הרגש והשכל – פרשת קדושים

פרשת קדושים

 

התורה מצווה אותנו בפרשת "קדושים": "ואהבת לרעך כמוך".

 

וכי אדם יכול לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו? אלא ודאי שאהבה זו מתחילה מן השכל ולא מן הרגש, כי כך דרכה של התורה – שרוצה שנתנהג על פי השכל ונקבע את עניינינו על פי השכל, ואחר כך כשנחליט ונראה בשכלנו את האמת, ויקבע האמת על פי השכל, אזי נכניס רגש בתוך השכל, כי השכל קודם לרגש.

 

וזה מה שאומר רבינו הקדוש – שצריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר, כי העיקר בכל דבר הוא השכל, וכאשר אדם תופס את השכל שיש בדבר המסויים, אזי הוא יכול להכניס גם "לב", כלומר "רגש". אולם אם האדם הולך אחר הרגש, שזה חס ושלום מנוגד לשכל האמיתי שהוא השכל של התורה, אזי הוא נמצא במצב מסוכן.

 

בעיה זו הינה בעיה גדולה בדורותינו – שרבים הולכים אחר הרגש ולא מקשרים את הרגש לשכל, דהיינו את הלב למוח, שהוא הלב והמעיין המובא ב"סיפורי מעשיות" של רבינו הקדוש – כלומר, שכוספים זה לזה. וזהו העניין של חיבור ה-ח' וה-נ' שמדבר עליו רבינו הקדוש בתורה א', כי באמת הלב כוסף אל המוח והמוח אל הלב, האמת אל האמונה והאמונה אל הלב.

 

עניין זה הוא בחינת איש ואישה, כמו שמובא תורה א' בליקוטי מוהר"ן, שהאמת היא בחינת האיש והאמונה היא בחינת האישה. וזהו מוח ולב, כי האיש שמחוייב בלימוד התורה הוא בחינת מוח, והאישה היא בחינת לב, וצריך לחבר את המוח והלב, כי זהו העניין שהלב כוסף אל המעיין, מכיון שהמעיין הוא מעיין-חכמה, מקור מים חיים, והלב הוא האמונה, לכן כל אדם צריך איזון בין המוח ללב, בין השכל והרגש.

 

לכן המעיין עומד בראש ההר, כפי שמספר רבינו הקדוש, כי המעיין הוא בחינת השכל שהוא למעלה, והלב מתקרב אל המעיין, אולם כשמתקרב יותר מדי, אזי נעלם המעיין מעיניו, וכשאינו יכול לראות את המעיין – נפשו עומדת לצאת. לכן צריך לראות תמיד את המעיין ולהיות מחובר אליו, כי אם לא יהיה מחובר אליו הוא יכול לגווע, חס ושלום.

 

וכך הוא אצל כל אדם. אם הלב לא מחובר למוח, אזי אין באמת ללב חיוּת ויכול לגווע, כי כשאדם נכנס אל הקדושה הוא צריך ללכת אחרי השכל, שהוא לימוד התורה הקדושה שהיא שכל עליון, וכשיודע השכל העליון מה לעשות, אזי הוא יכול להכניס את הרגש לפני הנתיב שהשכל מנחה אותו. וזה עיקר העבודה של איש הישראלי – שצריך לדעת כיצד להכניס את הרגש באופן הנכון וב"עוצמות הנכונות" ולנתב אותו על פי דרכי השכל שיש בכל דבר.

 

וזה העניין שאומר רבינו הקדוש על המובא בתיקוני הזוהר: שיש ריבועא תוך עיגולא, ועיגולא תוך ריבועא, כי העיגולא הוא "מקיפי האמונה", והריבועא הוא היושר, כלומר הישרות והאמת, על כן צריך תמיד להכניס את העיגולא תוך הריבועא, או הריבועא תוך העיגולא. לכן כשמקדשים אישה נותנים לה טבעת באופן שהיא עיגולא תוך ריבועא (וכך נוהגים רבים), כי הוא חיבור האמונה והשכל, הלב והמוח, המעיין והלב כנ"ל, עיגולים ויושר – שהוא עניין החיבור שיש בין האמונה והשכל של התורה.

 

וזהו העניין שעל ידו מתקיים "ואהבת לרעך כמוך".

 

כשאדם תופס בשכלו שרעהו הוא כמוהו ושניהם יצירי הקב"ה, כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם", אזי הוא יכול להכניס רגש של אהבה לתוך השכל הזה של "ואהבת", כי הוא מבין שהקב"ה אוהב את חברו כמו שאוהב אותו, כי באמת הקב"ה אוהב כל יהודי באשר הוא שם (אם נקרא "אחיך" במצוות כידוע), ומכיון שעל פי השכל הוא ואחיו שווים כלפי הקב"ה, ואין אדם יודע ויכול לדון את חברו, אלא שצריך לדונו לכתחילה לכף זכות – לכן מצווה לאהבו כמוהו.

 

ואז, כשמבין זאת בשכלו ומכניס את רגש האהבה בנתיב שמנתב אותו השכל, על ידי זה נעשה החיבור של המוח והלב כנ"ל ויכול לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שעליו אמר רבי עקיבא "שהוא כלל גדול בתורה".