המילה הכי קשה למתלונן הסדרתי

בקשו מהמתלונן הסדרתי להגיד תודה
ותראו מה יקרה. לראות את הטוב? להיות
שמח בחלקו? במציאות המטורפת של
חיינו? תגלו שאתם מדברים על אחד
משוברי הקופות של הוליווד, סרט דמיוני
לכל הדעות.
 
 
השבת, בה אנו קוראים את פרשת בשלח, היא אחת השבתות המיוחדות והשמחות ביותר בשנה, ראייה לכך: היא זכתה בכינוי ייחודי – "שבת שירה", כזיכרון לשירת ההלל וההודיה ששרו בני ישראל לכבוד הקב"ה מיד לאחר קריעת ים סוף, והמעבר בבטחה בין חומות המים. במהלך ארבעים השנים הבאות, במספר הזדמנויות שונות לאורך המסע במדבר, בני ישראל יגלו דווקא את הצד הפחות חיובי בגנום היהודי שלנו, ויביעו שוב ושוב תלונות על טורח המסע וספקות ביחס לאמונתם בקב"ה ובמשה שליחו. יחד עם זאת, ברגע הדרמטי והמרגש הזה, מיד לאחר שראו, קטנים וגדולים כאחד, כיצד הבורא מכופף את חוקי הטבע לכבודם, יצאה מעומק ליבם ונשמתם קריאת תודה ספונטאנית וכנה. יציאת מצרים אינה רק סיפור היסטורי נחמד. היא הנחיה מעשית לכל אחד מאיתנו כיצד לחיות נכון יותר את חייו, כאן ועכשיו, לכן חז"ל ציוו עלינו לראות בכל יום ויום מחדש כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו היום ממצרים, ולהתחבר אל אותו רגש עמוק של הודיה והכרת הטוב שפיעמה באבותינו.
 
להודות? לראות את הטוב? להיות שמחים בחלקנו? נשמע כמעט כמו מדע בדיוני במציאות חיינו הטרופה.
 
התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובנו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מדי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב" שמשמעותו, בתמציתיות, להפוך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, לראות את שישנו, את חצי הכוס המלאה. לנושא שלוש בחינות עיקריות: לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לשמוח במה שיש, ולהודות על הטוב.
 
מסופר על אדם שהלך יום אחד לתומו ברחוב ופתאום הוא שומע קול חזק שקורא לו "עצור!". הוא קופא במקום ומיד נופל מלמעלה פסנתר ענק, שני סנטימטר מהאף שלו. הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מי עזר לו ורואה מלאך לבן כנפיים. המלאך אומר לו: "אני המלאך ששומר עליך ונשלחתי כדי להציל אותך". האיש מסתכל עליו רגע, ואז מחטיף לו סתירה מצלצלת. בעוד המלאך המום לגמרי מוסיף האיש: "אתה המלאך ששומר עלי?! איפה היית כשהתחתנתי?!!"
 
רובנו, כאמור, פעמים רבות מסתכלים וסובלים ממה שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו אישה מספיק יפה/נחמדה או גבר מספיק נאה/כריזמטי/מצחיק/עשיר, אין לנו רעמת שיער כמו פעם, אין לנו, ואין לנו… ולמרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדרך כלל תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר, ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו.
                                                                                                             
אנחנו כלואים בתוך הלופ של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פירושה לעצור רגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". גם אם אני חי בבית עם 3 חדרים בלבד – לפחות יש לי בית, גם אם האוטו מודל 98' – לפחות הוא נוסע, גם אם האישה מעט השמינה אחרי הלידות – לפחות אנחנו ביחד, גם אם הגנים המשפחתיים עושים את שלהם והקרחת מבצבצת ו"מלחמת המפרץ" היא מלחמה יומיומית – לפחות אני בריא. גם, ואולי אפילו בזכות כל אלה, אני כעת מאושר. זאת הכרת טובה אמתית לבורא ולעולם! לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות וחלומות בהקיץ על העתיד, או בקדרות ותחושת פספוס על העבר.
 
הבודהיזם ושאר תורות המזרח מדברות גם כן על קבלה של המציאות והשלמה עימה, אולם להבדיל מתורות אלה המורות על "זרימה" ו"ביטול הרצון", היהדות בהחלט כן מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לקבל את מה שישנו בד בבד עם שאיפה מתמדת לשיפור והתקדמות ברוחניות ובגשמיות, וכל זאת במסגרת של עשיית הטוב ביותר עם מה שישנו ואפשרי. היהדות מחנכת אותנו על כל צעד ושעל להגיד תודה. גם על הדברים שנראים טריוויאליים לכאורה. יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות שנאמרות בבוקר הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר, לנשום ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. יש מישהו שיכול לחתום על כך שמחר בוודאות הוא קם? בעבר שמעתי עצה מחבר יקר שעד היום אני זוכר ומיישם – רגע לפני אמירת המשפט הזה, וכדי שהוא לא יאמר באוטומט יבש וחסר משמעות, אני מזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שיש בחיי ורק לאחר מספר רגעים מברך עם כוונה.
 
המפתח להתקדמות רוחנית של האדם הוא להודות לבורא על כל מה שנתן לו. גדולי הרבנים לאורך כל הדורות לימדו את תלמידיהם לראות את הטוב שבכל סיטואציה. עד היום אנחנו רואים חסידים בצמתי דרכים קופצים ורוקדים עם סטיקרים של "תן חיוך – הכול לטובה". במבט ראשון, הם יכולים להיראות כחבורת הזויים המנותקים מהמציאות, וגישה זו יכולה להיתפס כנאיביות. אולם, עיון מעמיק מראה שדרך מחשבה זו היא רפואה אמתית לנפש. התפישה היהודית היא שכל מה שהבורא שולח לנו – הכל לטובתנו! ואם אנחנו לא רואים וחווים את זה כך, זה רק בגלל שעדיין לא הגענו למדרגה מספיק גבוהה. כשאנו אומרים שהכל לטובה, אנחנו בעצם מאמינים שכל התמונה בכללותה מטרתה עשיית טוב ומגמתה חיובית. אמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית יש גם פרטים שכל אחד יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי, הוא שייך לכלל שהוא טוב. אפשר לראות את זה, לא עלינו, במשפחות שכולות בעלות אמונה, שמתמודדות עם הכאב והאובדן הנורא מתוך השלמה, וזאת אודות לאמונה שמה שקרה (גם אם הוא קשה ביותר) הוא בהשגחה אישית מהבורא, ולכן בודאי הוא לטובה. הן כמובן כואבות את האובדן, אולם מכיוון שהן יודעות שאין סבל סתמי שנשלח לאדם רק כדי לענות אותו, אז ודאי גם אסונם הוא לטובה. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אך אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.
 
קראתי בעבר ראיון עם נכה צה"ל כרות רגל. הוא סיפר כיצד בהתחלה ביכה את מצבו והרגיש אומלל וקורבן, אולם לאחר מכן, הוא היפך את גישתו וחש שמחה והערכה על עצם העובדה (שלרובנו המכריע נראית טריוויאלית לחלוטין) שיש לו עוד רגל בריאה! עוד שתי ידיים! שתי אוזניים! ראש צלול! וכו'. מי מאיתנו מחייך מאוזן לאוזן על עצם העובדה שיש לו שתי רגליים?! שווה לעצור לרגע ולחשוב על זה בין תלונה לקיטור.
 
ב"מסכת ברכות" במשנה נכתב דבר קיצוני אף יותר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כיצד זה אפשרי?! סיפור מפורסם הוא על שני אנשים שבאו לרב שלהם ושאלו אותו את אותה שאלה בדיוק. הרב אמר להם ללכת לרבי זושא מאניפולי ולשאול אותו. כשהגיעו השניים לרבי זושא הם ראו בית מוזנח, גג רעוע, קירות מטים ליפול ואוכל לא היה בנמצא. בתשובה לשאלתם, כיצד ניתן לברך באותה כנות על הדברים הרעים שקורים לנו כמו שאנחנו מברכים על הטובים? הוא ענה: "אתם בטוחים שהרב שלכם התכוון לשלוח אתכם אלי? אני לא מבין למה, אצלי הכל מצוין". ההבדל בין גן עדן לגיהינום, אם כך, הוא בתפישה שלנו את החיים.
 
שום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם, לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. שורש הבעיות בין בני זוג הוא כשהם מתחילים לקבל כמובן מאליו את מה שהם עושים אחד בשביל השני. תרופה לבעיה הזו היא פשוט להתחיל לומר תודה. למשל, להודות לבן/בת הזוג על עצם העובדה שהוא נמצא אתי ובזכותו אני לא בודד/ה. זה לא מובן מאליו! מי שזוכר את הטעם החמוץ של בדידות יכול להבין זאת בקלות. להודות שהוא עוזר בעבודות הבית (גם אם זה לא מושלם בעיניי), כשאני צריך אוזן קשבת והוא שם, שהוא לוקח את שקית האשפה בבוקר, או תופר את הכפתור שנפרם בחולצה.  
                                              
אם נשכיל להודות על הדברים הקטנים שבחיים נראה שבעצם אנחנו מקבלים המון. רבות מתחושות המרמור ייעלמו מאליהן, ונקבל את מה שהחיים מזמנים לנו בקלות ובנועם גדולים יותר. במקום לחשוב על עצמנו כקרבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – נהפוך את המחשבה ונראה את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר, שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו – גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות.  
                
משל מפורסם הוא על אדם שנפטר מהעולם ונשמתו מופיעה בפני בית דין של מעלה. "עכשיו" אומר לו הבורא "אני אראה לך את כל חייך בצורת עקבות בחול ואתה תראה שכל הזמן הייתי איתך". ירדה הנשמה לעולם הזה וראתה בחול שני זוגות עקבות שהולכים תמיד במקביל. כל מהלך חייה עבר בפניה עד שפתאום ראתה שבתקופות הכי קשות נשאר בחול רק זוג אחד של עקבות. פנתה הנשמה בתרעומת לבורא ואמרה: "למה בזמנים הקשים עזבת אותי?" ענה הבורא: "אף פעם לא עזבתי אותך. בתקופות האלו נשאתי אותך על הידיים שלי…"
 
בני ישראל ראו ניסים גדולים ומופלאים, וגם כיום אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים ולהתחיל לראות את הניסים שקורים לנו כל יום ויום. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק ב"מגה-ניסים", כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא. בנוסף, בקוראנו על עשר מכות מצרים ניתן ללמוד ממשה כיצד הוא ידע להודות לא רק לחי, אלא גם לדומם. מסופר שבמכה הראשונה (מכת דם) דווקא אהרון הוא זה שמצווה להכות עם מטהו על היאור. רש"י אומר על כך, שמשה זכר חסד נעורים ליאור על ששמר עליו כשהושם בתיבה בהיותו תינוק, לכן לא רצה להכותו. נשמע מופרך ומוגזם? אולי, אבל בודאי יש כאן מודל לחיקוי והערכה. אדם שמסוגל לחנך את עצמו לא להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, אין ספק שיתחשב ויכיר תודה גם לבן אנוש. על כך חז"ל אמרו במקום אחר: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן".
 
התכונות ההפוכות להכרת הטוב והודיה הן כפיות טובה ופסימיות הבאות לידי ביטוי בקיטורים. ישנם אנשים רבים שפשוט כל הזמן מקטרים. הם מלאים בתלונות על העבודה, על הבוס, על הפקקים בבוקר בדרך למשרד, על הרכב שלא מתניע, על הקופאית בסופר שאיטית מדי לטעמם, על הקפה שהוגש להם לא מספיק חם, על ראש הממשלה ושר האוצר, על מזג האוויר שחם/קר מדי, על האישה/בעל שלא קשובים מספיק, על הילדים שלא מחונכים, והרשימה עוד ארוכה. לפעמים "קוטריות" היא הדרך שלנו לתקשר עם אחרים, לפעמים זאת דרך לבטא תסכול ולפעמים זה אפילו כיף, אבל בכל מקרה תמיד היא מובילה למבט פסימי על העולם, שבסופו של דבר פוגע בנו ובאלה שחייהם נוגעים בשלנו. כל אחד יכול להעיד שההמצאות בסביבתו של "מתלונן סדרתי" אינה נעימה ואנחנו נוטים להתרחק ממנו. שינוי המידה המגונה הזו דורש מאמץ גדול, אבל זה אפשרי ועל כך נאמר "אל תספר לקב"ה כמה גדולות הצרות שלך, ספר לצרות כמה גדול הקב"ה!"
 
קל לנו להבחין בהתנהגות זו אצל הסובבים אותנו, אבל סקירה קצרה עלולה לגלות גם בנו כמה דפוסי התנהגות שליליים משלנו. אם נזכור את שיטתו של רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שטען ש"כל העולם הזה הוא מראה אחת גדולה", נשכיל להבין שגם אנחנו נוטים להיגרר למידה המגונה הזו של קוטריות. הדרך היעילה ביותר שאני מכיר להבין את מצבנו ולקבל החלטות לשינוי, היא לנהל יומן בו נרשום בכל יום את הדברים עליהם קיטרנו ביממה האחרונה. רק כך נגלה עד כמה גם אנחנו נגועים במחלה זו.
 
על הודיה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מדוד המלך. חרף העובדה שחייו היו רצופים בצרות אינספור, כל ספר תהילים מלא במזמורים, בתשבחות ובהכרת הטוב. וגם כשברח מבנו אבשלום שרצה להרגו, דוד המלך לא מתבלבל מהמבחן הקשה והכואב שנשלח אליו, ושר: "טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". בהמשך דוד הוסיף וכתב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". כלומר, אדם חי, לפי דוד המלך, הוא אדם הרואה את המציאות באור חיובי וטוב, ואילו אדם הרואה רע – משהו בתוכו מת. אם נהיה כנים נגלה, למרבה הצער, שבינינו מתהלכים, נושמים, אוכלים וחיים לא מעט אנשים בלי חיים וחיות.
                                                                                                               
בהמשך לרישום הקיטורים, ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא שכל אחד יפנה מספר דקות מזמנו, וינתק עצמו מהנייד, הטלפון, האינטרנט וכו', ויתחבר לקול הנינוח והשקט שקיים בו ויקדיש את הזמן ל חשבון נפש. בזמן הזה כדאי לעשות רשימה של כל הדברים הטובים (הגדולים, וחשוב לא פחות, הקטנים) שיש לו בחיים. אפשר להתייחס באופן ישיר לטובה שעשו ועושים לו הוריו, בן/בת זוגו, הילדים, חברים בעבודה וכו'. זה הזמן לפרט ככל הניתן ולא לקמץ במילים. מניסיונם של רבים  – הדבר מקרב מאוד להיות אותו איש "החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב"…
 
בשבתות מתפלל אתי בבית הכנסת יהודי מתוק מדבש שניצל מאושוויץ. שם, במקום הזוועה, הוא היה לא אחר מטבחו האישי של ד"ר מנגלה ימ"ש. בשהותו במחנה, הוא עבר אינסוף חוויות מזוויעות שכללו ניסיון בריחה שנכשל ובגינו נידון למוות במכות. אותו יהודי יקר ממשיך ומספר שהאופטימיות והאמונה שמרו עליו גם כשהושלך לערימת הגוויות, אחרי שחשבו שמת מהמכות. מאז שאני מכיר אותו, האופטימיות והחיוך הם סימני ההיכר המובהקים שלו. בשבועות האחרונים נבצר ממנו להגיע לתפילה מכיוון שהוא סעד את אשתו החולה. כשנפגשנו בשבת האחרונה ושאלתי לשלומו, הוא ענה במאור פנים: "שלומי טוב ברוך השם. ואם אתלונן זה יעזור? עדיף להיות שמח". דבריו, ובעיקר חיוכו הלבבי, שלחו אותי לטמון ראשי עמוק בטלית ולהרהר מחדש על דירת שלושת החדרים, הרכב הישן והקרחת המבצבצת שקודם לכן הטרידו את שלוותי.