השנה של הסוכה המעופפת

רצנו אל חלון הסוכה והבטנו כשאנו
המומים. רק מספר רגעים לפני כן
הכל היה רגוע ושליו. ועכשיו, העצים
כמעט נעקרו ממקומם, ואז ראינו…

הסיפור הזה התרחש לפני למעלה מעשר שנים. למרות שהוא על הסוכה המעופפת, הוא קרה שבוע לפני החג, כאשר החנויות ברחבי ירושלים מכרו סכך מסוג חדש ורב שימושי. הפרסומים לסכך הזה נעשו במגוון דרכים. אחת מהן הייתה בעזרת רכב שהסתובב ברחובות העיר שהשמיע, בעזרת מגאפון, הקלטה חוזרת ונשנית עד כמה כדאי לקנות את הסכך החדש והמעניין הזה. כולם, כולל אותי, שמעו והיו המומים מהבשורה החדשה שהתגלגלה לה ברחובות, תוך כדי ההכנות שלנו לחג הקרב ובא.

"יהיה לך קל יותר לבנות את הסוכה עם הסכך החדש", אמרתי לבעלי. "וזה גם לא ילכלך את הבית", הוספתי.

בכל שנה, בעלי והבנים סוחבים את ענפי הדקל הישנים והקמלים שנמצאים במקלט הבניין בו אנו גרים ומעלים אותו לבית, ומשם, למקום בו נבנית הסוכה. בכל אופן, כל פעם כשהם העבירו את הסכך ואת לוחות הסוכה דרך חדר האוכל וחצו את הסלון לכיוון המקום בו תוקם הסוכה, הם תמיד חבטו או שרטו ברהיט שעמד בדרכם (לוודא שלא נשכח את החג), והשאירו כמה עלים קמלים על הרצפה, מעין עקבות אל מקום הסוכה.

השנה היה לי חזון – סלון נקי וערב חג שקט ורגוע.

"תמיד השתמשנו בו ונמשיך להשתמש בו", התעקש בעלי והשאיר את הסכך הישן.

רתחתי מזעם. אבל הגעתי למסקנה שלא שווה בכלל לריב על זה, וחוץ מזה, הוא זה שבונה את הסוכה וסוחב את הסכך ומטפל בכל הקשור לסוכה. אז למה לריב?

כך מצאנו את עצמנו, המשפחה היחידה בין כל דיירי הבניין בו אנו מתגוררים עם סכך ישן-נושן שהועלה מהמקלט והוצב על הסוכה, ואילו כל שאר הסוכות מסוככות בסכך "הבשורה החדשה" – שטיח מעצי במבוק.

יומיים לפני החג, קיבלתי שיחת טלפון מארגון חב"ד צ’רנוביל. הם הטיסו ילדים מצ’רנוביל שבאוקראינה, האזור שנפגע מפיצוץ בכור הגרעיני הסמוך לו, והביאו אותם לישראל להמשך טיפול רפואי, ועל הדרך רצו שהילדים יטעמו בפעם הראשונה בחייהם! קצת יהדות. המארגנים שאלו אם נוכל לארח שתי ילדות בנות תשע במשך כל השבוע של החג. כמובן שהסכמנו וגם שמחנו. זכות היא לנו להכיר לשתי הילדות את מורשתן.

אוליה וקטיה אף פעם לא ראו סוכה בכל שנות חייהן, ובעצם, אף פעם לא שמעו על החג היהודי – חג הסוכות, לפני שהגיעו לישראל.

הן פקחו זוג עיניים רחבות ונדהמות כאשר ניסינו להסביר להן, בשילוב מספר מילים בעברית והמון סימנים בידיים, שאנחנו באמת אוכלים וישנים בסוכה במשך כל השבוע.

באותו ערב חג, בזמן הסעודה, הבנות התענגו משירתם של השכנים, וגיחכו לא מעט כאשר ניסינו לומר מספר מילים ברוסית.

דקות ספורות לאחר שסיימנו את המרק, מזג האוויר פתאום השתנה. לא היה לנו מספיק זמן להרגיש את הטיפות הראשונות של הגשם שחלחל דרך ענפי הדקל מעל ראשינו. ואז, בלי שום אזהרה מוקדמת, מזג האוויר הפך בין רגע לסערה אכזרית. רצנו אל החלון והבטנו כשאנו המומים. רק מספר רגעים לפני כן הכל היה רגוע ושליו. ועכשיו, העצים כמעט נעקרו ממקומם ו… כן, היה זה הרגע בו ראינו את סכך "הבשורה החדשה" מתעופף לו באוויר, בליווי ביצוע מעורר של "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" של סוכותיהם הנופלות של השכנים שלנו.

תוך שעה הרחוב היה עמוס בשטיחי במבוק. קישוטים שנקרעו ונתלשו מהרוח התפזרו בכל מקום. הסוכה שלנו הייתה בין היחידות ששרדה את הסערה.

כן, הודיתי לבעלי על עקשנותו ועל היותו ‘לא אופנתי ומיושן’…

ניסינו להסביר לאורחות שלנו שזה לא חלק מחגיגות החג, אבל הן חשבו שסכך מעופף הוא חלק מהעניין והכיף, ואהבו כל רגע של הסערה.

כאשר הגיע הזמן בו אוליה וקטיה היו צריכות לחזור בסוף החג למעונות בהם שוכנו, הרגשנו שהן חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, ואנו מאמינים שהיה זה הדדי. עם אוצר המילים המוגבל שלהן, הן הסבירו לנו שחג הסוכות עם משפחת שפירא הוא חוויה שהן לא ישכחו לעולם, והודו לנו על כך. אמרתי להן שאם הן באמת רוצות להביע את הערכתן אלינו, אז שיעשו לי טובה אחת – אחת מאוד חשובה, אחת שיקרה לי מאוד, ולכל העם היהודי.

אוליה וקטיה הסתקרנו לדעת במה מדובר – "מה את מבקשת?" הן שאלו.

"הבטיחו לי שכאשר תגדלו, תתחתנו עם בחורים יהודים", השבתי.

אבל הן לא יכלו להבטיח.

ואני רק מתפללת שהרחמן הכל יכול, אבינו שבשמים, יבנה את סוכתו הנופלת, במהרה בימינו, אמן.