הלכות תלמוד תורה

 

 

א. מצות עשה על כל אדם מישראל ללמוד תורה כפי כוחו, ועל-ידי זה יוכל גם כן לקיים המצוות כהלכתן, ולהמנע מאיסורי תורה. וכמו שנאמר: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. לפיכך כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול שתשש כוחו. ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה. שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. [רמב"ם פרק א’ מהלכות תלמוד תורה]

ב. עד מתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך "כל ימי חייך". וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח. ובזמן הזה טוב להקדים ולישא אשה וללמוד תורה בקדושה ובטהרה.

ג. כל השוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו, וכל זה לא נאמר אלא ביושב ועוסק בדברים בטלים, ואינו חוזר על תלמודו, אבל אם אכל זיתים וכיוצא באלו הדברים המביאים לידי שכחה, אין בזה איסור תורה. [שו"ת יביע אומר ח"ב סימן ח’ אות ב’]

ד. יש אומרים שלא נאמר הדין "כל השוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו" אלא בזמן הראשונים שלמדו בעל פה, אבל לאחר שנכתב הש"ס לא שייך דין זה. ויש חולקים. [שם]

ה. חייב אדם לשלש את לימודו שליש בתורה שבכתב, דהיינו תנ"ך, ושליש במשנה, ושליש בתלמוד. במה דברים אמורים בתחילת לימודו של האדם, אבל כשיגדל בתורה יפנה כל ימיו לעסק התלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, עד שידע היאך עיקר המצוות, והיאך יוצא האסור והמותר, ולדמות דבר לדבר להבין ולהורות הלכה ולמעשה. ובעיתים מזומנות יקרא בתורה שבכתב ובמשניות, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה.

ו. כל הדין הזה שאמרנו שצריך לשלש לימודו למקרא ולמשנה ולתלמוד, היינו בתלמידי חכמים שיש להם פנאי ולומדים כל היום, תשע שעות ויותר, שאז ישלשם כאמור. אבל בעלי בתים שאינם לומדים בכל יום אלא שלש שעות או ארבע שעות, לא ילמדו אלא דיני התורה מספרי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, שזהו שורש ועיקר לתורתינו הקדושה, ואינם יוצאים כלל ידי חובתם בלימוד משנה וגמרא, שאין למדין הלכה מפי תלמוד. ולכן בעלי בתים כאלה ילמדו עם תלמיד חכם מובהק בשולחן ערוך והחונים עליו, לדעת מה יעשה ישראל, שהוא עיקר הלימוד שמביא לידי מעשה. [שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן יט אוח ג’]

ז. מי שהיה משתתף באופן קבוע מידי יום ביומו בשיעור תלמוד במסגרת לימוד "הדף היומי", וברצונו להשתתף בשיעור הלכות, בשולחן ערוך ואחרונים, הנמסר מפי תלמיד חכם מורה הוראה, במקום השיעור של "הדף היומי", אין מנהגו הראשון נחשב עליו כנדר, ורשאי להפסיק מלימוד הדף היומי אף בלי התרת נדרים, וילמד בקביעות הלכה למעשה. ואדרבה אם באותה שעה שלומד דף היומי יש במקום אחר לימוד בהלכה מפי מורה הבקי בהלכה, יש להעדיף לכתחילה לימוד ההלכה על לימוד הדף היומי, שהיא בבחינת מעלין בקודש, כדי שיבין וישכיל לדעת דיני האסור והמותר להלכה ולמעשה, ולא יכשל ח"ו באיסור חילול שבת או באיסור ברכה לבטלה וכיו"ב, ושגגת תלמוד עולה זדון. וירא שמים יוצא ידי שניהם, שאם אפשר לו ילמוד כל יום גם הדף היומי, וגם לימוד ההלכה, ומשכיל על דבר ימצא טוב.

ח. ומכל מקום נכון וראוי ללמוד מפקידה לפקידה בספרי מוסר ואגדה שמביאים לידי יראת שמים. ובודאי שאין לומר דברי אגדה הנראים כתמוהים בעיני המוני העם ועמי הארץ, ותלמידים קטנים. ומה טוב לקרוא בכל יום חק לישראל. וכבר תיקנו חז"ל לקרות בכל יום פרשת התמיד ופרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, כדי שיחשב ללימוד מקרא משנה וגמרא. ולכן תלמיד חכם שתורתו אומנותו אינו חייב בקריאת חק לישראל ויוצא ידי חובת השילוש בסדר תפילתו.

ט. עיקר מצות לימוד התורה אינו בגירסא בלא הבנה כלל, אלא מצות תלמוד תורה הוא בלימוד עם הבנת הענין, ולא די בהבנת פירוש התיבות, וכל שכן בגירסא בעלמא. ומכאן תשובה לאלו שיש להם "סגולה" לגמור כל הש"ס בתוך תקופה קצרה, בלי הבנה לעומק הדברים, וברור שהוא איבוד זמן וביטול תורה. [שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי’ כו אות ט]

י. העיון בגמרא ובראשונים, בין בסדר נזיקין בין בשאר מקצועות התורה, הוא דבר נשגב ואין ערוך אליו, וזה עיקר הלימוד, ללמוד בהבנה ועיון, ולא בשטחיות. ואמנם על כל בן תורה ואברך לבחון את דרך לימודו, אם הוא מעיין בסברות ישרות או לא, [ואם מכוין למהרש"א וכדו’ סימן הוא שלומד בעיון נכון]. ועליו להתרחק מפלפולי סרק, וחילוקים דחוקים הרחוקים מן האמת, וללמוד בעיון ישר ונכון. ולהבטחת ההבנה האמתית בגפ"ת יש ללמוד את המהרש"א, שיושר עיונו מבעית, מעט המחזיק את המרובה, בהבנת הפשט, וללמוד את הראשונים על הסוגיא, ובדברי האחרונים, כמו הקצות החושן ודישרן סמיכין עלוהי, מה שנוגע לסוגיא, אשר כל דבריהם נאמרים בטוב טעם ודעת. גם דברי המל"מ מחנה אפרים והשעה"מ יהיו להם לעינים, להדריכם בחידושי התורה אשר יחדשו.

יא. בשעת הדחק הגמור שאי אפשר לו ללמוד מרוב טרדתו בפרנסה, יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית, וקיים בזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו’. ומכל מקום צריך להשתדל למצוא זמן פנוי לעסוק בהלכות ודיני התורה, ובפרט בשבתות וימים טובים וחול המועד, כדי לקיים ושננתם לבניך. וכן ישתדל לשנות לפחות שתי הלכות בכל יום, כדי שיהיה בכלל מה שאמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

יב. כל מי שאי אפשר לו ללמוד כראוי מפני רוב הטרדות שיש לו, או מפני שאינו יודע ללמוד, יתרום בעין יפה למוסדות תורה והישיבות, ויהא נחשב לו כאילו עסק בעצמו בתורה. ועדיף לתרום לישיבות קדושות שלומדים תורה בלבד, מאשר לישיבות תיכוניות וכדו’.

יג. חכם הלומד תורה ומקבל מענק תמיכה קבוע כדי שיוכל ללמוד כל היום, אין לו לחשוש פן ינוכה לו משכרו על-ידי קבלת המענק והפרס, ואפילו אם חותם עם הגביר תנאי יששכר וזבולון, אין לו לחשוש כלל פן ינוכה משכרו על-ידי כך, אלא יטול שכרו משלם.

יד. אין לאדם ללמוד כי אם במקרא ומשנה ובתלמוד והפוסקים בלבד, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא. ולא תמצא יראת שמים וזריזות וטהרה וקדושה וענוה אמיתית אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד והפוסקים, ולא בלימוד שאר חכמות. ומי שאינו מאמין בתורה שבעל פה שהיא המשנה והתלמוד הרי הוא אפיקורוס, והוציא עצמו מכלל ישראל. אולם באקראי מותר לקרות בספרי חכמות הטבע ובשאר חכמות, ובלבד שלא יהיה בהם שום דברי כפירה ומינות.

טו. מיסודות האמונה שהעולם עומד על לימוד התורה, וכן אמרו: גדולה תורה שאלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה , (היא התורה שנאמר בה: והגית בו "יומם ולילה") חוקות שמים וארץ לא שמתי. ומצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות כולן, וככתוב, יקרה היא מפנינים וכל "חפצים" לא ישוו בה, שאפילו חפצי שמים אינם שווים כמו התורה.

טז. נער שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי, יש לו להמשיך ללמוד בישיבה קדושה, אשר בה כל הזמן מוקדש ללימוד התורה בלבד, ולהעדיף זאת על פני לימוד בישיבה תיכונית. ואף מי שלא ניחון בכישרון מיוחד, עדיף יותר שילמוד בישיבה קדושה על טהרת הקודש, מאשר בישיבה תיכונית. ועל-ידי ההתמדה בעסק התורה יזכה להגיע לכתרה של תורה.

יז. אף מי שהוריו דורשים ממנו ללמוד בישיבה תיכונית, אינו חייב לשמוע בקולם, ויעדיף ללמוד בישיבה קדושה.

יח. חובה קדושה על כל תלמיד חכם ואברך ישיבה לקבוע גם זמן ללימוד הלכות פסוקות באורח חיים, וכן בהלכות נחוצות ביורה דעה. ולא יתעסק אך ורק בגמרא וכולהו תנויי בנזיקין. ועיקר הלימוד הוא המביא לידי מעשה, ולימוד ההלכות יש להם מצוות קדימה בזמן הזה לכל המצוות שבתורה כי מי הוא זה שיוכל לומר שלמד כבר את כל ההלכות על בוריין.

יט. אף-על-פי שערך לימוד הקבלה נשגב מאד ליראי ה’ ולחושבי שמו, ואין ערוך אליו, מכל מקום כל זה בתלמיד חכם אשר יראת ה’ היא אוצרו, וכבר מילא כרסו בש"ס ובפוסקים, בעיון זך וטהור, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובקי בהלכות הנהוגות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא טוב עושים אותם דרשנים הדורשים ברבים בסוד השי"ת, ויש שם אנשים שאינם הגונים להבין את הדברים על בוריין, שלא יתכן שאדם שלא למד כל הצורך בש"ס ובפוסקים, ואינו בקי בכל הדינים, שילך לגדולות ממנו. וגם מי שזכה ועוסק בתורת הנסתר, לאחר שנעשה בקי בכל הש"ס כולו, לא יסיח דעתו מלימוד הש"ס והפוסקים. ובודאי שמי שאינו נשוי, או שאינו למעלה מעשרים שנה, שאסור לו ללמוד תורת הנסתר כלל. [יחו"ד ד/טז]

כ. מי שהגיע לכלל לימוד תורת הנסתר, צריך שידע באופן הברור שהמלמד הוא תלמיד חכם מקובל הבקי בהקדמות אמיתיות של תורת הנסתר, וירא שמים מרבים, ובלעדי זאת יצא שכרו בהפסדו, כי בנקל עלול לקצץ בנטיעות ח"ו. ולפיכך מה שנתפרסם שהוקם בארץ מכון להפצת תורת הקבלה, ובראשו עומדים אנשים שאינם מוחזקים ליראי ה’ וגדולי תורה, וקוראים לעצמם "קבליסטים", שומר נפשו ירחק מהם, בפרט אם הם אינם מוחזקים כיראי ה’ וחרדים לדבר ה’. ובפרט לפי מה שנמסר שלומדים שם בחורים ובתולות יחדיו מכל הגילאים, והוא חילול השם נורא, ומצוה רבה לפרסם הדבר ולמנוע רגלם מנתיבתם. [יחו"ד ד/טז].