הקולמוס של המלך – פרשת השבוע שמות
פרשת השבוע שמות - המלך הוא הקב"ה, הזאבים אומות העולם, והכבשים הם ישראל. הקולמוס הוא צדיק הדור, שאינו עוסק בשום חכמות חיצוניות ואיננו מסוגל להוציא אלא אמת מפיו...
האמת ניכרת לכל
מהשם הקדוש – אהי'ה אש'ר אהי'ה, אנחנו לומדים שהקב"ה אמת ושמו אמת. היאך? א'היה בגימטריא הוי 21, לכן א'היה אשר א'היה דומה למשוואה 21 כפול 21 שווה 441, שהוא בגימטריא – אמ"ת!
היות והשי"ת אמת ושמו אמת, גם תורתו אמת, מכיוון שכל התורה אינה אלא צירופי שמות של הקב"ה, וכמו אור השי"ת, אותיות התורה מאירות לנצח. הקב"ה, תורה, וישראל אחד הם, אזי גם בני ישראל קדושים יאירו לנצח, ותמיד יצא משפטם לאור מתוך החושך. כדי להמחיש את היסוד הזה, אמשול לך משל:
מעשה האריה והקולמוס
לא דרכה רגל אנוש בהרים בצפון הרחוק, כמה מאות פרסאות מן הישוב הקרוב ביותר. בתוך שטחים נרחבים של יערות, עמקים, ופסגות עוצרי נשימה, היתה ממלכה של דומם, צומח, וחי ללא התערבותם של המדברים. כאן גרו ציפורים, חיות ובהמות, שקצים ורמשים בצוותא, תחת שלטונו הבלתי מעורער של האריה, מלך החיות. למען האמת, אלמלא האריה שהיה למינים החלשים, כגון הכבשים, אזי היו ניתנים טרף לשיני החזקים, כגון הזאבים. בזכות הנהגת האריה, נשמרו השלום והסדר בכל האיזור.
והנה, יום אחד, הופיעה משלחת זאבים בארמון המלך. שני דובים שחורים ואימתניים, שומרי הסף, הכניסו את המשלחת אל המלך. "אדוני המלך", הם פתחו לפי כל כללי הנימוס, "ישנם בקרב אוכלוסיית ממלכתך מין בהמה דקה מפוזר ומפורד בין העמקים והגבעות ודתו שונה מדתינו ואילו רצון המלך אינם עושים. הם אינם אוכלים בשר, רק אוכלים את כל עשבי ופרחי היערות והעמקים, ובזאת מקלקלים את נופי הממלכה ויופיה. אם על המלך טוב, ייכתב לאבד את כל עדת הכבשים ולשחטם ביום אחד".
המלך הקשיב בעיון רב לדברי ראש משלחת הזאבים. "אשקול את הצעתכם ואשיב לכם תשובה עד למילוי הלבנה". אגרת דחופה יצאה מן הארמון, הנכתב בכתב כנפו של הנשר, הלא הוא סופרו האישי של המלך, המיועדת אל זקני הכבשים, למען יתייצבו לאלתר בארמון ולענות על טענות הזאבים. האריה היה מלך אוהב משפט שלא היה מוכן לפסוק מבלי לשמוע את שני הצדדים.
אבל כבד ירד על כל עדת הכבשים בהיוודע האשמות הזאבים. זקני הכבשים מיהרו לארמון, ואילו כל הגבעות והעמקים הידהדו בזעקותיהם של טלה ורחל, טליה ואיל, מקטן ועד גדול.
הפיל, מזכיר בית דינו של המלך, קרא את כתב האישום. שאל המלך את ראש משלחת הכבשים: "מדוע אתם מקלקלים את נופי הממלכה? מדוע אתם אוכלים את כל הפרחים ומיטב העשבים?"
ללא כל בעיה, הפריך זקן הכבשים את טענות הזאבים. "הרי הירק הוא לחמנו מימים ימימה. כלום חסר מדשאות רחבות ידיים בעמקים ופרחים מרהיבי עין בכל ההרים? אדרבה, בזה שאנו רועים, אנו מדשנים את השטחים ומחדשים את גידולי העשבים. עובדה – שטחי המרעה הם האיזורים היפים בכל הממלכה. איזורי הזאבים הם חשוכים ועזובים, וכל הפוסל במומו פוסל". כל החיות והבהמות, דקות וגסות כאחת, ממין הטהור פתחו בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים סוערת שהרעישו את בית הדין. הפיל דפק בפטישו על השולחן, ואילו מבט זועף משני הדובים השתיק את כל המהומה.
המלך שקל את טענות שני הצדדים. לפניו שני כתבים: כתב ההאשמות של הזאבים הקורא לשחוט את הכבשים ולאבדם ביום אחד, והאשמות נגד של הכבשים הקורא להעניש את הזאבים ולהפוך את זממם על ראשם. המלך קרא לנשר ולפיל, ולחש הנחיות באזניהם. הפיל קיפל את שני הכתבים, ואילו הנשר הגיש למלך קולמוס ונייר. המלך התחיל לכתוב, כי רק המלך בכבודו ובעצמו כותב וחותם על גזר דין בדיני נפשות. המלך כתב מספר מילים, וקרע את הנייר. הנשר הגיש לו נייר חדש, ושוב כתב האריה כמה מלים, ושוב קרע את הנייר. "הקולמוס אינו כותב אותיות מאירות. בגזר דין אמת, חובה שהאותיות יאירו", אמר המלך. שקע האריה בהרהורים למשך רגעים מספר. היתה דומיה מוחלטת בבית הדין. פתאום, המשיך האריה והכריז, "זאבים! כבשים! מי שיביא לי קולמוס הכותב אותיות מאירות, תוך שלשה ימים, הוכחה ניצחת שהצדק עמו".
מבוכה רבה שררה בכל הממלכה. לא לזאבים ולא לכבשים היה שמץ מושג מהיכן מביאים קולמוס הכותב אותיות מאירות. הזאבים אמנם נלחמו על תאוותיהם, אך הכבשים נלחמו על חייהם. שלשה ימי צום הוכרז בכל קהילות הכבשים.
ליד אחד הנחלים, בין שני הרים גבוהים היה עמק צר, שבו דרו משפחת כבשים. אבי העדר היה איל נבון שנהג כל לילה לטייל לאורך הנחל, לנשום אוויר צח, ולטהר את מוחו מטרדות היום. לאחר שעה קלה של ריכוז הנפש, היה חוזר עם הכוחות המחודשים הדרושים לו כדי להנהיג את העדר.
והנה, לילה אחד, והלבנה העולה כמעט מלאה, ומשאירה הילה נהדרת תוך כדי ריצתה בין ענן לענן. פתאום, שומע האיל שירה כזאת שלא שמע מימיו. הוא הלך שבי אחר המנגינה המושכת, שזימרו אותו בהרמוניה נפלאה של ארבעה קולות, אשר נבעו מקיבוץ של כמה מאות קני סוף שהתנענעו בצוותא חדא, בתזמון נפלא עם הרוח הקלילה שנשבה מעל לראשם. במזרח, עמד קנה תמיר אחד, גבוה מעל חבריו, כשליח ציבור. איזה קיבוץ אדיר! האיל צפה בכל המחזה האלוקי הזה בהתפעלות. צלליות הקנים נראו כנגד רקע של שמים טהורים ועננים זוהרים באורו הכתום של הלבנה. האיל לא יכל להתאפק. הוא נעמד על רגליו האחוריות, אף הוא התנועע, אף הוא שר.
המחזמר נמשך שעה תמימה. כל צבא השמים נעצר במקומו, לשמוע איך האיל והקנים מקלסים את מי שאמר והיה העולם. האיל שכח מכל צרותיו- מהכתב האישום ומן הגזרה המרחפת מעל לראשם של ציבור הכבשים. לראשונה בחייו, הרגיש דבקות אמיתית עם צור מחצבתו יתברך – שם הכל חסד ואחדות פשוטה.
נפסקה הרוח והקנים השתתקו. האיל, נטוש כוחות, חזר לעמוד על ארבע. להפתעתו, פתח הקנה הגבוה, רב הקנים, ואמר: "ידידי האיל, מעולם לא היתה לנו תפילה כזאת. כנציג ממין החי, הוספת לתפילתנו! תודה לך מקרב לב! הרי כל אוכלוסיית האיזור יודעת על הגזרה המאיימת עליכם, לכן התגלגל הדבר משמים שהגעת אלינו. טול מאתנו קנה אחד, חתוך לך קולמוס, רוץ לארמון ותראה את ישועת השם!"
וכך היה. האיל נטל ברשות רב-הקנים קנה אחד צעיר וחזק, תלש את העלים המיותרים, והכין קולמוס. הוא קטף רימון מעץ סמוך, נגס בקליפתו, טבל את הקולמוס במיץ הרימון, וכתב כמה אותיות על עלי הקנה. האותיות זהרו, כל אות כמו זרקור בתוך החושך.
היום הגורלי הגיע, ובית דינו של המלך התמלא עד אפס מקום. על שולחנו של המלך, שתי נוסחאות החלטה – אחת לטובת הזאבים ואחת לטובת הכבשים. הזאבים הגיעו לארמון בידים ריקות – לא דובים ולא יער, כל שכן לא קולמוס המסוגל לכתוב אותיות מאירות.
קם זקן עדת הכבשים והאיל לצידו. "אדוני המלך, הרי לך הקולמוס. מקורו מן הנחל הנובע, והוא כותב רק אמת". המלך ביקש לנסות את הקולמוס, נטל אותו לידו וכתב, "אני נמר". האותיות לא האירו. שוב כתב, "אני אריה המלך", והאותיות האירו את כל הבית דין. המלך ניסה לחתום על הצעת ההחלטה של הזאבים, והאותיות לא האירו. והנה, חתם המלך על נוסחת החלטת הכבשים, הקורא להרחיק את הזאבים לצמיתות מכל שטחי הממלכה, והאותיות הזהירו כמו זוהר הרקיע. כן יאבדו אויביך ישראל, אמן.
הנמשל
המלך הוא הקב"ה, הזאבים אומות העולם, והכבשים הם ישראל. הקולמוס הוא צדיק הדור, שאינו עוסק בשום חכמות חיצוניות ואיננו מסוגל להוציא אלא אמת מפיו. הזאבים, שהם הגויים, אינם מסוגלים להמציא קולמוס הכותב רק אמת, כמו צדיק הדור של ישראל. כשם שהזאבים מבקשים שהמלך יחתום על כתב האישום שלהם, אזי הגויים דורשים שהקב"ה ייתן גושפנקא לדעותיהם הכוזבות, אך ללא הואיל. זהו "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה), היום שהאמת תהיה ניכרת לעיני כל, ישראל יצאו משעבוד ויעלו לגדולה, והגויים שביקשו את רעתנו ייאבדו לדיראון עולם, במהרה בימינו, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור