המארח שלנו בשבת
הניצוץ שהיה בבית שלו נעלם כלא היה, גם הטעם המיוחד שהיה באוכל שהוגש בכלים המפוארים לא נשאר והכל הרגיש כמו סלע ענקית בלב. דוד פרלו על אותה שבת.
אבא קפץ לביקור. עבר הרבה זמן מאז שראינו אחד את השני. כל כך רציתי לראות אותו, רציתי שיראה אותי עם המדים והנשק, שישמע את כל החוויות שלי כחייל.
אין מה לומר. הפינוק הזה היה בדיוק בזמן. אחרי מארבים בגבול עם לבנון אי שם בצפון, לראות את אבא שהגיע במיוחד מארצות הברית בשבילי זו הייתה מתנה ענקית. אבל הכי ריגש אותי לראות את הקשר המקסים שנהיה לאבא עם השבת.
ערב שבת. ישנתי על מיטה ענקית אחרי סעודת שבת הראשונה, משהו בסדר גודל של מלך. ככה זה כשאבא מפנק את הבן החייל שלו עם מלון טוב. האוויר הירושלמי כל כך נקי והשתיקה שמילאה את העיר הייתה עוצרת נשימה. בקושי חלפו מכוניות בכבישים, רק רוח ואנשים שהולכים לכותל. שקט מקסים. אבא ואני ישנו שנת ישרים.
מאמרים נוספים בנושא:
בבוקר קמנו קצת מאוחר, לכן הזדרזנו לתפילה בבית הכנסת שהיה קצת רחוק מהמלון. רק בעיה אחת העיבה על כל המקסים והמואר הזה – עד שהתפילה תסתיים זמן הסעודה במלון יחלוף ואנחנו לא נספיק להגיע.
וזה אומר, שאין סעודת שבת. הראש לי היה מסוחרר.
לאורך כל התפילה הראש שלי היה מפוקס רק ב'מה אבא יאכל?'. המחשבות המשיכו להציק ולנקר במוח עד אחרי תפילת עמידה, אז ראיתי אדם עם מעיל שחור וכובע פרווה. הנחתי שמדובר בצדיק שישמח לארח שני יהודים בביתו לסעודת שבת. אזרתי אומץ וניגשתי אליו. זה אומנם לא הדבר הכי נעים, אבל להפתעתי הגדולה האיש שמח מאוד לארח אותנו.
סלע ירדה לי מהלב.
את הדרך הנעימה אל ביתו עשינו תוך כדי שיחה. לא האמנתי כשהגענו למקום בו הוא גר – מקום יוקרתי מאוד בירושלים לא רחוק מהמלון שלנו. בסלון ביתו המפואר עמדה לה בגאווה ספרייה עמוסה בספרים ופרטי יודאיקה יוקרתיים. שולחן השבת הגדול נראה היה נקי וטהור. אין לכם מושג איזה ריקוד רקדתי בלב שלי. 'זאת השבת שאני רוצה להראות לאבא שלי. תודה רבה לך בורא עולם!'
אחרי הקידוש הוגשה הסעודה עם הכלים הכי מפוארים שראיתי, האוכל הכי משובח, דליקטסים אין מה לומר. הכל היה מושלם… עד שבעל הבית החליט לפתוח בשיחה על הגבאי מבית הכנסת בו התפללנו. במשך רבע שעה הבן אדם לא הפסיק לרכל ולדבר לשון הרע על הגבאי האומלל.
"הוא אדם טיפש!", "יש לו נזק במוח, אחרת אי אפשר להסביר למה הוא מתנהג כך…", "הוא לא מבין שום דבר" ועוד הגיגים ומרגליות שהאוזניים שלי כמעט נפלו מהמקום.
אבל הדגים כן נפלו לי מהפה. תחושת ההתכווצות על הכיסא גם כן לא תרמה להרגשה המוזרה שהתפשטה בחדר, והנשימה שלי כמעט נעצרה. עכשיו, הניצוץ שבכל הנוצץ הזה כבר לא היה, גם הטעם המיוחד לאוכל שהוגש בכלים המפוארים לא נשאר. ובכלל, הכל הרגיש כמו אבן ענקית שהתיישבה לי פתאום על הלב ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
האמת, כבר לא יכולתי לסבול את זה. ניסיתי לשחק את הבחור הנחמד ולכבד את בעל הבית, אחרי הכל הוא הזמין אותנו אליו לסעודת השבת, הוא לא חייב לנו כלום. הוא עשה לנו טובה ענקית, מודה. אבל זכרתי גם זכרתי את כל הפעמים כשהיינו ילדים קטנים, איך אבא שימש עבורנו דוגמה נפלאה במצבים כאלה ולא אפשר לעולם לדבר מילה רעה על הזולת, בטח לא על השולחן עליו אכלנו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
דבריו של "החפץ חיים" עלו לי בראש, נקודות חשובות מהלכות שמירת הלשון (ריבונו של עולם, האיש הזה לא מכיר אותן?!):
1. אפשר לומר דברי ביקורת נוכח דיבורי לשון הרע והרכילות בצורה נאותה ומכובדת, תוך כדי תזכורת למדבר שדבריו אינם ראויים, כי זה בדיוק כמו לאכול צ'יזבורגר…
2. אם אתה יודע שהמדבר לשון הרע לא יקשיב לך "זו מצווה גדולה", כפי שאומר החפץ חיים, פשוט לקום ולעזוב את המקום.
3. אם שתי האופציות שמעל לא מסתדרות, אז אתה חייב להחליט בצורה נחושה בראש ובלב שלך שאתה לא מקבל את דברי לשון הרע והרכילות שנאמרו על האדם השלישי.
4. אל תיתן לדברים הנאמרים להשפיע עליך, וההוכחה לכך תהיה בכל תזוזה בפניך – הבעת פנים וכדומה.
אחרי שחזרתי על הדברים שוב ושוב בראש שלי, ואחרי מלחמה כואבת עם עצמי, הרשיתי לעצמי להפריע למארח. "אני חושב שזה מספיק. מצטער, אבל אני לא יכול לשמוע את הדיבורים האלה. אפשר לעבור בבקשה לנושא אחר? אולי משהו על פרשת השבוע?" ניסיתי לשמור על גינוני הנימוס.
רק אז המארח שלנו הבין שהוא אמר דברים לא ראויים, בלשון המעטה. סיימנו לאכול, בירכנו והלכנו חזרה למלון. כל הדרך לשם הייתה עם דמעות בעיניים, אמרתי לאבא שאני צריך כמה דקות עם עצמי.
'אבא יקר שבשמים' פניתי לאבא הגדול של כולנו, 'למה? למה דווקא עכשיו? החיים גם ככה משוגעים לכולנו, למה אי אפשר ארוחה נעימה ופשוטה עם אבא, למה?… אני מבקש סליחה, אני יודע שאני לא אמור לבקר או להוכיח שום אדם, אני לא בדרגה הזו, אבל תעזור לי בבקשה. תסלח לי על מה שלא היה בסדר בעיניך, עזור לי לעשות התחלה חדשה!…'
אבא חיכה לי. הוא ידע שאני עכשיו בשיחה אישית ופרטית עם אבא שבשמים. מן הסתם גם הבין שאני מבקש ממנו עזרה, את היכולת להתמודד עם הניסיון הזה. החיוך שלו אמר לי הכל. המשכנו ללכת לכיוון המלון.
זה לא קל, אני יודע. הדיבור הוא אחד הכוחות הכי גדולים וחשובים שקיבלנו, אבל עם לימוד מתמיד נדע איך לדבר כראוי, ובטח נצליח לשנות כמה דברים בחיים.
אחרי אותה סעודה ישבתי וחשבתי על כמה דברים שאפשר לעשות בזמנים כאלה מבלי לאבד את זה. הנה כמה טיפים מעשיים שעלו לי בראש:
הפריעו למדבר לשון הרע תוך כדי שאתם קמים, מן הסתם, לנוחיות.
אמרו שיש לכם שיחת טלפון חשובה לעשות.
הישארו מפוקסים וסיימו את השיחה בצורה מנומסת והכי מהירה.
בהצלחה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור