פרשת השבוע ויחי – שמחה, העדפה או חובה?

וכך מספר המשל. מלך אדיר ביקש לברר את נאמנותם של אנשיו, לתהות על קנקם ולדעת עד היכן כנה ואמיתית מסירותם לממלכה. יעץ לו איש סודו לבצע את המבחן דווקא הרחק מתחומי הארמון. "כאן, תחת השפעת הוד מעלתו, אין כל חידוש במעשי מסירות וגינוני הערכה וכבוד. שלח אותם הרחק, למקום בו לא שמעו על מלך ומלכות. הטל עליהם שליחות מפרכת, בתנאי קיום קשים וסבוכים. אם שם, הרחק מהשראת חצר המלך, בקושי ותלאה, יגלו נאמנות ויבטאו את אימונם במלך, תדע נאמנה כי אנשיך הם, בכל לב ונפש". 
 
* * *
 
אם נעצור אדם כלשהו ברחוב העיר ונשאל לשלומו, מן הסתם נשמע את התשובה 'ברוך השם'. אם נמשיך ונשאל האם יש לו סיבות להתהלך בעולם שמח וטוב לב, סביר להניח שהתשובה תהיה חיובית. לכל אדם לא חסרות סיבות להודות, להלל ולשמוח. אך לא כל אדם עושה זאת למעשה, כלומר, שמח.
 
החיים מתחלקים בין תקופות עליה ושפל. הצלחה ונסיגה. השמחה והאושר מופיעים אף הם בהתאם. כל אדם יודע להפגין שמחה, לחוש אושר וסיפוק בשעה שההצלחה מאירה לו פנים. יש זמנים ומקומות מיועדים לשמחה, ובמקומות הללו כולם מאירים פנים. מאחורי הקלעים יש לכל אדם אי אלו פינות אפלוליות, מקומות בהם לא פוגעת קרן השמחה, כמו למשל, קשיים וכישלונות, נושאים בלתי פתורים וספקות. מן הזן הזה יש בהכרח לכל אדם, ואת הנושאים הללו הוא דואג להסתיר שלא תשזוף עין זר. המקומות הללו, סבור אדם, טוב להם להישאר כך באפילה, אין צורך להחדיר לשם קרן של שמחה. נוח להזניח את מחסן העצב, לגרור רגליים קדימה ולשרוד. העצלות עניין של שגרה היא.
 
וכעת הבה נשאל גלויות. על מעלת השמחה כולנו יודעים. על כך שבלעדיה בלתי אפשרי להתמיד בדבקות וקרבת השם, גם מסכימים כולם. ואחרי כל זאת, האם אנו מצוים שם באמת? בואו נתבונן על המציאות. האם אנו שמחים בפועל ממש, לא רק ברעיון. לא רק כשמתאים לנו, ומסתדר לנו, ונוח? נראה שלא ממש. 
 
למי שייכת השמחה
 
השמחה נתפסת בדרך כלל, גם אצל מי שמודע למעלתה, כאפשרות בלתי מחייבת. מעלה טובה לכל היותר. חיוב של ממש. עניין שיש להכניס כוחות על מנת לזכות בו – עוד לא. השמחה שמורה לזמנים בהם נוח ומתאים לשמוח.
 
אין ספק כי עיקרה של השמחה שייכת לעולמם השלם של הצדיקים. 'עוז וחדווה במקומו', מי שיודע ומחובר לעולם הבא חי גם כאן חיי עונג ושמחה. לצדיקים סיבה מוצדקת לשמוח, מעשיהם זכו להם. אך שמחה במקום בלתי שלם, בבור גלות הנפש ובכבלי הספקות והבלבולים, על הנקודה הזו מעט קשה יותר להסכים.
 
השבוע עומדים אנו על שערי היציאה מחומש בראשית והכניסה אל חומש שמות. ספר בראשית אפוף כולו הוד קדושת האבות הקדושים. אברהם יצחק יעקב וי"ב שבטי י-ה. ספר שמות צולל בבת אחת על מעמקי גלות מצרים, גלות העם והנפש במקום השפל בתבל, מצרים ערוות הארץ. בטרם יעשו שבעים נפש בית יעקב את דרכם אל מרתפי הגלות, קבעה התורה על המפתן את פרשת  ויחי. ובפרשה הזו טמון המפתח לירידה נכונה אל הגלות, ירידה שיש בה עליה.
 
על מאה ושלושים שנות חייו אמר יעקב אבינו 'מעט ורעים'. ואילו דווקא כאן, בממלכת פרעה המסואבת נאמר בו 'ויחי'. אבינו יעקב מצא את החיים דווקא במצרים. טמון כאן לימוד עצום. פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, היא התמצית. והיא אומרת שתכלית כל גילויי ספר בראשית אחת היא – שהיהודי הקטן ימצא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. "ויחי יעקב בארץ מצרים" – יעקב אבינו, בחיר האבות, משיג את שלמותו דווקא בשעה שהוא מוצא את החיים והשמחה במעמקי מצרים. את הירושה הזו, אנו צאצאיו מוכרחים לאמץ. זו מהותו של יהודי – להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים.
 
יהודי נבחן בתוככי מצרים. אל המקום הזה מצפים ממך להמשיך שמחה, חיים וסיפוק. נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום. השמחה, באספקלריית המאמין, אינה מוגבלת לזמני הצלחה, ועיתויים עליזים. נקודת השמחה קבועה בעצם הווייתינו, והיא חייבת להאיר ולהזריח תמיד.
 
לשמח גם את העצבות
 
הדברים האמורים אינם סותרים את החיוב לפשפש ולעיין בכל הדרוש תיקון ושיפור. אדרבה, זו מלאכתו של יהודי. אך באותה מידה, גם בשעת בדק בית, בנשמת המעשים הטובים אסור לפגוע. כל מצווה – עולם מלא היא. כל תנועה של קדושה – חתיכת חיים. יש להישמר שלא לפגוע חלילה בנשמת הטוב. מיעוט ערכן של מצוות, פגיעה בנשמת החיים היא. תחילתה של קרירות וכפירה חלילה.
 
השמחה איננה רק עניין אישי. שמחה ממלאת מקום של עיקר בכינון מלכות שמים בעולם. יהודי שמח הוא גילוי אלוקות. ואת הגילוי הזה חיוני יותר לעשות דווקא במקום שכוח ורחוק. בהזדמנויות בהן השמחה גואה מאליה יש לו לאדם תפקיד מיוחד, וכך אומר רבי נחמן מברסלב: "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה". בשעה שהששון והשמחה מתעצמים, היגון והאנחה בורחים הצידה. ודווקא אז מוטל על הנפש השמחה לרדוף אחרי כל היגונות והגלויות, העצבויות והפחדים, ולהכריח את כל חלקי הנפש הללו להשתתף בשמחה. "כי בשמחה תצאו" – היציאה מבור הגלות תעשה מתוך שמחה. וכשיהודים של אחרית הדורות ימצאו כאן, במעמקי גלות הפרט והכלל, נקודות שמחה ואור, החושך הסמיך יהפוך לאור גדול.