקבלים את התורה.

כדי לקבל את התורה צריך ללמוד בספר שאנו מקבלים. לדעת שהספר ניתן, כתוב ושייך לכל אחד באופן אישי. את שטר הכתובה הקב”ה מעניק לכל אחד מעם ישראל באופן אישי. הוא פונה לכל אחד מאיתנו וכאומר: התורה היא רק שלך.

מתוך הספר הזה על כל אחד מאיתנו להוציא הנהגות ישרות המתאימות לנו, עצות נכונות לכל עת וזמן שנזדקק להן, דברי התחזקות והתעוררות. לדעת שיש בתורה עבור כל אחד מאיתנו את הכלים שיסייעו לנו להתמודד בזמנים קשים, בירידות ובניסיונות החיים. שם יש לנו את ההנהגות וההלכות לכל מצב ועת. אך בעיקר עלינו להוציא ממנה מוסר. ומהו אותו מוסר? שיראה כל אחד על ידי התורה את פחיתותו ושפלותו, להבין שיש בורא לעולם, שיש מי שמשגיח על העולם, ועלי בפרט.

“אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלוקי חפצתי” וכו’ (תהלים מ’). אומר לנו רבי נחמן מברסלב (ליקו”מ קכא), כשאני לומד בספר מסוים (משנה, גמרא וכו’) עלי למצוא את עצמי, את מה שכתוב עלי – את המוסר שמופנה אלי, את העצות וההנהגות שהקב”ה מראה לי דרך הספר, מכיוון ש”זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך”, ממשיך רבי נחמן, זה הסימן שהכלה מקיימת את רצון חתנה.

כשאדם מבקש את המוסר הזה, אזי הדבר לו לסימן שהוא מבקש את קירבת בוראו והוא רוצה לעבוד את ה’ יתברך. אולם אם הלימוד הוא לשם גאווה, כלומר שבעת לימודו הוא רוצה רק להחכים ולצבור עוד ידע, אזי אין הוא מבקש לקיים את רצון קונו, ואדרבא, הוא רק מתרחק על ידי זה מתכליתו האמיתית.

מה בעצם רוצה לומר לנו רבי נחמן, במסר הזה של ראיית שפלותנו ופחיתותנו? מאיזה דבר הוא מרחיק אותנו, לטובתנו כמובן? מהגאווה. מדוע? משום שהגאווה גורמת לאדם להרגיש, להאמין ולחיות עם תחושה שכל מה שהוא עושה נובע מ”כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. האדם מתרחק מהאמת, מהמציאות היחידה שהקב”ה ברא, מנהיג ומשגיח על הבריאה והברואים.

אחד התלמידים שלי פתח חברה בחו”ל (ולאחרונה גם סניף בארץ), שפיתחה מנעול שניתן לפתיחה רק על ידי טביעת אצבע. כלומר, אדם יכול לרכוש מנעול כזה לביתו ולהתאים (בעזרת הטכנולוגיה המפותחת של המנעול) את טביעות האצבעות של בני ביתו. משמע הדבר, כבר לא צריך מפתח שעלול להישכח היכן שהוא, או ללכת לאיבוד חלילה וכו’, דבר המצריך את החלפתו של כל המנעול.

והדבר מפליא מאוד. אם אדם זוכה להתבוננות, ואפילו הפשוטה ביותר, עם רצון לראות את האמת, הרי שהוא מבין שיש השגחה עליונה. כלומר, לא ייווצר מצב שאדם זר, שאינו בן אותו בית, עם מנעול טביעת-האצבע יוכל להיכנס לבית כזה, משום שטביעת אצבעו לא תתאים, ולא יתכן גם שתהיה לו טביעת אצבע זהה לאחד מבני הבית, מה גם שאף לבני הבית אין טביעת אצבעות זהה. כל אדם וטביעת האצבע המיוחדת לו  שאיתה הוא נולד. אין לשום אדם בעולם טביעת אצבע זהה לטביעת אצבע של הזולת.

כלומר, כשאדם חי עם הגאווה, עם אותה מידה רעה ומגונה שעליה מזהיר רבי נחמן מברסלב, הגורמת לאדם להתרחק מקיום תכליתו וקירבה לבוראו, הרי שאין הוא יכול לראות את נפלאות הבריאה ונפלאות הבורא – את הייחודיות שבבריאה ובכל נברא ונברא.

רבי נחמן אמר כבר לפני מאתיים שנה, שהקב”ה לא עושה פעמיים את אותו הדבר. כלומר, מאז הבריאה ועד היום לא נבראו שני אנשים דומים עם טביעת אצבע זהה, פנים, גובה וכו’. כל בריה היא בריאה בפני עצמה. היא שונה וייחודית מחברתה. זה לא בית חרושת המייצר אלפי מוצרים זהים מסדרה מסוימת, ואלפי מוצרים זהים מסדרה אחרת. בבריאה יש השגחה של הבורא יתברך ששום דבר לא יהיה זהה, זאת משום שהקב”ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. כל הבריאה מעידה שהקב”ה ברא אותה ובורא אותה בכל יום מחדש. אפשר להמחיש זאת בעזרת דוגמא קטנה: כאשר מברכים, למשל, על פרי עץ מסוים, אנו מברכים “בורא פרי העץ”  – בלשון הווה, ולא ברא פרי העץ – בלשון עבר, מכיוון שבורא עולם מחדש בכל יום מעשה בראשית. אנו לא מברכים על פרי שנברא מששת ימי בראשית, אלא על פרי שנברא כתוצאה מחידוש מעשה בראשית.

העיקרון הוא, שכל אחד צריך להתבונן בנקודת אמת זו, שהיא נקודת האמת שלו, ועל ידי זה לראות שפלותו ופחיתותו. לכן המוסר שצריך להיות לכל אחד הוא – לחיות את האמת הזאת ולשאוף להגיע לענווה אמיתית. לא להיות עם גאווה, אלא לראות בספר “כתוב עלי” – מה כתוב עלי, מה עלי ללמוד ולעשות כדי לתקן את עצמי, את המידות והתאוות שלי, ועל ידי זה לדבוק בכוח האמונה שיש מנהיג ומשגיח לעולם. כשאדם מבקש לדעת מה “כתוב עלי” ולקיים זאת, אזי הוא זוכה לחיבור האמיתי עם בוראו.

כיצד מגיעים לזה?

כותב רבי נחמן מברסלב (ליקו”מ נב):

“כי יש אפיקורסים שאומרים שהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות, כי רק השם יתברך לבד הוא מחוייב המציאות, אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות, כי הוא יתברך בראם יש מאין, וביכולתו וכוחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם, על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. אך מאין נמשך הטעות, שיכולין לטעות, חס ושלום, שהעולם הוא מחוייב המציאות, חס ושלום? דע, שזה נמשך מחמת שבאמת עתה, שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחוייב המציאות, כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל”.

כלומר, בשביל מה ברא הקב”ה את העולם? בשביל עם ישראל. וכל אחד מעם ישראל צריך לבקש ולדעת בשביל מה הוא נברא. “כי עיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה, כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך, שהוא מחוייב המציאות, ובשביל זה נברא הכל”, אומר רבי נחמן.

וכיצד זוכים להתחבר ולהיכלל בקב”ה? “אך כדי לזכות לזה להיכלל בשורשו, דהיינו לחזור ולהיכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחוייב המציאות, זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי ביטול, שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך”, מסביר רבי נחמן. כלומר, על ידי שיראה שפלותו ופחיתותו “בספר כתוב עלי”.

מה מפריע לאדם להיכלל בבוראו? לבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל בבוראו? רק הגאווה. רק ה”אני” ו”כוחי ועוצם ידי”. מה מפריע לאדם לראות את נפלאות הבריאה המושגחת על ידי הקב”ה? רק הגאווה. כי “על ידי גאווה נסגר הלב ועיני האדם מלהביט בפלאות השם יתברך ליראה מלפניו”, אומר רבי נחמן (ספר המידות).

הרי כל הבריאה זה נפלאות ה’, אבל הגאווה סוגרת את הלב ואת העיניים מלראות את כל הפלא הזה. ו”מי שיש לו גאווה לא יזכה להבין ממשלת ה’ יתברך על הכל”. רק כשאדם זוכה לבטל את עצמו, כלומר את גאוותו, רק אז יהיה מסוגל לראות את הנפלאות הללו ולהבין שיש מנהיג לבירה. שיש משגיח. שיש בורא לעולם! ואיך נבטל את הגאווה? “על ידי אמונה יהיה לך כוח לשבר את הגאווה” (שם). האמונה – היא התרופה. זאת העצה להכין את הכלי כדי לקבל את כל השפע, ככתוב: “איש אמונות רב ברכות”.

ואיך זוכים להתבטל?

“ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות, כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל את כל התאוות והמידות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהיכלל בשורשו”, ובהמשך מוסיף: “(כש)מתבודד ומפרש שיחתו בין לבין קונו, ומפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה כדי לזכות לבחינת ביטול, אז זוכה שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ”ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות”.

רק עם דיבורים של תפילה, ריצוי ופיוס, הודאה ותודה לבורא עולם על כל מה שהוא, ורק הוא, מזכה אותנו, זוכים להגיע לביטול הזה. אומנם נכון הוא הדבר שמדובר בעבודה רבה וממושכת, אך יש תוצאות, בסופו של דבר זוכה האדם להיכלל בשורשו. להתחבר עם בוראו באמת.

כך צריכה להגיע הכלה ביום שמחתה אל החופה – בענווה ובצניעות, עם רצון להתחבר עם החתן שלה בשמחה ולקבל את שטר הכתובה שהכין לה החתן. כך צריך כל אחד מישראל לצעוד אל החופה הפרטית שלו עם בוראו ולקבל את התורה. לא רק להושיט יד ולקבל ספר, אלא לקחת לעצמו מוסר מתוך הספר. לכן כותב רבנו הקדוש: “היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו בכל מקום ובאיזה ספר – וזה סימן שרצונו לקיים את רצון ה’ יתברך”.

ה’ יתברך יזכה את כל אחד מעם ישראל לצעוד אל החופה ולקבל את שטר כתובתו, התורה הקדושה, ולבקש ולמצוא בכל עת שאנו מעיינים בספר את המסר האישי והפרטי המפונה אלינו. לדעת מה כתוב עלי, מה יש לי ללמוד ולעשות, לתקן ולשפר, ולזכות לביטול הגאווה ולהיכלל בשורשנו – אבינו שבשמים, במהרה בימינו אמן.