השמחה הצילה אותם מתאי הגזים

היה זה בשנות הזעם של השואה הקשה במחנה אושוויץ, בזמן המיונים שערכו הנאצים. 50 נערים חסונים הובאו אל תאי הגזים. אבל לפני כן, הכניסו אותם אל "המקלחות", הטריק הידוע שהשתמשו בו הנאצים כדי ליצור את האשליה אצל הקרבנות שהם, ורק הם, זכו במשהו שלא ניתן לאף אחד מיושבי המחנה – מקלחת.

אבל אותה קבוצת נערים כבר ידעה על מר גורלם של מיליוני אנשים ש"זכו" למקלחת שכזאת, ולהיכן הובילה אותם. הם לא היו מוכנים למות מוות שגרתי. במקום זאת, החליטו למות כשהם מצהירים על אמונתם ואהבתם לבורא.

אחד הנערים תפס פיקוד ופנה אל השאר: "היום הוא חג שמחת תורה, יום שבו יהודים שמחים שמחה עצומה על סיום התורה ומיד מתחילים אותה שוב מבראשית. וכילדיו של אלוקים, הצלחנו להחזיק בתורה ולשמוח בה. וגם עכשיו, אנו צריכים לחגוג את ה'סיום' שמוביל מיד אל ההתחלה. כאשר ה'סיום' יציין את סיום חיינו כאן בעולם השפל הזה, עולם מלא חטאים, וההתחלה תהיה החיים החדשים שלנו בגן עדן…

"ומכיוון שאין ברשותנו שום דבר, אפילו בגדים לגופנו, ובטח לא את ספר התורה היקר לנו מכל אתו אנחנו רוקדים, בוא נרקוד במקום זאת עם אלוקים, שנמצא איתנו כאן. בואו נרקוד עם אלוקים לפני שנחזיר לו את נשמותינו".

הצעירים החלו לרקוד בהתלהבות עצומה. הם שרו את מה שנהוג לשיר בתפילת שחרית: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו", והמשיכו עם "טהר ליבנו לעבדך באמת".

קולות השירה הנעימה והמתוקה של הנערים – שהכינו עצמם למעבר מן העולם הזה כשהם שמחים על עצם היותם יהודים, וכל דאגתם הייתה רק שליבם יהיה נקי וטהור לקראת המעבר לעולם הבא – בודאי בקעו רקיעים ועוררו רחמי שמים עצומים.

השומר הנאצי שעמד מחוץ למקלחות נכנס פנימה כשהוא כועס וזועם לשמע קולות השמחה והשירה, ועוד יותר כשראה אותם רוקדים לפני כניסתם לתאי הגזים. המפקד האחראי יצא מדעתו עוד יותר, לאחר שנאמר לו מה קרה במקלחות וכאשר שמע את הסיבה לשמחה. הם אמרו לו בעוקצנות, שהציפייה לעזוב עולם בו שולטים אנשים בדמות בהמות וחיות רעות כדוגמת הנאצים היא סיבה מספיק טובה להתעלות והתרוממות הרוח. ולא רק, מנהיג החבורה עוד הוסיף ואמר, שהם שמחים על הזכות שניתנה להם להצטרף אל הוריהם שנרצחו באכזריות על ידי הנאצים, ובכך קידשו שם שמים.

"אני אלמד אתכם לקח שלא תשכחו לעולם", צרח עליהם הנאצי. "חשבתם שתאי הגזים יהיו התחנה האחרונה שלכם?! אתם תגלו שהסוף שלכם יהיה אחר, כואב עוד יותר. אענה אתכם בסבל בלתי יתואר. אצליף בבשרכם עד שתמותו".

הצעירים התעלמו מאיומיו של הנאצי והמשיכו בשירה וריקודים בהתלהבות גדולה יותר.

התגובה הייתה מהירה – כל הבחורים הוצאו מתאי הגזים והועברו לאחד הבלוקים השמורים, כשהנאצי מבטיח להם שמחר הוא יקיים את דבריו.

בנקודה זו קרה נס, אותו תלו הבחורים רק בשמחה שזכו בה יום קודם לכן. באותו בוקר קצין נאצי בדרגה בכירה מאוד הגיע למחנה ועצר בדיוק ליד הבלוק בו היו מוחזקים הנערים. מטרת הגעתו למחנה הייתה לאסוף כמה מאות צעירים חסונים ולשלוח אותם למחנה עבודה שכוח האדם שם אזל. תוך כדי הליכתו בבלוק, במטרה לבחון את העומדים לפניו – מי מתאים ומי לא, הוא ראה את קבוצת הנערים שהיו מלאי חיים ושמחה. הפרופיל המושלם לדרישותיו. המפקד האחראי לא העיז לומר לו מדוע הם נמצאים בבלוק הזה ומדוע הוצבה שמירה מיוחדת עליהם, כי אם היה אומר היה נענש מכיוון שבחורים כאלה הם כוח עבודה טוב. כל זמן שאפשר להשתמש בהם עושים את זה, ולא שולחים אותם להורג. אלה הנהלים. ואם כך, אותו קצין בכיר היה מגלה שהוא עבר על הנהלים והיה מענישו.

כל 50 הנערים שרדו את המלחמה הנוראה, כך על פי עדויות ואישורים מהימנים, וכולם הקימו משפחות לתפארה, מקור גאווה אמיתי לעם היהודי.

ראו את כוח השמחה – שמחת התורה, כיצד התחברה עם מה שנוהגים לומר: "שום שמחה לא משתווה לשמחת התורה, ושום אומה לא מבקשת אותה כמו העם היהודי".