הנשמה הטובה ממואב

סוף? לא – רות. אלא שכאן "רות"
היא ההתחלה. לא "עבור" ולא "סוף".
היא מבשרת את המפנה, מחוללת
את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכרית
שהפגינה באישיותה את מה שחסר
היה באותם הימים.

מה קרה לאלימלך, האנטי-גיבור העצוב של מגילת רות, שיום אחד קם וירד מן הארץ – הוא ומשפחתו? מדוע מי שהיה "מגדולי ישראל ומפרנסיו" (כהגדרת חז"ל), נטש באי-התחשבות את העם ואת הארץ, שהיו נתונים במשבר חברתי-מוסרי, בעוד העם מצפה ממנו שיטול את ההנהגה לידיו, ויושיע? מה בכלל קרה לכל הדור ההוא, דור "ימי שפוט השופטים" (מגילת רות א, א) שלדעת חז"ל, דבקה בו האנוכיות בכל רובדי החברה? מה היו שורשי המשבר?

אכן, שורשים עמוקים. הם החלו לצמוח במסתרים מאות שנים קודם לכן, מיד כאשר נכנסו לארץ. והם נבטו ביום בו מת יהושע, כובש הארץ ומנחילה. האיש מת והאבל לא נראה בחוצות ישראל של אז. הדגל בלב העם לא הורד לחצי התורן. הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל רחבי הארץ, נדדה מעיר לעיר, הכל נענעו בראשם, הרימו גבות להרף עין, אולי גם פלטו אנחת נימוס, אך מיהרו לשוב למלאכתם, מלאכת הבציר, הקציר, הדיש, לעבודות בית וחוץ – להגדיל את הרכוש ולהאדירו.

כך הבחינו חז"ל בפסוקים: "וימת יהושע ויקברו אותו" (יהושע כד, כט-ל) – "נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע" (מדרש) כי במות משה הוזכרו הבכי והאבל (דברים לד) ואילו כאן "וימת – ויקברו", ותו לא.

צער על הסתלקות אות היא לשיוך, למקום שהנפטר תפס בליבך. כלומר, הוכחה שיש משהו בליבך מעבר לאנוכיות, העם גילה באדישותו שאינו חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים. המנהיג עשה את שלו, המנהיג יכול ללכת.

כך נולד "המגיע לי" העברי הראשון. חוסר אכפתיות זו מעובדת מותו של יהושע גילתה לעין כל, נטייה רעה שהייתה כמוסה בלב. חכמי המדרש תיארו היטב את התפתחות "המגיע לי" במשך כל תקופת "שפוט השופטים". כיצד נהרסו כל רקמות החיים, ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה, מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי אלוקים.

גאוות הכיבושים, שמחת ההתנחלות ותחושת הרכוש בלעה את כל נשמתם, "חביבה הייתה עליהם יותר מדי" (מדרש).

הנה סוד הסחף: מתחת לשתי המילים הללו טמון הרגע להידרדרות. ה"יותר מדי" הביא ל"חאפ" הזכויות בכל הדרכים הייחודיות. הספורט הלאומי היה חלוקת העוגה הלאומית, בלא התחשבות בצרכי הארץ. הרצון לבצר את ההישגים, פתח פתח לכל ערמה. הפחד מפני התערבות הזולת הוליד את השלילה המוחלטת של זכות התערבות בחיי הפרט, בשם החופש, כמובן, "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יח, כא) אין לאיש זכות להתערב במעשיי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נתחמו התחומים. הרגשות מתו לאיטם והאנוכיות פרחה.

נשמע מוכר?

שיטת ה"איש הישר בעיניו יעשה" חצתה באותם הימים את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים (יח-כא) מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה לתוכם שקעה החברה הישראלית בכנען, עד לשחיטה ההדדית במלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין.

ומהי תשובת האלוקים?

"בני סרבנים הם" – אומר האלוקים לפי המדרש, על תקופה זו, "לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפם באומה אחרת איני יכול, אלא מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפן ברעבון. זה מה שכתוב: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ" (הפסוק הראשון של מגילת רות).

אכן, האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית, מבשרת משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, תחושה שכך זה לא יכול להימשך. התמוטטות זו בכוחה לטהר את המבט ולקרוא את הלבבות לתשובה.

ומה עושה, איש המפתח, אלימלך? קם ובורח למואב. דואג לעורו הוא. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף. ומדוע אין איש עוצר בעדו? שוב, כי "איש הישר בעינו יעשה". למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק, איש לא ראה לעצמו את הזכות להתערב. אפילו אם אי-ההתערבות עלולה להוליך לשואה – ההתערבות מסוכנת. מחר עלולים להגביל את מעשיי בשם נורמות חברתיות שונות וזה מסוכן.

המעגל נסגר. מאות שנים קודם לכן היה לב העם אטום למראה המנהיג המת. עתה אטומות אוזניו של המיועד להנהיג – לצרת העם.

ומול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם, העיקה התחושה שהנה הגיעה המדינה אל הסוף.

סוף? לא – רות.

בניגוד למקובל ברשתות הקשר, כאן "רות" היא ההתחלה. לא "עבור" ולא "סוף". והיא מבשרת את המפנה, מחוללת את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכרית הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים, פתיחות כלפי הזולת. חסד, במובנו הבסיסי, הטבה במי שאין לו חוב עליך כלל (רמב"ם). כלומר, פעולה משוחררת מכל אינטרסים שהם, מכל בקשות רווח עקב הגשת הסיוע. טוב לשם טוב.

זו הייתה רות. ותרומתה העיקרית שלה להבראת החברה ביהודה, טמונה דווקא בחוסר מהפכנותה. לא על ידי עמידה בראש מוסדות צדקה הייתה למורת דרך עד היום. דמותה לא נחקקה לדורות משום שהייתה עסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשי יום (פעולות חשובות לכל הדעות). גם לא באמצעות שינוי שיטת הבחירות שינתה את אופייה האנוכי של החברה אליה הגיעה, כי אם במעשה פשוט, בלתי מורגש, אולם מעשה המפלס דרכו בשקט, במעמקי הנפש, כקרן אור באפילה: "היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך את גורלה באנחה חרישית. זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא: כי באלה חפצתי… זה שמלמדנו הנביא, כותב מגילה זו: כדי להציל עם משקיעתו, כדי לתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים בין אדם לחברו – זוהי הדרך המובילה ליצור בריאה חדשה. כי עתידו של עולם בנוי על קרבת בני אדם ועל יחסי חסד ביניהם. ואין בכוחו של שום חסד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה" ("נחלת יוסף" על מגילת רות).

נשמה טוב זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, גרמה למהפכה השקטה בעצם נוכחותה. החיים ללא יומרות, בלי ה"יותר מדי" שאפיין את הדור, מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול – הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים. הם התביישו ממנה. למראה מהלך חייה, החלו הלבבות להיפתח לאט לאט, כפרח עם טל שחרית. פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כל כך טהורות בפשטותן, שאיש לא היה מסוגל לעמוד מול הקרינה העזה שהקרינו.

רות זו התחלה במלוא מובן המילה על החסד שעשתה עם עם ישראל, על כי סילקה את זעם האלוקים ממנו (עיין מדרש לעיל) זכתה להיות "אמה של מלכות" – מלכות בית דוד. היא, אפוא, החוליה הראשונה של השרשרת בסופה של המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. לא להוביל מאמינים מעבר לעולם הזה, כבחזונות האפוקליפטיים, כי אם לשבור מחיצות – בעצם אישיותו הכבירה – בין הבריות. להביא כאן בעולם הזה, בינינו, לשינוי יחס בין עמים ומדינות. להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים.

מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר הסדר של רות, בניגוד לאמונת המנהיג המפוכח והמסתגל, החושב שהכל אבוד, הוכיחה היא – שיש ברירה.

זה חסדה עמנו, מאז ועד היום. ואנו גומלים לה בקריאת סיפור חייה בחג השבועות – כל שנה.