המסע של אלן

אנשים חושבים שמכורים הם אנשים
השייכים לשולי החברה. אבל לא!
אלן א. היה ילד יהודי טוב שסיים את
לימודיו ונכנס לעולם הכלכלה והמסחר
ו… התמכר.

המסע של אלן – פרק 1

זהו גילוי לב וחשבון נפש אוטוביוגרפי של בחור צעיר שנאבק עם החומר הממכר…

"משימת ההתאבדות" הפרטית שלי והניסים שהחזירו אותו בחזרה – כך אני מגדיר את הסיפור הזה.

כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי התמכרתי לסמים ואלכוהול. התחלתי לעשן חשיש כבר כשהייתי נער. התנסיתי גם בסמי הזיה שונים, אבל בזה זה הסתכם. אחרי שסיימתי את לימודי התיכון, החלטתי לעקוף את כללי העולם ולעסוק במסחר יומי. היה זה ב-1999, אנשים עשו כסף מהיר וקל בשוק המניות. עוד בטרם מלאו לי 24 שנים החלטתי, למרות גילי הצעיר, שעלי לנסות להתעשר – וכמה שיותר מהר! חוץ מזה, אף פעם לא רציתי להתעסק עם החוק. למדתי רק בגלל שסיימתי את לימודי בקולג' בגיל הבשל – 20, ולא ידעתי בכלל מה אני רוצה לעשות בחיי.

חייו של סוחר מניות מלאי פעילות, מהירים וסוערים. היו ימים בהם הרווחנו המון כסף, והיו גם ימים בהם הפסדנו ה-מ-ו-ן כסף! בנוסף גם "חגגנו" חזק. אני, כמובן, חיפשתי את הסוחרים שחוגגים הכי חזק. ברוטינה של חיים סואנים שכאלה הבנתי דבר (שהיה לי מאוד ברור…) – התמכרתי לתרופות "מותרות" המכילות כמות ניכרת של סמים אותן רכשתי בעזרת "רצפט" מסוים, אך כשזה נעשה יקר מדי, התחלתי להשתמש בהרואין מהרחוב.

הוריי היו מודאגים מעט, אבל לא היה לה שום מושג מה עובר עלי. כמהגרים ממזרח אירופה, המושג 'סמים כבדים' ומסוכנים לא היו בכלל בלקסיקון שלהם, לא חלק מהחינוך שלהם ואפילו לא חלק מההתנסויות של חייהם.

בסביבות הזמן הזה, שתי הסבתות שלי חלו מאוד. למרות שהייתי רחוק מאוד מהדת, אמי התעקשה שאצטרף אליה לציונו של הרבי מליובאוויטש. אמנם למדתי בבתי ספר אורתודוכסים 'מתקדמים' כל חיי, אבל לאחר שסיימתי את שנות לימודי לא הבטתי עוד לעבר היהדות. לכן אין צורך לומר שלא רציתי ללכת איתה. הרגשתי מובך. למרות שלא הייתי אדם דתי, חלק ממני כן האמין באלוקים ובצדיקים שלו. איך אני, המכור לסמים, אעמוד לפני השם ולפני אחד הצדיקים האמיתיים בדורנו?

תודה לא-ל, החלטתה של אמי גברה על רצוני. ביום ראשון הוריי ואני נסענו לציון. כשהיינו שם, הבחנתי בשלט הוראות התנהגות ומנהגים שנוהגים בציון. אחד מהם היה לכתוב 'קוויטל' (פתק). חשבתי לעצמי, אם כבר אני נמצא כאן אז למה לא לנסות?! כתבתי פתק כנה וכואב מליבי השבור. אבל עדיין, לא יכולתי להבטיח דבר כדי לנסות ולעזור לעצמי, והסבירות היא, שברגע שאצא משם בודאי אפגוש את אחד הספקים של הסמים ואכנס ל'היי'.

לא עברו יומיים מאז הנסיעה לציון, וכמעט שעשיתי תאונה חזיתית באחת המנהרות באחת הפעמים בהן נסעתי כשהייתי ב'היי' רציני. שקשקתי מרוב פחד, אם אפשר לתאר את מה שהרגשתי, בלשון המעטה. ביום המחרת, מצאתי את עצמי במפגש מכורים אנונימיים.

לא הצלחתי לישון שבועות מאז הגמילה! היו לי כאבי ראש כל כך חזקים. אבל איכשהו, הצלחתי להתנקות ללא התערבות רפואית! כעבור עשרה ימים מאז שהתאוששתי, שוחחתי עם חבר שאף הוא התנקה מהתמכרותו, והתברר לי שהוא היה פעם רופא. סיפרתי לו על הרגלי צריכת הסמים שלי והוא לא האמין שהתנקיתי מבלי לעבור תהליך שיקום וניקוי מונחה. אני לא חושב שהוא באמת האמין שאני נקי. הוא אמר לי שאני ממש נס מהלך! כשהוא אמר את זה, נזכרתי בנסיעה שלי אל ציון הרבי מליובאוויטש! מיד הבנתי שאלוקים התערב כאן כדי להציל את חיי. ובנוסף, בשבילי, רופא ששומע את הסיפור שלי ומביע חוסר אמון, הצליח לחדד אצלי באמת את המשמעות של הנס וההתמקדות בו.

התחלתי מיד ללמוד תורה. זה היה באמת כמים לנפש עייפה עבורי, והנשמה שלי הייתה ממש מיובשת. הבנתי שהשורש להתמכרות (כמו כל סבל אחר) נובע מכך שהנפש חולה. כמובן שמיד גם חשתי שלאלוקים יש תוכניות בשבילי. האינטואיציה שלי אמרה לי, שאלוקים מצפה ממני שאשתמש בניסיון שלי כדי לעזור לאנשים אחרים שהיו במצבי.

מספר חודשים לאחר שהשתקמתי, התומך שלי היה אמור לשוחח עם נערים ממזרח לונג-איילנד באחד ממוסדות השיקום באזור. הוא ביקש ממני שאצטרף אליו, ואני מאוד היססתי וחששתי (א) מכיוון שמעולם לא הלכתי לשיקום ולא הייתי בטוח שאהיה מסוגל לדבר על התנסותי, ו(ב) תמיד התחברתי לאנשים מבוגרים מאשר לאנשים צעירים, למרות שהייתי מאוד צעיר. (אנשים תמיד אמרו לי שיש לי נשמה של אדם מבוגר!). התומך שלי, בכל אופן, לא היה מוכן לקבל "לא" כתשובה.

אז הלכנו למוסד השיקומי. כאשר נכנסנו לבניין, הבחנתי במזוזה שהייתה על המשקוף, לא ייחסתי לזה חשיבות מכיוון שישנם המון מוסדות שיקום בניו יורק הנתמכים בידי תורמים יהודים. לפני שנכנסתי לחדר הפגישות, פניתי לחדר האמבטיה. כשהייתי שם הדלת פתאום נפתחה ואחד הנערים נכנס פנימה כשכיפה על ראשו. כמעט שנפלתי על הרצפה. יצאנו יחד החוצה ואז הצגתי את עצמי ואמרתי לו: "שלום, קוראים לי אלן", והוא אמר: "שלום, גם לי קוראים אלן!" ליבי הלם בפראות ובהתרגשות נוראה, כאילו הרגשתי שאלוקים ממש כיוון את הגעתי למקום הזה.

כשנכנסתי לחדר הפגישות עברתי דרך חדר משחקים שהיו בו המון ילדים שישבו סביב אחד הילדים שניגן בגיטרה. באחת מפינות החדר הבחנתי בקיר מלא בספרים מעוטרים ברקמה. נעצרתי במקום. "רק ספרים (ספרי קודש) נראים כך", חשבתי לעצמי. חזרתי בחזרה ואז נתקלתי במדף הספרים, כשהלסת שלי כמעט והגיעה עד לרצפה מרוב שהייתי המום. אלה באמת ספרים (ספרי קודש)! הילדים בחדר הביטו בי כעל משוגע. 'האם הבן אדם הזה לא ראה בחיים שלו ספרים?!?' הם חשבו. הבטתי על אחד מהם ואמרתי: "היכן אני?" עכשיו הם באמת חשבו שאני משוגע! הם המשיכו ואמרו לי שאני נמצא במוסד שיקומי לנערים יהודים. הייתי צריך לעצור את הדמעות שהחלו למלא את עיניי – התפללתי להשם שיעזור לי ויכוון אותי למה שהוא רוצה ממני. התחלתי להרגיש שאט אט התפילות שלי נענות.

נכנסתי לפגישה ושמעתי את התומך שלי מדבר. אחרי שהוא סיים לדבר, נפתח הפורום לשאלות מהקהל. הצגתי את עצמי וסיפרתי לילדים שאני, בדיוק כמותם, יהודי. הם ביקשו שאבוא שוב בשבוע הבא ואדבר איתם שוב.

לאחר שבוע חזרתי בשמחה לחלוק עימם את סיפורי. עשיתי מאמצים מרובים ומכוונים והשתדלתי לספר כמה שפחות על "המלחמות שלי" והשימוש בסמים. במקום זאת, ניסיתי להתמקד בפתרון, שבשבילי היה רוחניות יהודית.

הפגישה הייתה נעימה ומלאת חיים ועברה לא רע בכלל. אחרי המפגש, הרבה ילדים ניגשו אלי ושאלו אותי שאלות ואף ביקשו עצות. ניצלתי את ההזדמנות ועודדתי את הילדים להעמיק בלימוד ברבדיה הפנימיים של התורה. נתתי להם שמות של ספרים שתורגמו לאנגלית ואתרים ברשת כדי שיוכלו להיעזר בהם.

העזרה לזולת מילאה אותי בסיפוק רב…