פרשת השבוע וישלח – המפתח אל האושר
פרשת השבוע וישלח - כולנו רוצים להיות מאושרים. האמת היא שכל אחד מבאי העולם הזה חותר, שואף ומייחל לחיים מאושרים. בפועל, אנו פוגשים רבים שאינם מרוצים ממצבם. למה?
פרשת וישלח
הדרך אל האושר
כולנו רוצים להיות מאושרים. האמת היא שכל אחד מבאי העולם הזה חותר, שואף ומייחל לחיים מאושרים. אלא שבפועל אנו פוגשים רבים שאינם מרוצים ממצבם, והאושר מהם והלאה. האם הם אשמים בכך? האם כל אחד יכול להביא את עצמו אל האושר והסיפוק? התשובה לשאלות אלו טמונה בנקודה יסודית והיא השאלה – מהו העיקר בחיים ומה הטפל? כאשר אדם הולך בדרך הנכונה ויודע להוקיר ולהעריך את הדברים שהם בעלי הערך האמיתי בחיים, הוא נמצא על המסילה המביאה אותו אל הסיפוק והאושר.
בפרשת "וישלח" נפגשים יעקב ועשו, אחרי שדרכיהם נפרדו שנים רבות לפני כן. וכשאנו מציינים שדרכיהם נפרדו, יש לכך משמעות כפולה. כבר ראינו שבתקופה של "ויגדלו הנערים", כאשר היו בני שלוש עשרה, הלך יעקב לשבת באוהלי תורה ואילו עשו יצא לחיי בטלה בשדה. בנוסף לכך הם נפרדו וחיו במקומות שונים, במשך עשרות שנים. כאשר הם נפגשים ויעקב שולח מנחה לעשו אחיו, אומר לו עשו: "יש לי רב". יעקב ממשיך להפציר בו לקחת מנחתו מידו, ומנמק את דבריו ב"כי חנני אלוקים וכי יש לי כל".
מה ההבדל בין "רב" לבין "כל"?
אומר "החפץ חיים" שכאן באות לידי ביטוי השקפותיהם של יעקב ועשו על העולם הזה. וניתן להוסיף ולומר שאפשר לראות גם את מידת אושרם וסיפוקם מהחיים, והא בהא תליא. עשו אומר: "יש לי רב" – יש לי הרבה. בין השיטין אנו שומעים שהוא עדיין לא הגיע אל סיפוקו, וכאילו אומר: יש לי הרבה אמנם, אבל יש עדיין מקום לשיפור מצבי הכלכלי. לעומתו אמר יעקב: "יש לי כל" – לא חסר לי מאומה. אני שמח בחלקי, לכן אני עשיר, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד): "איזהו עשיר השמח בחלקו"?
הג"ר אליהו לופיאן זצ"ל הסביר את שורש ניגודים זה בביאור הפסוק: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד). לכאורה יש לתמוה: וכי אכן זוהי המציאות כי לדורשי ה' לא חסר מאומה? והרי ידועים לנו דורשי ה' מדורות רבים שחיו בעוני ובתנאים קשים!. הכוונה היא שלא נאמר שלדורשי ה' יש כל טוב, אלא "הכל טוב", ז"א אינו חסר להם והם שמחים בחלקם. ומדייק לשון הפסוק: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" וכן נאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג), הוא שבע ממה שיש לו.
זוהי דרכו של יעקב וזוהי השקפת התורה – העיקר בחיים הוא קיום תורה ומצוות, חיזוק האמונה והיראה ותיקון המידות. אמנם התנאים הגשמיים נחוצים כדי לשמש אמצעי עזר להשגת המטרות הנעלות בחיים, אך הם טפלים לעומת העיקר הגדול. לפיכך, כאשר יש לעובדי ה' רכוש, מזון ובגדים, במידה מספקת כדי שיוכלו למלא את המשימות הרוחניות בחייהם – הם מרוצים. הם לעולם לא יתפעלו ממצבם הגשמי: לא יתרברבו כאשר יהיה להם שפע, ולא יתאוננו כאשר ייקלעו לקשיים. לכן אמר יעקב: "יש לי הכל" – בגשמיות לא חסר לי מאומה!
דרכו של עשו ושל רבים מבני העולם ההולכים בדרכו, שונה לחלוטין. הם רואים את חיי העושר והתענוגים כעיקר, ולכן הם נמצאים כל העת בשאיפה מתמדת לשיפור רמת החיים. גאוותם היא על רכישת דירה מפוארת ורכב חדיש, הם אינם מוותרים על חיי רווחה ומותרות, וזוהי עיקר מגמתם בחיים. כאשר השאיפה היא בכיוון הזה, לעולם לא יגיעו לסיפוקם. על כגון זה אמרו חז"ל (קהלת רבה א, יג): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". לפיכך אין פלא שעשו אומר ליעקב "יש לי רב" – יש לי הרבה אך עדיין חסר לי! אם כן, הכל נובע מההתייחסות לענייני העולם הזה, כי במצב כזה קשה לאדם להיות שמח בחלקו. ואמר ר' אליהו זצ"ל: "ובטן רשעים תחסר" (משלי יג), חסרה להם, כביכול, בטן נוספת כדי לספוג עוד ועוד תאוות ומנעמי העולם הזה. והוסיף הגר"א בתיאורו את האדם של העולם הזה כאחד ששותה מים מלוחים להרוות צמאונו.
השמח בחלקו הוא לא רק אדם עשיר, אלא אדם מאושר. ברגע שאדם אינו מוטרד ממצבו הגשמי והוא מרוצה ממה שיש לו, הוא רגוע יותר, שלו יותר, והוא בדרך אל האושר. מקור הסיפוק נמצא בנשמה – ככל שהיא באה על סיפוקה, האדם מאושר יותר. וכידוע אין הנשמה ניזונת מעושר ומרמת חיים גבוהה, אלא מתורה ומעשים טובים. לפיכך ככל שאדם יחשיב פחות את העניינים הגשמים וייקר תורה ומצוות, יתקרב ויגיע אל האושר האמיתי בחיים.
המפתח לאושר
בפרשת "וישלח" מוצאים אנו כיצד טרח יעקב להחדיר לבניו את ההשקפה האמיתית על העיקר והטפל בחיים. על הפסוק: "ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות". – וכי מן הראוי לקרוא למקום מסויים על שם דיר או אורווה ורפת שהוקמו שם? ענה המלבי"ם: שהיתה ליעקב בזה כוונה עמוקה, ומבאר: "ויבן לו בית" – לו עצמו בנה בית קבוע, שישב שם לעבוד את ה', אך למקנהו עשה סוכות ארעיות. כי העסק במקנה וקניין היה אצלו טפל וארעי, כפי שהסוכה ארעית.
בזה רצה יעקב לסמל את היחס שצריך להיות לענייני הרכוש כיון שהרכוש ושאר עינייני העולם הזה הינם טפלים, לכן יש לעסוק בכך בצורה ארעית. עלינו להבין שכל ישיבתנו על קרקע העולם הזה הינה ישיבה ארעית. עיקר תכלית חיינו היא להתכונן על ידי חיי תורה ומצוות לחיי העולם הבא.
יעקב אבינו אמר: "יש לי כל" – מגלה לנו את יסוד הגישה הזו על פי התייחסותו לעינייני הרכוש והחומר. חיזוק לדברינו אנו מוצאים בדברי הרשב"א שכתב על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כדלהלן: "בכל לבבך" – היא מידתו של אברהם אבינו ע"ה, שניתן לו בן לעת זיקנתו ואפילו נטילת נפשו בקיום המצוות, הרי זו מידתו של יצחק. "ובכל מאודך" – היינו למאוס כל ממונו אם יצטרך לכך לקיים עבודתו יתברך, כיעקב אבינו שמאס בעושר בית אביו ובחר לו להיות יושב אוהלים, ואמר: "וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך". ובמדרש: "בקברי אשר כריתי לי" – שנתן כל נכסיו שהביא מחוץ לארץ בקניית המערה. שוב רואים אנו שיעקב הוא המורה הגדול ליחס הנכון שיש ליחס לענייני הרכוש והגשמיות בעולם הזה.
כיצד נילחם עם היצר הרע?
כל היוצאים למלחמה יודעים שאין לצאת לקרב ללא תכנון מוקדם של מהלכי המלחמה. התכנית מורכבת בהתאם לאופיו ולחוזקו של האוייב, ובעיקר לאור דרך הלחימה שלו וטכסיסיו. בעל "חובות הלבבות" מכנה את המלחמה הצבאית בשם "המלחמה הקטנה" ואילו את התואר "המלחמה הגדולה" הוא מעניק למלחמת היצר. אם כן אם כדי לנצח במלחמה הקטנה יש צורך להכיר את האוייב, ובמלחמת היצר על אחת כמה וכמה.
בהצעת עשו ליעקב: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", יש לראות את עצת היצר. עשו מזמין את יעקב לחיות עמו חיים משותפים, וזה מהווה, כמובן, סכנה רוחנית לבית יעקב. אמנם היה מקום לחשוב שכנגד הסכנה שבדבר, ישנו גם סיכוי שיעקב ובניו ישפיעו על עשו וביתו השפעה חיובית. אולם נושא זה הועלה כבר על ידי שרה שאמרה לאברהם לגרש את ישמעאל מחשש להשפעה רעה על יצחק, אף על פי שאין ספק שהיה בכוחו של יצחק להשפיע השפעה טובה על ישמעאל. ציווי הקב"ה לשמוע בקול שרה לגרש את ישמעאל, מהווה הוראה לדורות שאכן יש לחשוש לסכנת הקילקול.
אם כן, יעקב עומד בפני השאלה, כיצד להשיב לעשו על הצעתו הנדיבה. האם לסלקו מעל פניו ולומר לו שחיים משותפים אינם באים בחשבון, או שמא להתחמק ממנו ולהמנע מהתנגשות ישירה. ספק זה חוזר פעמים רבות, במחלחמת היצר. לעיתים קרובות למדי אנו עומדים בפני השאלה: האם לצאת למלחמה גלויה עימו, או להעדיף להערים עליו ולסכל את עצתו בדרכים עקיפות.
יעקב אבינו בחר להתמודד עם הצעת עשו, בדרך העקיפה. הוא לא אמר לעשו שהוא דוחה על הסף את הצעתו ללכת יחדיו, אדרבה, הוא נתן לו להבין שהדבר בא בחשבון: "יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – הוא אומר לעשו שלא כדאי לו להתעכב, ומוסיף שהוא יבוא בעקבותיו ויגיע מאוחר יותר, כשכוונתו לימות המשיח.
ה"חפץ חיים בספרו "אהבת חסד" מביא עצה כיצד יזרז אדם עצמו ללימוד תורה. לעולם, ידמה לעצמו שלושה דברים: א. שלא נותרו לו לחיות אלא יום אחד בלבד. ב. שמוטל עליו ללמוד רק את דף הגמרא או פרק המשניות שבהם הוא עוסק. ג. שהוא היחיד בעולם כולו המצווה על לימוד התורה, ובו תלוי קיום כל העולם.
מחשבות מעין אלה מסוגלות לזרז כל אחד בעבודה ה' ובלימוד התורה. ויש לראות בזה גם טכסיס כנגד היצר הרע, שכן כל זמן שאדם חושב שעליו להאריך עוד ימים רבים על התורה ועל העבודה, הוא עלול להיתפס לעצת היצר שיוביל אותו להרפות ידיו, כי היצר עלול להעלות באדם מחשבות, שאינו מסוגל להקדיש ימים ושנים ללימוד התורה ולעבודת ה'. אך כאשר יאמר לעצמו שלפי שעה זה היום היחיד העומד לרשותו, מקטין הוא את הנסיון.
צימצום חובת הלימוד לכמות מועטת של דף אחד גמרא, מצילה את האדם מעצלות. עתה לא תהא אמתלא ליצר הרע להרפות את ידיו בטענה שבלאו הכי לא יספיק לגמור את כל הש"ס, הסדר או המסכת.
גם המחשבה השלישית, אודות אחריותו על קיום העולם על ידי לימודו, מהווה תשובה ניצחת ליצר הרע המטעה את האדם ואומר לו שהעולם מתקיים גם בלעדיו, כי בודאי ישנם עתה אנשים רבים המקיימים את התורה כראוי, דבר זה מפורש בדברי חז"ל שאמרו: שחייב אדם לומר- בשבילי נברא העולם. פעמים שהעולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם יתווספו מצווה אחת או חטא אחד, יוכרע העולם כולו לזכות או לחובה.
אם כן, העצה להלחם ביצר, כפי שבחר יעקב בפרשה זו היא, לא להילחם מלחמה גלויה, אלא להערים עליו, להראות לו כאילו קיימת מעין הסכמה לדברי הפיתוי שלו, אלא שברגע זה איננו מקבלים את "הצעתו" מפני סיבות צדדיות, כאילו איננו מבטלים את דבריו, אלא דוחים אותם לזמן מה. כך עשו אבותינו שהיו ענקים במדרגתם, ואף על פי כן בחרו בדרך שאינה מצריכה התמודדות ישירה. נלך גם אנו בדרכם, וכך נצליח בעזרת ה' יתברך.
עלינו להבין שה"סחורה" שמשווק היצר הרע ללקוחותיו, לעומת האושר שבחיי התורה אשר "טוב סחרה מכל סחורה", תגרום לנו להסתנוור מהזוהר המדומה שמציע היצר, ואילו בחירה בדרך התורה תיתן לנו דרכים לבלום את פיתויי היצר וחילותיו, כי התורה היא אמת, ואמת היא מציאות! וכאשר מדובר במציאות קיימת, אין צורך להאריך במילים על אודות תכונותיה ומעלותיה, לכן התביעה המופנית אלינו היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", וכשיקיים זאת ויזכה לחוש מתיקות גדולה והתעלות יזכה גם: "לאשרי הגבר יחסה בו".
אל יפול האדם קורבן לתעמולה הדימיונית וימלא עצמו בתאוות, כי עד מהרה יגיע למסקנה שה"סחורה" שהובטחה לו לא סופקה. הציפייה לסיפוק והנאה גדולים, אך האמת טופחת במלא העוצמה על הפנים. אומנם האדם נהנה, אך הוא עדיין מצפה ליותר, לכן היצר מנצל את האכזבה ושב ומדרבן את לקוחותיו לסתום את "החלל" שנוצר, על ידי הנאות נוספות. ולכן אמרו חז"ל: מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". עלינו להבין: שאין אמת בדברי היצר, הכל דמיון בעלמא. ברגע שיחליט האדם לכבוש את יצרו כדי לא להיות להוט אחר התאווה, יחוש סיפוק עילאי.
"קח נא את ברכתי כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" (ליקו"מ ח"א, א)
על ידי התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של עם ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל הצריכים, הן ברוחניות והן בגשמיות, כי התורה נקראת: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה), המעלה חן על לומדיה, תפילותיהם ובקשותיהם שמתקבלות. יעקב אבינו שזכה לבכורה ולחכמה והוא נקרא ראשית, בחינת – ראשית חכמה, זכה שהאירו לו חכמתו ושכלו את דרכיו, כי: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח). יעקב שהוא בחינת השכל המאיר, זכה לחן שמעלה התורה על לומדיה, ועל כן ברך את השבטים בחן כמו שכתוב (בראשית לג): "כי חנני אלוקים" וכן: "הילדים אשר חנן".
"לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, יט)
לשון הקודש שאיתה נברא העולם היא יקרת ערך, ועל ידי לשון הקודש רוממנו הקב"ה מכל הלשונות (האומות), וכן הרע הכולל שיש בכל לשונות העמים נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין לו שליטה על ישראל. וזה בחינת – לשון נופל על לשון.
והרע הכולל – שהוא תאוות ניאוף נופל ומתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקודש, כי בכל מקום שתמצא גדר ערווה תמצא קדושה, וזה בחינת תיקון הברית, כי בלשון הקודש תלוי תיקון הברית והם תלויים אחד בשני.
אדם הפוגם בברית מאבד את לשון הקודש ומאבד הוא גם את כבודו ומקבל חרפה ובזיונות התלויים במקום עריין, כי במקום עריות אין בושה, כמו שכתוב: "ולא יתבוששו", על כן אמרו בני יעקב (בראשית לד): "כי חרפה היא לנו", במעשה דינה על יד שכם בן חמור.
"לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, לד)
כשהלב משוקע באהבות רעות, היינו בחרפות ובזיונות נקרא הדבר – ערלת לב. וזה בחינת שבירת הלוחות, (שהם לוחות הברית) וכך נגרמת חרפה = ערלה. לכן נאמר (בראשית לד): "לא נוכל לתת…" וכו'. – כי זו אהבה שבורה ונפולה, וידוע הוא שהיצר הרע והקליפות מתהווים משבירה זו.
כתוב ב"עץ החיים" (היכל הנקודים שער שבירת הכלים פ"ג): "כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה", כוונת הדברים: בינא היא הלב, והאור והחסד שנשאר ביסוד האצילות הוא בחינת – צדיק יסוד עולם.
נמצא איפא, שאהבות רעות באות משבירת כלי החסד שהיא ברית האהבה שבין האדם לקדושה, ועל ידי כך נעשית חרפה שהיא עורלת הלב. אולם כשמקשר את הלב אל הנקודה, שהיא הצדיק, ששם נמצא ושורה אור האהבה הקדושה, אזי מתבטלות האהבות הרעות שהן חרפות ובזיונות ועורלת הלב, כי: "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י). לכן צריך האדם לדבר עם קונו כדי לבטל את עורלת ליבו ואת החרפה והביזיון, וזאת יעשה בעזרת ההתקשרות לצדיק.
"ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (ליקו"מ ח"א, עז)
כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא ולעבדו שכם אחד, וכדי שכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו לקב"ה – התנאי לכך הוא שהדבר יעשה על ידי השלום הקיים בכל דור ודור, כי ע"י השלום שיש בין בני אדם אשר חוקרים ומסבירים זה לזה אמת – על ידי כך ישליכו כל אחד את אלילי כספו ויתקרבו אל האמת. כדי להגיע לבחינת שלום זו צריך שתהיה הארת פנים והדרת פנים, ולכן נאמר (בראשית לג): "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" – היינו לעובדו שכם אחד על ידי השלום, שהוא בחינת יעקב אבינו אשר לו הארת הפנים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מבקשי פניך יעקב".
"ולמקנהו עשה סוכות" (ליקו"מ ח"א רסו)
דע, מיתת בהמות וחיות שלא בזמנן נעשה כשאין נזהרים במצוות סוכות כראוי, שזה בחינת – "אמא דמסככא על בנים" (תיקונים ד"ג) וכן: "אם לבינא תקרא" (משלי ב). כאן ניתן להבין את ההבדל שבין גדר אדם לגדר בהמה.
אמרו חז"ל (ברכות י): "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" – שעשה הקב"ה דדים לאישה במקום הבינה (ליד הלב), אבל הבהמה יונקת מדדים הנמצאים למטה, וזהו ההבדל. לכן כשפוגם האדם במצוות סוכה, נופל הוא מבחינת דדי אדם שהם במקום בינה ("אם לבינא תקרא") והם בחינת סוכה, לבחינת דדי בהמה ומשם יונק. יניקה זו היא השפע של הבהמה, וביניקה זו יונק האדם את חיותם של ואז מתים הם טרם זמנם ונוטל את השפעתם. נפילתו של האדם תהיה כפי הפגם שפגם במצוות סוכה וזה בחינת (בראשית לד): "ולמקנהו עשה סוכות" – כי הסוכה היא בשביל מקנהו, הבמהות והחיות.
"ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (ליקו"מ ח"ב ד)
מה שנותנים לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) הוא גם כן בחינת צדקה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט): "ונוגשייך צדקה". ועל ידי הצדקה נעשה תיקון לנפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי הימים שאינם כראוי, ומשם יונק מצח הנחש שהיא הטומאה. על ידי הצדקה מוציאים את כל היניקה והחיות של מצח הנחש שהוא חכמת הטבע, והופכים למצח הרצון שהופך את טבע האכזריות והרוגז לרחמנות, ונופל ונכנע קול החיות הרעות ומתגלה הרצון ונעשית יראה, ועל ידי היראה אפשר לקבל חסד. כששופע החסד אין צורך בשום מלאכה ועסק כי הכל נעשה מהצדקה.
נמצא, שתועלת הצדקה גדולה מאוד! לכן אמר יעקב לעשו (בראשית לג): "ולקחת מנחתי מידי" וכו', ועל ידי זה הפך טבעו האכזרי לרחמנות, כי המנחה שנתן יעקב לעשו היא צדקה ממש, כי על ידי צדקה זו נתגלה הרצון העליון (רחמים עליונים) שנשתלשלו לרצון של מטה ונעשה רצון זה גם בעשו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור